בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי

בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר היא עתירה לבג"ץ שדנה בהליכים ובהגבלות המהותיים של הפגיעה בזכות לקיום בכבוד והוגשה כנגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, שנעשה בחוק ההסדרים במשק המדינה. בטענה, כי השינוי שבוצע מהווה פגיעה בזכות החוקתית של מקבלי הגמלאות לקיום בכבוד. בג"ץ דחה את העתירה ברוב דעות, הואיל והבין את הזכות החוקתית לקיום בכבוד כזכות מצומצמת המתמצה בזכות לקיום בתנאים מינימליים בלבד.

רקע

העתירה הוגשה על ידי עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי. הדיון בה אוחד עם דיון בעתירה נוספת, שהגישו האגודה לזכויות האזרח, התנועה למלחמה בעוני ושני עותרים פרטיים (בג"ץ 888/03). העתירות תקפו את חוקיותם של השינויים שבוצעו בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדיה התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג–2002. בין ההסדרים נכללה שורת תיקונים לחוק הבטחת הכנסה שבמסגרתם הוחלט על צמצום היקף גמלאות הבטחת הכנסה (בממוצע ב-30%). הטענה העיקרית שהועלתה נסבה סביב העובדה כי, צמצום הגמלה מהווה לפגיעה בכבוד האדם, ערך המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב–1992. בית המשפט דן בשאלה חוקתית בעתירה זו, והיא: האם פגע התיקון בחוק הבטחת הכנסה בזכות המעוגנת בזכות בחוק יסוד? התשובה לשאלה מפסק הדין היא שלילית.

טענות הצדדים

טענות העמותה

התיקון שנעשה בחוק ההסדרים יוביל את הזכאים לגמלה אל מתחת לסף תנאי קיום מינימלי הכרחי, ובכך נפגעת זכותם לקיום בכבוד. הקיצוץ שיעשה בגמלאות הבטחת ההכנסה בשילוב עם "גזרות" נוספות המוטלות על שכבת האוכלוסייה החלשה, יובילו אותם אל מתחת ל"קו העוני" ותאפשר להם קיום פיזי דחוק ומדכא. אין ספק כי, במצב זה נפגע כבוד האדם. פגיעה הסותרת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינת רווחה. הפגיעה בכבוד האדם אינה מידתית ואין כל קשר וביסוס רציונלי לטענת המדינה, כי התיקונים שבוצעו בחוק יובילו את העידוד בזכאים לצאת למעגל העבודה. מה גם, בטרם ביצוע התיקונים בחוק לא נבחנו אמצעים פוגעניים פחות והליך חקיקת החוק נעשה באופן חפוז, כאשר שונו בו עמודי תווך במערך הסוציאלי בישראל חוק הבטחת הכנסה תכליתו להבטיח כי רמת הקיום של תושבי מדינת ישראל מעוטי-האמצעים לא תביא לפגיעה בכבוד האדם שלהם, אלא תאפשר להם להתקיים בכבוד ולהמשיך ולנהל אורח חיים תקין. הקיצוץ שיעשה יוביל לפגיעה חמורה בכבודם ונוגד את חוק היסוד-כבוד האדם וחירותו.

טענות שר האוצר והמוסד לביטוח לאומי

הזכות לכבוד מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והחובה המוטלת על המדינה היא: להגן על כבודו של האדם מפני מחסור בלבד. כלומר, חובת המדינה למנוע מחיה של אדם בתנאים חומריים משפילים ובמקרה זה, חובה זו לא הופרה. ככלל, הבטחת ההכנסה מהווה סיוע ותמיכה לשכבות החלשות, ואינה היחידה. על מנת לקבוע האם סיוע זה מקיים את חובתו לקיום אנושי יש לבחון את כלל השירותים הניתנים. לכן, ניתן להסיק כי הפחתה משיעור גמלה מסוימת אינה מהווה פגיעה בכבוד האדם. ההפחתה שבוצעה בגמלה נחוצה לצורך קיצוץ בתקציב המדינה, ומשלבת בתוכה מהלכים נוספים ובין היתר עידוד הזכאים ליציאה למעגל העבודה. גמלאות הבטחת ההכנסה הן אינן הערובה היחידה לשמירה על כבוד האדם, והקיצוץ שנעשה אינו מוביל לפגיעה אסורה בזכות חוקתית.

הכרעת בית המשפט

ביום 12 בדצמבר 2005 ניתן פסק הדין מפיו של השופט אהרן ברק ובדעת רוב של שישה שופטים וכנגד דעתו של השופט אדמונד לוי, נדחתה העתירה אשר המשיכה וביססה את ההכרה העקרונית בזכות לקיום בכבוד כזכות חוקתית במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

• השופט אהרן ברק פסק כי על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לכל אדם יש הזכות החוקתית לדרוש ממדינתו כי תגן על כבודו. לדעתו של ברק, הזכות לקיום בכבוד, ככל שהיא נוגעת לתנאי מחייתו של אדם, מתמצית בהבטחת אמצעים חומריים מינימליים ולא מעבר לכך. להבטחת זכות זו מחויבת המדינה לספק רשת ביטחון מינימלית שתכליתה "...להבטיח שלאדם יהיה מזון ומשקה לקיומו; מקום מגורים, בו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות, שיבטיחו לו נגישות ליכולות הרפואה המודרנית."

הזכות לקיום בכבוד במדינת ישראל היא זכות חוקתית בעלת היבט "חיובי" מצומצם. כלומר, היא אינה מחייבת להעניק זכות לקבלת גמלה חודשית, לרבות גמלת הבטחת הכנסה. הדרך לבחון אם חוק פוגע בזכות יסוד חוקתית תעשה דרך מבחן התוצאה. במקרה זה תיקון החוק עומד במבחן התוצאה שהוא אישי, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף שקיצוץ בגמלאות הבטחת ההכנסה מהווה רשת ביטחון המגנה על הציבור הרחב.

• השופטת דורית ביניש פסקה, כי אכן חובת המדינה לדאוג לאזרחיה לקיום בכבוד ולמרות התיקונים שבוצעו בחוק, כאשר הפועל היוצא הוא קיצוץ בהבטת ההכנסה לא יוביל למחיה בדוחק שכן, קיימות חלופות רבות המוענקות על ידי המדינה.
• השופט מישאל חשין התמקד בתיקוני החוק בחקיקת משנה. לדבריו בית המשפט אינו יכול לפסול חקיקה זו. שכן, המדובר בעירוב סמכויות. הטענה כי חלה פגיעה בחוק יסוד לא מחייבת ביטול חקיקת משנה.
• השופט אדמונד לוי פסק בדעת מיעוט כי הזכות החוקתית לקיום בכבוד, ככל שהיא נוגעת לתנאי מחייתו של אדם, אינה מסתכמת בסיפוק תנאי מחיה מינימליים הכרחיים על ידי המדינה ורשויותיה. לדבריו, נדבך "הקיום החומרי המינימלי" הוא רק חלק מזכות חיובית אשר היקפה נרחב יותר. כלומר, הזכות לקיום אנושי בכבוד אינה מעוגנת במשפט הפנימי בלבד אלא מוכרת בדין הבין-לאומי, שם זכות זו מוכרת כזכות ל"רמת חיים נאותה". מה גם, אין המדינה ורשויותיה רשאיות להסתפק במניעת מצוקה קיומית-חומרית בלבד, אלא שמחובתן לאפשר לאדם "תפקוד חברתי סביר בחברה בה הוא חי".

בית המשפט העליון פסק ברוב דעות כי דין העתירה להידחות. שכן, העותרים לא הצליחו לשכנע כי התיקונים שבוצעו בחוק מהווים פגיעה בכבוד האדם. התשתית העובדתית שהוצגה על ידי העותרים לא הספיקה כדי לשכנע את בית המשפט כי מתקיימת פגיעה בכבוד האדם, וכי תיקוני החוק סותרים את ערכיה את מדינת ישראל.

לקריאה נוספת

• קו העוני וזכות הקיום בכבוד, פרופ' אביעד הכהן, פרשת תצווה, פורים תשס"ד, גיליון מס' 159.
• ריאיון עם הנשיאה (בדימוס) דורית ביניש, שירי רגב-מסלם וחגי קלעי, מעשי משפט, כתב עת למשפט ולתיקון חברתי, כרך ה 2013.
• אקטיביזם חקיקתי וקיום בכבוד, אייל גרוס, 20 בדצמבר 2005.

קישורים חיצוניים

• העתירה וכתבי בית הדין באתר האגודה לזכויות האזרח
• הסיפור של בג"ץ הקיום בכבוד: כבוד האדם אינו נעצר על מפתנו של האדם החי בעוני
• רותי סיני, יובל יועז ומאת, המדינה לבג"ץ: אי אפשר לקבוע מהו "קיום בכבוד", באתר הארץ, 14 בפברואר 2004
• שמואל דקלו, ‏בג"ץ ביטל את דרישת דורנר ופטר את המדינה מהחובה להגדיר מהו "קיום בכבוד", באתר גלובס, 16 במרץ 2004