אתל מאיירס
מיי אתל קלינק מאיירס (באנגלית: Ethel Myers; 1881–1960) הייתה אמנית ופסלת ריאליסטית בניו יורק, שהושפעה מאוד ביצירתה ממטרות אסכולת אשקאן ורוברט אנרי. הנציחה את חיי הלואר איסט סייד. התהילה הגדולה ביותר שלה הייתה בזכות פסלוני הברונזה והפסלונים הפיגורטיביים שלה.
 | |
| לידה |
23 באוגוסט 1881 ברוקלין, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
24 במאי 1960 (בגיל 78) קורנוול, ניו יורק, ארצות הברית |
| שם לידה |
Lillian Cochran |
| מקום לימודים |
בית הספר החדש לעיצוב ע"ש פרסונס |
| תחום יצירה |
פיסול |
| זרם באמנות |
אסכולת אשקאן |
| הושפעה על ידי |
רוברט אנרי, Walter Satterlee, ויליאם מריט צ'ייס |
| בן או בת זוג |
ג'רום מאיירס (אוקטובר 1905–?) |
| צאצאים |
וירג'יניה ג'אנט מאייר |
  | |
ראשית חייה עריכה
מיי אתל קלינק (נקראה בהתחלה ליליאן קוקרן) בברוקלין שבניו יורק. אמה בת ה-20 כבר הייתה חולה בזמן לידתה ונפטרה כשאתל הייתה בת 4. גם אביה של אתל נפטר ולכן היא הפכה ליתומה. לימים אומצה על ידי מיכאל ואלפיאטה קלינק, זוג אמיד ששינה את שמה למיי אתל קלינק. היא קיבלה חינוך טוב בבתי ספר ציבוריים ופרטיים כאחד. אמה המאמצת הייתה זו שעודדה את אתל להתאמן בפסנתר בתקווה שהיא תהיה פסנתרנית קונצרטים.
"החלטתי שאני רוצה להיות ציירת. מעולם לא היה לי שום רעיון אחר. אז בשנה השנייה שלי בתיכון ניוארק עזבתי והלכתי לאקדמיה הלאומית בניו יורק. הם שלחו אותי לוולטר סטרלי, שהסטודיו שלו היה בבניין ימק"א הישן שמעבר לרחוב. אחרי כמה חודשים עשיתי את הבחינה באקדמיה ונכשלתי".
אתל למדה בבית הספר צ'ייס ובבית הספר לאמנות בניו יורק משנת 1898 עד 1904. היא ניצלה את ההזדמנות ללמוד אצל אנרי, שהשפיע רבות על קריירת האמנות המוקדמת שלה. בין האחרים שהשתתפה בשיעורים היו אדוארד הופר, גפורד ביאל וג'וזף סטלה. היא התוודעה באופן אישי עם הציירים ג'ורג' בנג'מין לוקס, ג'ון סלואן, ויליאם גלקנס, ארתור דייוויס, ארנסט לוסון ואלמר ליווינגסטון.[1]
נישואין עריכה
אתל פגשה לראשונה את בעלה לעתיד, האמן ג'רום מאיירס, בשנת 1904.[2] לאחר שהלכה לראות את תמונותיו של ג'רום בגלריה מקבת מספר פעמים, היא החלה לאסוף את גזרי העיתונים שלו במשך תקופה של שנתיים. רישומיו וציוריו של הלואר איסט סייד זכו לביקורות חיוביות והוא זכה להערכה רחבה על ידי מבקרים ואמנים כאחד, ובמיוחד רוברט אנרי, בגלל הכנות והאנושיות של השקפתו הריאליסטית באוכלוסיות המהגרים שהצטופפו בגטו ההוא.
אתל דאגה לפגוש את ג'רום מאיירס בסטודיו שלו ולאחר מכן הם ביקרו זה את זה מספר פעמים בשני האולפנים שלהם, שלו ברחוב מזרח 59 בניו יורק ושלה באחוזת קונלי הישנה, שנבנתה על ידי כסף של תמאני הול, משקיפה אל נהר ההדסון. "נישואים היו הדבר האחרון במוחי", כתבה אתל, "אבל אחרי שלושה חודשים ג'רום הציע לי. הוא אמר שלא היה לו כסף ואולי לעולם לא יהיה לו... הסתכלתי עליו בתדהמה...הוא מעולם לא היה בבית שלי ולא ידע כלום עלי. חשבתי על זה במשך שבוע והחלטתי שאני אתחתן איתו".
ג'רום מאיירס ואתל קלינק נישאו בטקס בכנסייה קטנה באוקטובר 1905. הם החלו את חיי הנישואים בסטודיו שלו ברחוב 59.
אמה המאמצת של אתל כבר אמרה לבתה שהיא לא מאושרת מנישואיה לג'רום מכיוון שהוא איש עני ואמן, והעדיפה את אירוסיה הקודמים של אתל לאיש עסקים. לאחר מכן היא ניתקה את אתל מהירושה הניכרת שהובטחה לה.
שנה לאחר נישואיהם ב־21 באוקטובר 1906 ילדה אתל בת, וירג'יניה מאיירס. זמן קצר לאחר הלידה קיבלה אתל פתק מאמה המאמצת, שנראה שהיא עדיין מוכנה לכך שבתה תקבל את הירושה המלאה, גם לאחר שהתנערה ממנה בגלל הגבר שנישאה. התנאי היחיד שלה היה, "שתעזוב את ג'רום ואת התינוקת ותחזור לגור איתה, היא הייתה נותנת לי הכל. מעולם לא עניתי".
פיסול ותערוכת ה"ארמורי" עריכה
אתל קיבלה עד מהרה החלטה להתרחק מציור תמונות של הלואר איסט סייד ובמקום זאת פנתה לגישה חדשנית ביצירת פסלים קטנים וריאליסטיים. לאחר לידת בתה, אתל בחרה לוותר על הציור כדי לפנות שטח סטודיו הנחוץ לבעלה האמן. השינוי במדיום שלה מנע גם מההשוואה הבלתי נמנעת שנעשית בין עבודתם של הזוג הנשוי העובד באותו מדיום ובנושאים דומים.
אתל מאיירס הפכה לפסלת פיגורטיבית ופעילת אמנות בעיר ניו יורק. היא ידועה בפסלי הקריקטורה שלה של אנשי העיר, רבים מהם בתנוחות הומוריסטיות. היא הציגה תשע מהם בתערוכת הארמורי מ-1913 שהציגה לאמריקה את האמנות המודרנית.
מפיקה של וירג'יניה מאיירס עריכה
בסביבות 1909, כשהייתה בת שלוש, חשפה עצמה בתה של אתל, וירג'יניה, כמי שיש בה כישרון אמנותי חזק. יום אחד, כשאתל ניגנה בפסנתר, היא הרימה את עיניה לראות את וירג'יניה רוקדת באופן טבעי לקצב ולתחושה הרגשית של המוזיקה. זו הייתה תקופה בה השפעת הריקודים של איזדורה דאנקן תפסה לחלוטין את דמיונה של הקהילה האמנותית של ניו יורק, כמו גם חלק גדול משאר העולם, ואתל הבחינה בכשרון של וירג'יניה לתנועות ספונטניות ואינסטינקטיביות. היא עודדה את בתה להופיע, באופן פרטי וגם בפומבי. וירג'יניה כיכבה בסרט שהופק כשהייתה בת חמש, והופיעה 20 דקות בריקודי סולו המאולתרים שלה. הסרט אמור היה להפיץ את תהילתה לכל אמריקה, הרבה מעבר לגבולות ההוקרה שלה בעיר ניו יורק. בשנת 1913 הכישרון שלה צוין במאמר במגזין "ווג" תחת הכותרת "כאשר וירג'ינה רוקדת", בו כונתה "ילדת המאה".[3]
מה שהתחיל כהופעות פרטיות בסטודיו הקטן של מאיירס לחברים ואספני אמנות המשיך בהופעותיה של וירג'יניה במיקומים טובים וגדולים יותר. אף על פי שהיו לה משאבים כספיים מוגבלים, אתל קיבלה על עצמה את כל ניהול וארגון הקריירה הפורחת של וירג'יניה. היא ארגנה סדרת רסיטלים ברחבי העיר ניו יורק, בהזמנת תיאטראות, טיפול בחוזים ותיאום תלבושות, עיצוב תפאורה, מוזיקאים, פרסום והדפסת כרטיסים ותוכניות.
כתוצאה מכך, וירג'יניה התפרסמה כ"ילדת הפלא" של הריקוד, ואנשים באו מכל רחבי הארץ לראות אותה, כולל מעבר לים - מאנגליה. "לאורך השנים ארגנו אתל וג'רום 17 רסיטלים בבתי הקולנוע בעיר ניו יורק, ומאמרים רבים נכתבו על גאונותה של וירג'יניה. כשהייתה בת 16 החוק איפשר שתופיע ככוכבת שרוקדת על הבמה המרכזית באולם קרנגי. הופעת הסולו הראשונה שלה עם תזמורת הייתה באפריל 1923, ובשניים בדצמבר 1923.
לאחר תערוכת "הארמורי" עריכה
למרות ההצלחה האישית של אתל בתערוכת הארמורי של שנת 1913, והפרסום העצום סביב כל מה שהתרחש בה, האירוע עצמו לא שפך אור על יצירתם של אמנים אמריקאים כפי שקיווה ג'רום מאיירס במקור. במקום זאת, המוקד והתגובות התרכזו ביצירתם של המודרניסטים האירופיים, וכללו 13 יצירות של גוגן, 19 של סזאן, 8 של פיקאסו, 17 של מאטיס, 18 של ואן גוך, וכן עבודות מרובות של טולוז-לוטרק, מונה, פיסארו, רנואר, דאומייר, רוסו ודגה.
ג'רום עבד במשך שנה על תכנון והכנת הצד האמריקני של התערוכה מבלי ששולם לא כלל. כמו שאמרה אתל, "אחרי תערוכת הארמורי היינו כמתים. מכרנו את עבודתו של ג'רום, הכל בחצי מחיר כיוון שאנחנו עוברים לאירופה". הסיבה הייתה שהיא וג'רום, כמו גם רבים אחרים בקהילה האמנותית בניו יורק, ידעו שההשפעה של תערוכת הארמורי הולכת להשפיע לרעה על גורלם של אמנים אמריקאים רבים כשניסו למכור את עבודתם. הם העריכו כי יהיה שוב יבוא של ציורים אירופיים, או יצירות שהושפעו מהם, שהסוחרים היו מעוניינים בהם.
אירופה ותחילת מלחמת העולם עריכה
רוג'ר פריי, האמן והסופר האנגלי ואוצר הציורים במוזיאון המטרופוליטן קנה מספר רישומים ג'רום לאוסף הפרטי שלו. הוא הפציר בג'רום לנסוע ללונדון, שם האמין פריי שימצא שוק עשיר לעבודתו. לפיכך, שלושת בני משפחת מאיירס, יחד עם שני ארגזים מלאים בציורים ויצירות אמנות אחרות, יצאו ללונדון בשנת 1914. הניו יורק טיימס דיווח: "אירופה פיתתה את ג'רום מאיירס מהמרוץ שלו במטרופולין, והקיץ הוא יצייר טיפוסים אחרים בלונדון, בפריז ובערים אחרות, שללא ספק יוצגו בניו יורק בעונה הבאה". התאריך היה 28 ביוני 1914. חודש לאחר מכן, נפתחה מלחמת העולם הראשונה.
.jpg)
לאחר שהגיעו ללונדון והשאירו אצל סוחר אמנות, חלק מהציורים והפסלים שהביאו עימם, משפחת מאיירס נסעה היישר לפריז, שילמה שישה חודשים שכר דירה עבור דירה קטנה בגדה השמאלית, קנתה לה רהיטים ועברה לגור וקיוותה לפתוח פרק חדש ומרגש בחייהם. במשך כשבוע נראה כאילו הדברים מסתדרים וג'רום כבר עבד. כמו כן, הם ערכו סידורים עם תיאטרון בפריז עבור בתם בת ה -8. וירג'יניה מאיירס, לערוך ערב סולו בריקודים משלה שזכתה לשבחי הביקור בהופעות רבות בניו יורק.
לרוע המזל פרוץ המלחמה ניפץ את תוכניותיהם. השגרירות האמריקאית ייעצה בחום לג'רום ואתל לעזוב את פריז מיידית. לא הייתה להם ברירה אלא לארוז ולנטוש את דירתם המושכרת ואת הרהיטים שקנו למענה. לצאת למסע מפחיד ומתיש בדרכם חזרה לאמריקה.[4]
חזרה לאמריקה עריכה
ג'רום, אתל ובתם בת ה-8, וירג'יניה, היו במצב של תשישות וכמעט רעב בגלל המחסור במזון ובתנאי המלחמה הצפופים שבהם הם התמודדו על סיפון הספינה שלקחה אותם בחזרה לאמריקה. שמחתם למראה פסל החירות בנמל ניו יורק בוודאי לא הייתה שונה מהתרגשות שחשו מהגרים רבים שהגיעו לאמריקה, שלימים יהפוך לנושא של בכל כך הרבה מתמונות הלואר איסט סייד של ג'רום. עבור ג'רום ואתל, תקוותם הייתה כי היציאה לאירופה תאפשר שיפור כלכלי, אך התבררה ככישלון. כישלון כלכלי קודם היה הפגיעה בהונם, כשג'רום האמין כי תערוכת הארמורי תיצור הכרה הרבה יותר באמנים האמריקאים.
אשת עסקים, מעצבת, מחנכת עריכה
אתל מאיירס האמינה מאוד בחשיבות הקריירה האמנותית של בעלה, ומעולם לא היססה לשים את יצירות האמנות שלה לצד כדי להמשיך בפעילות יזמית שתעזור למשפחתה להתמודד עם קשיים כלכליים. פעילויות אלה כללו תכנון והוראה. חייה כאשת עסקים מכסים תקופה של כ-25 שנה, משנת 1915 ועד מותו של ג'רום בשנת 1940.
עם חזרת משפחתה לניו יורק, אתל נזכרה: "גרנו במקומות רבים, חלקם בעיר העליונה, בחלקם במרכז העיר. תמיד ערכנו רישומים וערכנו תערוכות, אבל בלי בית. סוף סוף קנינו שני חדרים ברחוב מערב השלושים ושבעה באזור תעשיית הבגדים, בקומה העליונה. החדר האחורי היה הסטודיו של ג'רום, והחדר הקדמי בקומה השלישית היה המקום בו שלושנו אכלנו וישנו. בשלב זה החלטתי להיות מעצבת של בגדים. לקחתי חמישה דולר וקניתי בד תחרה ועיצבתי חולצה. נסעתי לחנות בשדרה החמישית ומכרתי את החולצה. מכאן ואילך הייתי בעסקים".
אתל מאיירס הפכה למעצבת של בגדי נשים וכובעים, החזיקה חנות בעיר ניו יורק בשנים 1920 עד 1940 ועיצבה בגדים עבור ידוענים בחברה, לשחקני במה ואופרה וכן ליצרנים."
לאחר מות בעלה בשנת 1940 הקדישה אתל את זמנה בעיקר לקידום המוניטין האמנותי שלו. היא הרצתה על עבודתו של ג'רום ברחבי ארצות הברית, בחסות הפדרציה האמריקאית לאמנות בשנים 43–1941. היא גם החזיקה את הגלריה לזכר ג'רום מאיירס בעיר ניו יורק במשך מספר שנים.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Ethel's Autobiographical Notes, web.archive.org, 2016-03-03
- ^ "Jerome Myers Papers", www.delart.org
- ^ "When Virginia Dances", www.ques.com
- ^ Myers, Ethel, "Notes on the start of war and the trials of getting back to America", web.archive.org, 2014-04-29