אוצר (מקצוע)

מפקח, מעריך, מנהל ואחראי על ארגון תערוכות במוזיאון או גלריה

במקור אוצרות הוגדרה כאחריות על שמירה, סידור והצגה של אוספים במוזיאונים וגלריות. כיום אוצרות מובנת כמגוון רחב של פרקטיקוט לרבות יזמות, הפקה, עיצוב ותיווך של תערוכות או פעולות אמנות שונות. שמו של המקצוע נובע משם העצם אוצָר. בימי קדם היה האוצר מופקד על אוצרות המלך.[1] המילה המקבילה בלועזית "curator" נובעת מהמילה הלטינית "curare" אשר פירושה "לטפל/ לשמור".[2]

תפקידו המסורתי של האוצר כולל איסוף חפצים, בחירתם וסידורם בחלל לפי רעיון מרכזי בו עוסקת תערוכה. האוצר מחליט כיצד למקם חפצי אמנות בדרך שתציג את הנושא על הצד הטוב והראוי ביותר בעיניו ומתוך נסיון להפוך את חוויית הצפייה לנרטיבית. בהחלטתו על אופן התצוגה והתלייה נלקחים בחשבון פרמטרים רבים, כגון: הקשרים היסטוריים, מקום, תאורה וכדומה.

איזיקה גאון, שהיה אוצר ראשי במוזיאון ישראל

היסטוריהעריכה

בראשיתה, ההיסטוריה של האוצרות מקבילה להיסטוריה של המוזיאונים. החזקתם של אוספים בעלי ערך יוחסה לשליטים עוד מהעת העתיקה אך מקורם של המוזיאונים המודרניים מיוחס ל"חדרי הפלאות" של המאה השש עשרה והשבע עשרה, בהם הציגו שליטים ואצילים לראווה את אוספיהם אשר כללו ממצאים גאולוגיים, אתנוגרפיים וארכאולוגיים, שרידי קודש דתיים והיסטוריים, עבודות אמנות ועתיקות. במאה השמונה עשרה והתשע עשרה, על בסיס חדרי הפלאות, החלו לקום מוזיאונים אשר בשונה מחדרי הפלאות שיועדו לקהל מצומצם, היו מיועדים לציבור רחב. בין המוזיאונים הראשונים הוקם ב-1753 המוזיאון הבריטי אשר בדומה לחדרי הפלאות הוצגה בו אמנות לצד ממצאים מתחומים שונים, כמו גם במוזיאון הלובר אשר הוקם ב-1793. המוזיאון הראשון שהוגדר כמוזיאון לאמנות בלבד היה מוזיאון הקונסט בבזל אשר הוקם ב-1661. תפקידם של האוצרים בחדרי הפלאות ובמוזיאונים עד למאה העשרים היה לשמור, לקטלג ולנהל את האוספים ואת הצגתם. בחלק מחדרי הפלאות היו האוצרים גם הבעלים של האוסף ובחלק מהמקרים נשכרו על ידם.[2]

אוצרות עכשוויתעריכה

מאז שנות העשרים של המאה העשרים תפקיד האוצר החל להשתנות בהדרגה מתפקיד מנהלתי לתפקיד יותר עצמאי ויצירתי. שינוי זה התלווה לשינויים באופיה של האמנות עצמה, להתפתחותם של זרמי אוונגרד אשר אתגרו את ממסד האמנות, ולנטייה גוברת של אמנים לפרוץ גבולות מדיומליים וליצור חוויות צפייה כוללות, בהן הקשרי ואופני תצוגה החלו להלקח בחשבון כחלק מאמצעי המבע האומנותיים. נוצרה מודעות חדשה לאחריות של האוצר על בניית הקשר ההצגה של האמנות ועל ההצבה של יצירות אמנות בחלל המוזיאלי. בחירה וסידור של יצירות אמנות והצבתם בחלל חדלה מלהתפס כפעולה נייטרלית.[3]

כמו כן, התפתחותה של אמנות קונספטואלית בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הפכה את דמות האוצר לנחוצה יותר כמתווך וכפרשן של אמנות, ומאחר והחומר האמנותי הפך להיות במקרים רבים הרעיון, עבודתו של האוצר כמפרש ומתווך הפכה דומה יותר לעבודתו של האמן והמשקל שלה גדל.[3] במספר מחקרים שנעשו על התפתחותה של אוצרות עכשווית, שנות השישים של המאה העשרים נחשבות כנקודת מפנה. בתקופה זו פעולת האוצרות הפכה לנראית ומודגשת, אוצרים החלו לפעול כסוכנים עצמאיים וכמו כן החלו להווצר תערוכות אמנות בחללי תצוגה אלטרנטיביים וזמניים.[4] מאז החל להתקבע המנגנון האוצרותי של הקמת תערוכה סביב מושג או עיקרון שנהגה על ידי האוצר, כאשר האוצר בוחר את האמנים השותפים ולא בהכרח לפי אובייקטים אומנותיים קיימים.[3] מהעת הזו הורחב החופש להציג יצירות מתקופות שונות, מדיומים שונים וסגנונות שונים, אחת ליד השניה תחת תמה אוצרותית מקשרת.[3] הנראות הגוברת של האוצרים והמודעות לתפקידם התעצמה גם בעקבות פעולותיהם של אמני זרם הביקורת המוסדית של שנות ה80 ,אשר ביקשו לחשוף את המנגנונים של עולם האמנות שנטו עד אז להשאר "מאחורי הקלעים".[3] בעקבות אותה אוטונומיה חדשה לה זכו האוצרים, בשנות השמונים, נוצרה הטייה באנגלית ובעקבותיה בעברית של המילה אוצרות לפועל והמונח "נאצר על ידי" החל להופיע בתיאור של כל תערוכה.[2]

התערוכה אשר נתפסת כיום כביטוי הראשון וכסמל להיווצרותה של אוצרות עכשווית היא 'כשגישות הופכות לצורה', שנאצרה על ידי הרלד זימן (אנ')בשנת 1969 בברן. כותרת המשנה של התערוכה הייתה "עבודות, מושגים, תהליכים, מצבים, מידע" ובהתאם, היא הייתה בין התערוכות הראשונות בהיקף גדול אשר שמה דגש על פעולות אמנותיות על פני תוצרים חומריים ואשר הפנתה את תשומת הלב של הצופה לחווית הצפיה ולסביבת האמנות כמכלול. היצירה של האמן לורנס מילר למשל הייתה הסרה של שכבה מהקיר בצורת ריבוע של מטר על מטר, מיכאל הייזר ריסק חלק מהמדרכה מחוץ לחלל התערוכה וריצ'ארד לונג הציג תיעוד של הליכה בת שלושה ימים בהרים.[5] העבודה האוצרותית של זימן השפיעה לא רק על מבנה התערוכה אלא גם על היצירות עצמן, אשר רובן נבנו באופן ייחודי עבור התערוכה. הרעיון העיקרי שהנחה את התערוכה היה הדגשת הארעיות והשבריריות שטמונה בהבעה צורנית של כוונות ורעיונות. התקדימיות של האוצרות בתערוכה זו נבעה גם מחשיפתו של התהליך האוצרותי באמצעות טקסט שנכתב בפורמט של יומן אישי. טקסט זה כלל תיעודים של שיחות עם אמנים בביקורי סטודיו, תהליכי ייבוא והצבה של יצירות ועוד. תערוכה זו הייתה האחרונה שזימן אצר כחלק ממסד מוזיאלי, אחריה התחיל לאצור תערוכות באופן עצמאי וכך סלל את הדרך להיווצרותה של אוצרות עצמאית כפרקטיקה מקובלת.[6] ב-1972 זימן אצר את הדוקומנטה החמישית והיה הראשון "להוציא" אחוז גדול מהיצירות שהוצגו בה למרחב הציבורי.[7] דבר זה הווה תקדים נוסף לאוצרות עכשווית מאחר והוסיף על ערעור התלות בחלל המוזיאלי לקיומה של תערוכה.

שנות ה90 של המאה העשרים נתפסות כנקודת מפנה נוספת, מאחר ובהן נוצרה מודעות והתקבעות של האוצרות כדיסציפלינה, אשר באה לידי ביטוי בכתיבה ומחקר על אוצרות, בניתוח תערוכות ופקטיקות אוצרותיות שונות ובהקמתן של תכניות ללימודי אוצרות.[4]

האוצר המזוהה ביותר עם השינויים שחלו באוצרות מאז שנות התשעים הוא הנס אולריך אובריסט (אנ'). כאוצר שזכה להכרה בינלאומית וכסופר של שני ספרים חשובים על אוצרות עכשווית, אובריסט מזוהה עם הניסוח וההבנייה של המקצוע בתצורתו העכשווית ועם המגמות הגוברות של העיסוק התאורטי במהותו. כמו כן, אובריסט מייצג את הצעד הבא של הפיכת האוצרות לנראית והוא הפיכת האוצרות לנושא מרכזי שמקביל בחשיבותו ליצירת אמנות, תפיסת האוצר כיוצר. דוגמא לפעולה אוצרותית פורצת דרך של אובריסט היא הפרויקט המתמשך “do it”. במסגרת פרויקט זה שהחל ב-1994 והוצג במקומות רבים בעולם, אמנים נתבקשו לשלוח הוראות שאורחי התערוכה צריכים לבצע כדי לממש את יצירות האמנות.[8]

מאז סוף העשור הראשון של שנות האלפיים התפרסמו מספר מחקרים חשובים ששפכו אור נוסף על התפתחותה של האוצרות העכשווית. ב-2008 בוריס גרויס פרסם ספר חשוב בשם "כח אמנות" בו הצביע על המשקל הכבד של האוצרות כחלק ממערכת של יחסי כוחות פוליטיים שמבנים את עולם האמנות.[9] ב-2009 פרסם אובריסט את הספר "היסטוריה קצרה של אוצרות" ובו ראיונות עומק עם 11 אוצרים ואוצרות חשובים שלקחו חלק בשינויים שהמקצוע עבר בשנות השישים והשבעים והם; אן דהרנונקורט (אנ'), וורנר הופמן (אנ'), ג'ין לירינג, פרנץ מאייר, סת זיגלאוב (אנ'), וולטר זניני, יוהנס קלדרס,לוסי ליפרד, וולטר הופס (אנ'), פונטוס הולטן (אנ') והרלד זימן.[10] ב-2010 התפרסמה אסופת ראיונות דומה מאת קרולי טי בשם "על אוצרות" אך הפעם תוך התמקדות בעשרה אוצרים בינלאומיים אשר פעלו בעיקר מאז תחילת שנות האלפיים: ג'וזף בקסטיין, קרולין קריסטוב- בקרגייב (אנ') אקווי אנווזור (אנ'), צ'רלס אש (אנ'), מסימיליאנו ג'יוני (אנ'), רוזלי גולדברג (אנ'), מרי ג'יין ג'ייקוב (אנ'), פי לי, וירג'יניה פרז-ראטון (אנ') וריקריט טיראווניז'ה (אנ').[11] ב-2012 התפרסמו שני ספרים חשובים: "לחשוב אוצרות עכשווית" מאת טרי סמית ו"התרבות של האוצרות והאוצרות של התרבות" מאת פול אוניל.[12] [3]אוניל תיאר את תהליך ה"דה מיסטיפיקציה" של האוצרות, כלומר את הבאתה לקדמת הבמה, וערך סקירה היסטורית שיטתית של התפתחותה. ואילו סמית ערך ניתוח תיאורטי על מהותה של אוצרות עכשווית והדגיש את מושג "העכשוויות" כמחויבות אה היסטורית שנמצאת במרכזה. ב-2016 אובריסט פרסם ספר נוסף בשם "דרכי אוצרות" ובו הוא מתאר את התפתחות האוצרות העכשווית מתוך נסיונו האישי כאוצר שהחל לפעול ב-1991.[13]

אוצרות בישראלעריכה

מוזיאונים וגלריות לאמנות החלו להפתח בישראל כבר בשנות השלושים, מוזיאון תל אביב לאמנות הוקם ב-1932 והגלריה הראשונה לאמנות שנקראה 'גלריית כ"ץ' הוקמה ב-1928. עם זאת, עד שלהי שנות השבעים כלל לא היה נהוג לכנות את פעולת ארגון תערוכה "אצירה". המונחים ששומשו לתיאור פעולות האוצרות היו "מארגן" "קומיסר" "ממונה" או "מורשה". מוזיאון ישראל השתמש במונח "אוצר" מימיו הראשונים, אך בעיקר כהגדרה מנהלית, עד לשנת 1973 בה המנכ"ל החדש דאז מרטין וייל החליט להעביר את תפקידי הניהול של המוזיאון לפורום של אוצרים, מומחים לאמנות, במקום מנהלים תפעוליים. מוזיאון תל אביב החל להשתמש במונח "אוצר" עם כניסתו של מארק שפס לתפקיד המנהל בינואר 1977.[4][14]

בספר "אוצרות עכשווית בישראל" טוענת ד"ר אסנת צוקרמן רכטר שהאוצרות בישראל התפתחה במקביל לעולם המערבי משנת 1965 בעקבות שני אירועים מהותיים שחלו בשנה זו:. פתיחת מוזיאון ישראל, שנחנך ב-11 במאי 1965 עם ארבע תערוכות מתחלפות וביניהן התערוכה "מגמות באמנות הישראלית" שאצר יונה פישר, אשר לפי צוקרמן היה האוצר הישראלי הראשון שפיתח לעצמו קו אוצרותי עצמאי וחופשי, וסדרת התערוכות של קבוצת “+10” שהוקמו והונהגו על ידי רפי לביא מאוגוסט 1965 ועד 1970 והיוו דוגמאות ראשונות ליצירה של תערוכות סביב עיקרון קבוע מראש שסביבו נוצרה ונבחרה האמנות. צוקרמן מגדירה את השנים 1965–1970 כפרק זמן שבו הפעולה של ארגון תערוכה זכתה לנראוּת והחלה להביע נקודת מבט עצמאית ולהתפרש ככזו. בספרה בחרה להתמקד בשבע ביוגרפיות של אוצרים ואוצרות חשובים ופורצי דרך בישראל והם אלישבע כהן, יונה פישר, גדעון עפרת, שרה בריטברג-סמל, גליה בר אור, מרדכי עומר ואריאלה אזולאי.[4]

תכנית הלימודים הראשונה לאוצרות קמה באוניברסיטת תל אביב ב-1985, בשנת 1995 נפתח "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת בתיאוריה" כשיתוף פעולה בין מוזיאון תפן ובית הספר לאמנות קמרה אובסקורה אשר פעלה למשך כמה שנים. משנת 2008 נפתחו מסלולי הכשרה רבים מסוגים שונים במוסדות כגון בצלאל, אוניברסיטת בן גוריון, אוניברסיטת חיפה, סמינר הקיבוצים ועוד.[4]

אחד מהאוצרים אשר תרמו רבות לניסוח תפקיד האוצר בישראל הוא גדעון עפרת, במאמרו משנת 2010 "אוצרות היא קיר ותשוקה" עמד על הגבול הדק בין הפרקטיקה האמנותית לזו האוצרותית והגדיר בהרחבה את המונח "אוצר יוצר", לדבריו:"אם מלאכת האוצרות היא יצירה, דהיינו אמנות, הרי שהיא "אמנות מבצעת": ככל אמן מבצע – נגן, מנצח, שחקן, רקדן – גם האוצר "סוגר" בביצועו את ה"תווים" הפתוחים והרב-משמעיים של האמן היוצר (המלחין, המחזאי וכיו"ב). תוויו של האוצר הם יצירות האמנות, אשר בגיבושן המסוים יחד ובאופן הצגתן מצטרפות לכלל אמירה משמעותית, שהיא אמירתו של האוצר. תערוכה היא אמירת אוצר אודות אמירות של יצירות אמנות. בדומה לכל אמן מבצע, גם האוצר מפרש בעשייתו/אמירתו יצירה (או יצירות) נתונה או נתונות. פרשנותו היא ההוצאה אל הפועל (בתערוכה) של חלק מפוטנציאל המשמעויות הגלום ביצירות. המרחק הקצר בין אקט הפרשנות לאקט ה"ביצוע" האמנותי, די בו כדי לצמצם את המרווח בין האוצר (וכל אוצר הוא פרשן) לבין האמן המבצע."[15] כמו כן, עפרת הדגיש במספר מאמרים וראיונות את התנגדותו לריבוי תכניות הלימוד לאוצרות בטענה שאוצרות היא תחום שאין ללמוד דרך הכשרה פורמלית אלא דרך יוזמה עצמאית והתנסות.

במאמר "האפשרות הפואטית של האוצרות" תיארה נעמי אביב את פעולת האוצרות כמקבילה לכתיבת שירה וכמו כן, הדגישה את פוטנציאל הביקורתי הטמון בה ואת המחויבות של האוצר/ת לפעול ביחס להקשר פוליטי ותרבותי. ובמילותיה "מכיוון שאמנים נוטים לתפקד מתוך רגישות מיוחדת לרוח הזמן יהיה זה לא הוגן וגם לא כדאי לנתק את פעולת התיווך של אמנותם מעמדותיהם התרבותיות-פוליטיות. לרוב, גם לאוצר יש עמדות תרבותיות-פוליטיות השזורות ביחסים ובהיכרות הטובה עם האמנות. למרבית התערוכות העכשוויות העצמאיות יש תמה או רעיון, שנולד מתוך חוויית ההתבוננות באמנות ומסתמן כמגמה או תופעה עליה מבקש האוצר להצביע ואותה הוא מקווה לאסוף, לפרוש, לתלות או להציב לנגד עיניהם של הצופים."[16]

מאז שנת 2004 משרד התרבות והספורט בשיתוף המועצה הישראלית לתרבות ולאמנות מעניקים בכל שנה את פרס "האוצר/ת". הפרס נועד להביע הערכה והוקרה לעבודתם של אוצרות ואוצרים, לקדם מחקר אוצרותי ולעודד חשיפה והצגה של יצירה בציבור. מטרת הפרס לסייע ולעודד את האוצרים להתמקד ולהעמיק בתחום מחקרם.[17]

רשימת הזוכים והזוכות בפרס:

מנובמבר 2020 החלו מספר אוצרים להקים את "איגוד האוצרים.ות" שמטרתו להגן ולהסדיר את זכויותיהם של אוצרים עצמאיים בישראל.[18]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אוצר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיועד לעוברות על הערך - המידע הזה מבוסס על הערך ויקיפדיה הקודם- אוצר (מקצוע), ונמצא שם ללא מקור.
  2. ^ 1 2 3 David Balzer, Curationism : How Curating Took over the Art World and Everything Else, London: Pluto Press, 2015, עמ' 28
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 Paul O'Neill, (The culture of Curating and tje Curating of culture(s, London: MIT Press, 2012, עמ' 9
  4. ^ 1 2 3 4 5 אסנת צוקרמן רכטר, ‏ אוצרות עכשווית בישראל : 2010-1965, תל אביב: רסלינג, 2020
  5. ^ Shira Wolfe, The Shows That Made Contemporary Art History: Live in Your Head. When Attitudes Become Form, ARTLAND
  6. ^ Marina Biryukova, Reconsidering the exhibition When Attitudes Become Form curated by Harald Szeemann: form versus “anti-form” in contemporary art, JOURNAL OF AESTHETICS & CULTURE 9, 2017
  7. ^ Documenta 5 Retrospective, documenta.de
  8. ^ Hans Ulrich Obrist, Do it, web.archive.org
  9. ^ Boris Groys, Art Power, Cambridge: MIT Press, 2008
  10. ^ Hans Ulrich Obrist, A Brief History of Curating, Zürich: JRP Ringier, 2011
  11. ^ Carolee Thea, On Curating: Interviews with Ten International Curators, New York: Distributed Art Publishers, 2010
  12. ^ Terry Smith, Thinking Contemporary Curating, New York: Independent Curators International, 2012
  13. ^ Hans Ulrich Obrist, Ways of Curating, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2016
  14. ^ אלעד ירון, תעודה על הקיר – התמקצעות תחום האוצרות בישראל, ערב רב, ‏2021
  15. ^ גדעון עפרת, אוצרות היא קיר ותשוקה, המחסן של גדעון עפרת, ‏2010
  16. ^ נעמי אביב, האפשרות הפואטית של האוצרות, ערב רב, ‏2011
  17. ^ פרסומי משרד התרבות והספורט בשיתוף המועצה הישראלית לתרבות ולאמנות.
  18. ^ צוות ההיגוי של איגוד האוצרים.ות: “המערכת עקומה, אנחנו צריכים שיניים”, בית לאמנות ישראלית, ‏2020