בגיניות ובגהרדים
הבגיניות והבגהרדים היו קהילות עמאיות מהנצרות הקתולית, שפעלו במאות ה-13 וה-14. הקהילה הייתה סמי-נזירית וללא נדרים רשמיים. הקהילות הושפעו מהקתרים ומקהילה עצמאית בשם "אח הדיבור החופשי" שפעלה באזור קלן באותה זמן ונחשבה לכופרת. ברחבי בלגיה ידועים מקומות מושבן של קהילות אלה כבגינהוף, והם הוכרזו כאתרי מורשת עולמית.
אטימולוגיה עריכה
האטימולוגיה של המילה Beguines נותרה במחלוקת לאורך השנים. אולם, בשנת 1911 קבעה אנציקלופדיה בריטניקה ששם הקהילה מגיע מכומר בלגי בשם למבר המגמגם (Lambert le Bègue) מן העיר לייז' שבשנת 1170 הקים אגודה של נשים שהחליטו להקדיש את חייהן לדת מבלי שנדרו את נדרי הנזירות. האנציקלופדיה ביטלה את קשר המילה ל"קדושה בגה", ולמילה הסקסונית "beggen" שמשמעותה להתפלל.
במהלך המאה ה-20 עלתה סברה ששמן של הבגיניות מגיע משמם הלועזי של הקתרים (Albigenses), אף שמרבית האנציקלופדיות מבטלות את הטענה הזו.
בגיניות עריכה
כבר מראשית המאה ה-12 היו נשים בארצות השפלה שמשום שחיו לבדן, החלו לעסוק בעבודת האלוהים מבלי שנדרו את נדר הנזירות. בתקופה זו התרחשו מסעות הצלב, ולכן משום שחלק נכבד מגברי אירופה הפכו צלבנים, נשארו נשים רבות בודדות. אותן נשים ביצעו מלאכות שונות בעבור עניי העיר. עבודות אלו נעשו בפאתי הערים, ולא ביערות כמנהגם של חלק גדול מהנזירים בני תקופתן. מתחילת המאה ה-13 לערך החלו הנשים הללו להתאגד בקהילות שנקראו בגינאז'ים. כיום הבגינאז'ים הפלמיים הפכו לאתרי מורשת עולמית בבלגיה.
כמי שלא נדרו את נדר הנזירות, הבגיניות לא ויתרו על רכושן, יכלו להנשא ואף יכלו לחזור בכל עת שרצו לעולם החיצוני מחוץ לקהילותיהן. הבגיניות לא חיו מתרומות, אפילו כאשר היו במצב כלכלי קשה, אולם הותר להן לעבוד ואף ללמד את ילדי הבורגנים. בזמן הטירונות (הצטרפות לאחווה) חיה הבגינית עם "הגברת העליונה במנזר" ("Grand Mistress"). אולם לאחר סיום תקופת הטירונות היא שכנה במגורים פרטיים, ולאמידות מבין הבגיניות אף היו משרתים בבתיהן. הבגיניות היו קשורות בינן לבין עצמן בזכות מטרתן המשותפת בחיים והתפילה הקבוצתית.
לקהילות לא הייתה אם בית משותפת, חוקים משותפים או מועצה כללית. כל קהילה עמדה בפני עצמה, וחוקקה חוקים ותקנות שהתאימו לה. בשל כך, לרבות מהקהילות היו תפיסות דתיות שונות, אם כי חלקן הגדול אימץ את חוקי המסדר השלישי של פרנציסקוס(אנ') (אשר נועד לנוצרים עמאים, בניגוד לתקנון הראשון אשר נועד לנזירים). מעמדן החברתי של בנות הקהילה היה מגוון, למרות שהיו קהילות שקיבלו רק נשים אמידות, וכאלו שקיבלו רק נשים במצב כלכלי ירוד. הקהילות החדשות שהוקמו לאחר המאה ה-14 התקשו למשוך אליהן נשים אמידות. אולם, הקהילות הגדולות ביותר היו קהילות מגוונות מבחינה כלכלית, והקהילה בעיר גנט מנתה אלפי נשים.
משום שמסדר הבגיניות הותאם לצרכים החברתיים והדתיים של תקופתו, הופצו רעיונותיו במהרה בין תושבי ארצות השפלה. כמו כן, תרמה לכך העובדה שמיקומן הפיזי של הקהילות היה בערים, ולא ביערות כמו המנזרים. הקהילות היוו כר פורה לאמנות מיסטיקנית והן עיצבו את ההלך הדתי בארצות השפלה. לעיר מכלן הגיעו הבגיניות בשנת 1207, לבריסל בשנת 1245, ללוון בשנת 1234 ולברוז' בשנת 1244. עד סוף המאה לא הייתה כמעט עיר ללא קהילה של בגיניות, ובחלק מן הערים היו אף שתיים או שלוש קהילות. הקהילות החלו לעסוק במיסטיקה באופן מוגבר, וחלקן אף חדלו לעבוד באופן רציף והחלו להיות תלויות יותר ויותר בקבצנות. סגפנות-עצמית הפכה להיות רווחת, והקהילות התרחקו יותר ויותר מן הזרם המרכזי שבנצרות כאשר חלקן אף גינו את האפיפיור ומועצתו, וכך נעשו פופולריות פחות. בשנת 1310, מרגריט פורט(אנ'), בגינית צרפתייה ומיסטיקנית נשרפה על המוקד בפריז לאחר שהואשמה בכפירה, על ידי הכנסייה. פורט כתבה ספר מיסטי בשם המראה של נשמות פשוטות(אנ'). הספר מתאר את הכחדת הנשמה, ובמיוחד את הירידה שלה למצב של לא-כלום - של איחוד עם אלוהים ללא הבחנה. בכך התקרבה לרעיונותיו של זרם הקויאטיזם.
התנגדות הכנסיה ודעיכת הקהילות עריכה
_-_plaque_de_rue_(retouch%C3%A9e).jpg)
במהלך המאה ה-14 המשיכו הקהילות להתפלג ולהפוך קיצוניות יותר. בשנת 1310 האפיפיור קלמנס החמישי הוקיע אותן מן הכנסייה והאשים אותן בהפצת כפירה. לחשדנות הכנסיה כלפי הקהילות הבגיניות נוספה העובדה שהן הצליחו ליצור לעצמן קהילת נשים אוטונומית, שאינה כפופה למוסדות הכנסיה. גיל הקבלה לקהילות הוגבל ללא פחות מ-40 על מנת למנוע מנשים צעירות לחיות בקהילות מבלי שהן נישאות, שכן היה חשש שהן יגרמו לנזירים שהדריכו אותן בדת לסטות מדרך הישר ומנדר הצניעות שלהם. קהילות רבות אולצו למסור את רכושן לכנסיה. קהילות שלא הסכימו לקבל על עצמן תקנונים מחמירים התפרקו[1]. כמה מהמנהיגות הבולטות הואשמו בכפירה והועלו על המוקד תחת האפיפיורים יוחנן העשרים ושניים, אורבנוס החמישי וגרגוריוס האחד עשר, אולם האפיפיור אאוגניוס הרביעי טיהר אותן מהאשמות בכפירה.
במהלך הרפורמציה מרבית הקהילות בארצות שהפכו פרוטסטנטיות חדלו מלהתקיים, ולאחר מכן גם במדינות הקתוליות. קהילות מעטות (בעיקר בבלגיה) היו קיימות עד ראשית המאה ה-20, ומנו כאלף חברות, אולם מקומות רבים שימרו את שמן בשמות רחובות שבהן היו קהילות בגיניות. הבגינה האחרונה בעולם, מרסלה פאטין(אנ'), מתה ב-14 באפריל 2013 בקורטרייק בגיל 92. מותה מייצג את סופה של מסורת דתית זו בת שמונה מאות שנים.
בגהרדים עריכה
בתקופה שבה הקהילות הבגיניות היו פופולריות, נוצרו קהילות בעלות אופי דומה גם לגברים. מקהילות אלו הבגהרדים היו החשובים והנפוצים ביותר. כמו הבגיניות, הבגהרדים היו עמאים, עצמאיים, ולא נדרו נדרים כנסייתיים. בדומה לבגיניות, כל חבר בקהילה היה כפוף לאחראי קהילתו, ולא הייתה הנהגה כללית. אולם בניגוד לביגיניות לא היה קיים רכוש פרטי בקהילת הבגהרדים, וכל חברי הקהילה חלקו את אותו עושר ואותם משאבים, אכלו וישנו יחדיו.
רוב הבגהרדים היו בעלי מלאכה ואמנים, ולכן הקהילה הייתה בקשר קבוע עם גילדת האמנים בעיר. לדוגמה, כל בגהרד בעיר ברוז' היה חייב להשתייך לגילדת האורגים. מרבית החברים בקהילה היו ממעמד נמוך, ובעלי מעט ממון, ואם בשל גיל או בשל מצב כלכלי לא יכלו להתקיים לבדם.
לקהילה הבגהרדית היה יסוד רוחני חזק, אולם הם האמינו בעבודת אדמה כדרך להגשמת הגאולה. באזורים בהם הייתה השפעתם גבוהה, בעיקר בארצות השפלה (בזכות קשריהם עם חברי הגילדות) הצליחו הבגהרדים לעצב את הלך הרוח הדתי בעיר, בעיקר של בני המעמד הנמוך כמו עובדי האדמה והאיכרים במשך כ-200 שנה.
התנגדות הכנסייה עריכה
הכנסייה ראתה בעין רעה את הקהילות הללו, משום שהן היו מזוהות יותר עם קהילת "אחוות הדיבור החופשי"(אנ'), שהייתה קיצונית והוכרזה כמינות. לכן בכינוס הכנסייה שנערך ב-1261 החלו להטיל עליהם מגבלות שונות. בכינוסים הבאים המגבלות שהוטלו עליהם גדלו עד שבכינוס בשנת 1299 הם הוצאו מחוץ לחוק, ואילו בכינוס בשנת 1312 שהתקיים בווינה הם הוקעו ככופרים.
דעיכה עריכה
לאורך השנים, בשל רדיפות הכנסייה, ואף לאחר שהם טוהרו על ידי אורבן ה-4, נמצאו חברי קהילות הבגהרדים בדעיכה מתמדת. בשנת 1631 עוד היו 2487 בגהרדים. במהלך המאה ה-17 הפכו הקהילות לקטנות יותר, עד שבשנת 1734 היו 34 בגהרדים בקהילה הגדולה ביותר, ובשנת 1856 ירד מספרם ל-20, מתך כ-1000 בגהרדים שנשארו באירופה.
בספרות עריכה
- הבגיניות מוזכרות בספר "טריסטרם שנדי" של הסופר האנגלי לורנס סטרן.
- הבגיניות מוזכרות בספר "עולם ללא קץ" של הסופר קן פולט (החל מעמוד 309).
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- בגיניות ובגהרדים ב"אנציקלופדיה קתולית"
הערות שוליים עריכה
- ^ Beguines: Free Women of the Middle Ages - Malevus, malevus.com, 2023-08-15 (באנגלית אמריקאית)