ביות האוגר הזהוב
ביות האוגר הזהוב החל בסוף המאה ה־18, כשחוקרי טבע סיווגוהו כאוגר הזהוב, הידוע גם כאוגר הסורי ובשמו המדעי Mesocricetus auratus. בשנת 1930, חוקרים מתחום הרפואה לכדו אוכלוסייה של אוגרים זהובים למטרות הרבעה על מנת לערוך עליהם ניסויים. תהליכי ביות נוספים הפכו אותו לחיית מחמד פופולרית.
סביבתו הטבעית של האוגר הזהוב נמצאת באזור קטן בצפון־מערב סוריה שליד העיר חלב. הוא תואר לראשונה במדע במהדורה השנייה (שפורסמה ב־1797) של הספר "ידיעת הטבע של חלב", ספר שנכתב ונערך על ידי שני רופאים סקוטים שחיו בסוריה. האוגר הזהוב הוכר כמין נפרד לראשונה בשנת 1839. בשנת 1930, פרופ' שאול אדלר שחיפש אוגרים זהובים למטרת מחקר מדעי על שושנת יריחו שלח את חברו, הזואולוג פרופ' ישראל אהרוני שחזר באותה העת מטורקיה. אהרוני לכד אם ואחד עשר גורים ואלו הפכו לאוגרים הזהובים הראשונים שהפכו לחיות מעבדה. אהרוני הרביע זוג מהאוגרים הללו, ובמהלך שנות ה-30 שלח את צאצאיהם למעבדות שונות ברחבי העולם. בארצות הברית, לא יאוחר מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, תעשיית אוגרים מסחרית החלה לספק אוגרים לשימוש במעבדות, ובה בעת להגדיל את הפופולריות שלהם כחיות מחמד. בשנים שלאחר מכן, משלחות נוספות בחזרה לסוריה לכדו אוגרים נוספים במטרה להגדיל את הגיוון הגנטי בקרב אוכלוסיות האוגרים שהתחלקו בין מרביעי המין.
אוגרים זהובים פראיים הופכים למבויתים לאחר מספר ימים מלכידתם. כמו כן, אוגרים פראיים מסתגלים לחיים בשביה במהירות ומשגשגים בתנאי מעבדה.
קִטלוגו כמין נפרד עריכה
דבר הדפוס הראשון הידוע שתיאר את האוגר הזהוב היה בנוסח משנת 1797 של פטריק ראסל ובמהדורה השנייה של הספר "ידיעת הטבע של חלב", שהוא ספרו של אחיו למחצה (אלכסנדר ראסל) שפורסם לראשונה ב־1756. אלכסנדר ראסל היה רופא סקוטי שחי בסוריה מ־1740 עד 1750 או 1755, וכשהה בחלב, תיעד את ידיעת הטבע של האזור. פטריק ראסל עבר לחלב ב־1750 ונשאר שם עד 1781, וכמו אחיו גם הוא עסק בתיעוד ידיעת הטבע. לא ידוע מי מהם כתב את תיאור האוגר בשביל הספר. ייתכן שפטריק לקח אותו מרשימותיו של אלכסנדר שלא פורסמו, או שפטריק בעצמו כתב אותו והוסיף אותו למהדורה השנייה.
בספר, האוגר מתייחס ל"Mus Cricetus Linn. S.N. p 82: Hamster, Buffon (H.N. XIII. p177)", מה שאומר שהוא קוטלג בו כחיה הזהה לאוגר האירופי כפי שתיארו אותו ז'ורז-לואי לקלר דה בופון וקארולוס ליניאוס.
בשנת 1839, במפגש של החברה הזואולוגית של לונדון, ג'ורג' רוברט ווטרהאוס תיאר את האוגר הזהוב כמין חדש. זיהויו של החיה אירע לאחר פגישה ב־1835 כאוֹצֵר המוזאון של החברה הזואולוגית של לונדון, שבו תפקידו היה לטפל בדגימות של יונקים. גוף החיה שבמוזאון הפך לטיפוס המייצג של המין החדש. לא ידוע מי אסף את הדגימה ומי תרם את גופה למוזיאון. כיום אוגר ראשון זה נמצא באחריות המוזיאון הבריטי, לאחר שנרכש ביחד עם שאר אוספי החברה הזואולוגית של לונדון ב־1853.
בשנת 1902, אלפרד נירינג חקר דגם שמור של אוגרת זהובה מהמוזיאון הארכאולוגי של האוניברסיטה האמריקאית בביירות. בשנת 1898, הוא הגדיר וביסס את הסוג Mesocricetus והגדיר מחדש את האוגר הזהוב כ־Mesocricetus auratus.
לכידת אוגרים חיים עריכה
לאחר זיהוי האוגר על ידי ווטרהאוס, נדמה שלא נעשה מחקר מקורי על האוגר הזהוב עד 1930. בשנת 1930, ישראל אהרוני לכד כמה אוגרים זהובים חיים שהיו גם הראשונים שידועים למדע, וב־1942 הוא פרסם את הערותיו וסיפור מסעו באוטוביוגרפיה שלו, "זיכרונות זואולוג עברי".
זמן מה לפני יציאת המשלחת של אהרוני ב־1930, הפרזיטולוג שאול אדלר נזקק לחיות מעבדה למטרת מחקר מדעי. מחלת הלֵּשְׁמָנִיָּה הייתה בעיה אזורית באותם הימים, ונהוג היה להדביק אוגרים סיניים במחלה כדי ללמוד עליה. עם זאת, הייתה לו בעיה להרבות אותם בשביה והיה קשה לדאוג לקבל משלוחים מסין של החיה. עקב הסיבות הללו, הוא רצה למצוא אוגר מזרח תיכוני שיהיה קל ללכוד אותו ושיהיה לו פוטנציאל במחקר המדעי. ייתכן שאדלר ידע או לא ידע על קיומו של האוגר הזהוב מקריאת העבודה של ווטרהאוס או של אחרים שהעתיקו מידע ממנה. כך או כך, אדלר יצר קשר עם ישראל אהרוני לקבלת עצה, כיוון ששניהם היו חוקרים באוניברסיטה העברית וכיוון שאהרוני היה ראש מחלקת הזואולוגיה באוניברסיטה.
אהרוני כבר היה מודע לקיומו של האוגר הזהוב, ולאחר פנייתו של אדלר תכנן ללכוד אוגרים זהובים בטבע ולהביאם לו. אהרוני נעזר במדריך סורי מקומי, ג'וֹרג'יוּס, שקיבל מידע בשמו ממנהיג מקומי (השייח' אֶל־בֶּלֶד) על מקום הימצאותם המשוער של אוגרים. ב־12 באפריל 1930, השייח' קרא לאהרוני ולג'ורג'יוס לפגישה שהביאה לתפיסת האוגר הזהוב. כך תיאר אותה אהרוני:
באסיפה רַבָּתִי־עַם הוחלט לעדור ולחפש את המזיק הזה חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ, באחד משדות־התבואה הטובים ביותר, שאותו איווה האוגר למושב לו. השיך שכר פועלים אחדים, ואלה חפרו במקומות שונים והחריבו חלק לא קטן משדה־התבואה. אחרי עבודה מפרכת משך שעות אחדות הצליחו להעלות מעומק שני מטרים וחצי „קן” שלם מרופד יפה, ובו אם ואחד־עשר בניה! כולם הוכנסו למצודת־חולדות גדולה, שקוטרה היה בערך שלושים וחמישה סנטימטרים. בחושבו שהאם תרחם את פרי־בטנהּ, תָּחֹן את צאצאיה ותֵינִיקם, הכניס ג'ורג'יוס את כל־המשפחה לתוך המכלא. אך חזון ליבו הוכזב [...] דרווין המשיל תמיד „פראים” לחיות רמות־דרגה, למשל – לקופים אנושיים. הרעיון הזה עלה על ליבי בראותי, שאם האוגר (שרץ, שדרגת־היוחסין שלו אינה „רמה”) הקשתה את ליבה, ותמלוק באכזריות־חֵמָה את ראש בר־בטנהּ, שקרב אליה ביותר (מידת כל ולד הייתה אז שני ס"מ וחצי כמעט). אהבת־אם טבעית זה המריצתה לטרוף את בנה יקירה: „מוטב לו, לוולדי, שיומת מהיותו עצם־בוחַן, שיתעלל־בו אחד מבני המין האנושי המקולל!”. כראות ג'ורג'יוס את עלילת־הרשע הזאת מיהר להוציא את האם הורגת ילדיה (כי בוודאי הייתה קוטלת את כולם!) וישימנה בבקבוק הציאן־קלי להמיתה בו.
— ישראל אהרוני, "זיכרונות זואולוג עברי", כרך א, "האוגר הזהוב"
לאחר שהיו ברשותו אם האוגרים ו־11 ילדיה, אהרוני נשאר עם עשרה. בזמן לכידת האוגרים, עיני הגורים עדיין לא נפתחו מחמת גילם. אהרוני ואשתו דאגו לאוגרים במהלך הביאם בחזרה אל האוניברסיטה. עם זאת, כל האוגרים ברחו, וכאשר אהרוני החזיר אותם, הוא נשאר עם תשעה גורים. אהרוני העביר אותם לחיים בן מנחם, מייסד מחלקת החיות באוניברסיטה העברית. בן מנחם שם את האוגרים בקופסה עם תחתית מעץ, ואהרוני תיאר את מה שקרה בהמשך:
בהיוודע לו דבר השבר הגדול (פליטת חמישה אוגרים, שנקבו את הנסרים של קרקעית־הכלוב והבקיעו אל התא!) התחלחל. מי שלא ראה את בהלת המנהל למשמע בשורת־איוב זה ולמראה הַשְּׁאִיָּה הזאת, לא ראה ביעות, תמהון־לב ושיממון מימיו... נדתי לו, ריחמתי עליו. מבוכתו גדלה, בְּתָאֲרִי לו את קשי הוצאתו של הכרסמן הזה מתעלומות האדמה, את יקרת־מציאותו של החי הנחמד הזה, שבכל כדור־הארץ לא מצא לו נווה מתאים יותר מפינה נידחת אחת שבין ארם־צובא וחומץ!.. כל פקיעי החשש היבש כל חבילות הקש, כל חומרי־הַגּבָבָה [...]
— ישראל אהרוני, "זיכרונות זואולוג עברי", כרך א, "האוגר הזהוב"
החיפוש המקיף ביותר לא הצליח למצוא את האוגרים שברחו, מה שאומר שנשארו שלוש נקבות וזכר אחד בידיים אנושיות. הזכר הרג את אחת מהנקבות. אהרוני הטיל ספק ביכולותיהם של האוגרים הנשארים להוליד צאצאים, ובן מנחם ניסה שיטת הרבעה חדשה. אהרוני תיאר את תוצאותיה:
כל מי שטעם טעם שמחה אמיתית, שמחה בת־מרומים, רק הוא יכול היה להרגיש את חדוותנו, שעמלֵנו בלא מְצָרִים לא היה לשווא. המטרה הנעלה הושגה! עתה יהיה מין־אוגר אחד, שֶׁיִפְרֶה ויִרְבֶה גם בשבי, ויהיה נוח לבחינות ולניסיונות אין־חקר במעבדה! ואפשר שהאוגר הזה יפתח פעם דף חדש בחוכמת־הרפואה למחלה אנוּשה־נואשה, שלא נודעה לה עוד כל ארוכה!? מנהל בית־החיות התמסר לגידול הפעוטות באהבה ובכישרון הראויים לתהילה. במקום מים הושקתה גם האם חלב, הידוע עוד מימי סיסרא ביתרונו על המים. הבנים הולידו והבנות ילדו בנים ובנות „לאין מספר”. וביד הרצון היה זה (לא ביד המקרה!) להרבות את זרע האוגר שמוצאו מארם־צובא, בכל חלקי־התבל, והכול מאם אחת! מה־רבו מפלאותיך, אל!
— ישראל אהרוני, "זיכרונות זואולוג עברי", כרך א, "האוגר הזהוב"
במהלך שנה אחת בלבד, שתי הנקבות והזכר האחד הולידו 150 צאצאים. אדלר היה הראשון שקיבל חלק מהם, והוא ומדען אחר פרסמו את המחקר הראשון שנעשה בעזרת אוגרים סוריים ב־1931.
לקריאה נוספת עריכה
- Murphy, Michael R. (1985). "History of the Capture and Domestication of the Syrian Golden Hamster (Mesocricetus auratus Waterhouse)". In Siegel, Harold I. The Hamster: reproduction and behavior. New York: Plenum Press. ISBN 030641791X.
- Smith, Gerald D. (2012). "Hamsters - Taxonomy and History". In Suckow, Mark A.; Stevens, Karla A.; Wilson, Ronald P. The laboratory rabbit, guinea pig, hamster, and other rodents (1st ed.). Amsterdam: Elsevier Academic Press. pp. 747–753. ISBN 0123809207.
קישורים חיצוניים עריכה
- How The Wild Hamster Was Tamed, קטע אודיו מתוך התוכנית All Things Considered של רשת הרדיו הציבורית של ארצות הברית (2011)
- The Untold Story of the Hamster, a.k.a Mr. Saddlebags, מאמר מ־2011 מתוך המגזין Smithsonian