פתיחת התפריט הראשי
קמרון גומחת הכניסה. ניתן לראות שימוש באבלק, עיטורי נטיפות (מוקרנס) ועיטורים גאומטריים
חזית הארמון, מראה מרחוב מעלות המדרשה (הארמון מצד שמאל)
התורבה (מבנה הקבר) של הגבירה טונשוק

ארמון הגבירה טונשוקערבית, "קצ'ר סית טונשוק"), הנקרא גם "א-תָאכִּיֶה" או "חָאסקי סולטאנה", הוא ארמון מפואר וגדול-ממדים ברובע המוסלמי בירושלים. בעשור השני של המאה ה-21, משמש המבנה כבית יתומים מוסלמי, בניהול הווקף. הארמון מרכז דוגמאות נאות לאדריכלות ממלוכית ירושלמית.

הגבירה טונשוקעריכה

הארמון הוקם בין השנים 13911392, ולפי גרסאות אחרות ב-1388[1], על ידי הגברת טונשוק בת עבדאללה אלמט'פריה (או - מוצאפריה). לא ממש ידוע מי הייתה אותה גברת וכך, לגבי זהותה יש מספר גרסאות. על פי אחת מהן, הייתה בת-זוגו של שליט ממלוכי בשם מוט'פר א-דין. לפי גרסה אחרת, המקובלת יותר בשנות האלפיים, היא הייתה בת למשפחת אל מוצפארייה ששלטה במרכז פרס בשנים ההן, ובדיוק באותה תקופה, פרצה שם מלחמת ירושה בין שני אחים. בהחלט אפשרי שהגברת טונשוק, שהייתה בת למשפחת השליטים, נמלטה לירושלים מאימי מלחמת האחים, והביאה עמה רכוש עצום. כל הגבעה על הגבול בין הרובע המוסלמי לרובע הנוצרי הייתה, ככל הנראה, רכושה של הגבירה טונשוק.

הגבירה טונשוק בנתה בירושלים ארמון מפואר באמצע רחוב "מעלות המדרשה" ("عقبات الطاقية" בערבית, רחוב מדרגות המחבר את רחוב הגיא עם סוק חאן-א-זית "בית הבד"). הגבירה טונשוק מתה, ככל הנראה בשנת 1398, ונקברה במוזוליאום קטן (תורבה) מול הארמון, מעבר לסימטה. היא הקדישה את המבנה למסדר צופי שמרכזו היה בבית הקברות ממילא.

מדווח מוג'יר א-דין:

בזמן ההוא התגוררה בירושלים הגברת טונשוק בת עבדאללה אלמט'פריה, אשר בנתה את הבית הגדול הידוע בשמו כ"בית הגברת" בעקבה (מעלה) שמול שער המשגיח. היא היטיבה עם השיח' (הסופי) אבראהים אלקאנדרי... טונשוק נפטרה בירושלים בשבת, בחודש ד'ו אל-קעדה שנת שמונה מאות (=1398) ונקברה בתורבה שהקימה ב"עקבת הגברת" מול הבית הגדול.

מוג'יר א-דין, תולדות ירושלים וחברון עברית: אדר ארנון[2]

מבנה הארמוןעריכה

בארמון ניתן לראות את חדר קבלת פנים הנרחב בקומת הקרקע, שמידותיו הן 11 מטר על 36 מטר, עם שורת עמודי תמיכה גדולים במרכזו. ובקומה השנייה, שאליה ניתן להגיע דרך אחד משלושה גרמי מדרגות בקומת הכניסה, משתרעת חצר פנימית גדולה, טקסית אף היא. הארמון איננו מבנה מקובל בתקופה הממלוכית בירושלים, בה בתי מידות שימשו בדרך כלל רק כמוסדות צדקה ודת.

בתקופה העות'מאנית שולב המבנה במכלול שנבנה ביזמת רעייתו של סולימאן המפואר, הורם סולטאן (כינויה: חָאסקי סולטאנה). היא הנהיגה במקום חלוקת מרק חינם לנזקקים מוסלמים[3]. במהלך התקופה העות'מאנית שכנו במקום בית הסראייה (מבנה הממשל העות'מאני), עיריית ירושלים וקסרקטין לכוחות צבא ומשטרה.

במאה ה-19 (ואולי גם לפניה) זוהה בטעות הארמון על ידי יהודים ונוצרים עם ארמונה של הלני המלכה, המלכה הגיורת מתקופת בית שני. באמצע המאה ה-19 ביקר בארמון הרב הירושלמי משה ריישר ודיווח על כך בספרו שערי ירושלים:

בתוך העיר יש בנין יפה, אף נאה וגדול וחזק למדי. ונקרא בפי כל ארמון הילנה המלכה מבנה מאבני שיש גדולות במחיצות של קני ברזל עבים וישנים מאד. וגם בה יש חלונות שקופים אטומים. מפותחים פיתוחי ציצים ופרחים ועמודי שיש עומדים מזה ומזה... ואני הייתי כמה פעמים בתוכו וראיתי שם שלושה דודים של נחושת ישנים וגדולים מאוד מאד... ומזה עושים תמחוי לעניי הישמעאלים...

חזית המבנהעריכה

חזית המבנה מפוארת מאוד - כנראה החזית המפוארת ביותר מכל מבני העיר מהתקופה הממלוכית. החזית כוללת שלוש כניסות וחלון מעגלי אחד. כולה בנויה בסגנון אבלק הצבעוני, שהיה אופייני לתקופה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הסיבה לפערי גרסאות היא בתרגום התאריך המוסלמי לתאריכי הלוח הגרגוריאני, שלא תמיד מביא בחשבון שאורכה של שנה מוסלמית שונה מאורכה של שנה גרגוריאנית.
  2. ^ קרדום 21–23, יולי 1982, עמ' 256
  3. ^ אלי שילר, ירושלים בתקופה העות'מאנית, אריאל 83–84. עמ' 255