בית הקברות פיסקריובסקויה לזכר הנופלים

בית קברות ברוסיה

בית הקברות פיסקריובסקויה לזכר הנופליםרוסית: Пискарёвское мемориа́льное кла́дбище) הוא בית קברות בעיר סנקט פטרבורג שברוסיה, שבו נקברו מרבית מתי המצור על העיר במלחמת העולם השנייה ובו ניצבת האנדרטה המרכזית לזכרם.

בית הקברות פיסקריובסקויה
Пискарёвское мемориальное кладбище
הכניסה לבית הקברות
הכניסה לבית הקברות
פרטי בית הקברות
סוג בית קברות להרוגי המצור על לנינגרד
פעיל כן
דת נצרות
רשות מנהלת ממשלת סנקט פטרבורג
תאריך הקמה 1939 (קבורה ראשונה)
1956 (הפיכה לאנדרטה)
מספר קבורים 490,000
http://www.museum.ru/M173
מיקום проспект Непокорённых, 72 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 59°59′47″N 30°25′20″E / 59.996486°N 30.42213°E / 59.996486; 30.42213
(למפת סנקט פטרבורג רגילה)
 
בית העלמין
בית העלמין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
השדרה המרכזית בבית הקברות, ובסופה האנדרטה

רקע עריכה

  ערך מורחב – המצור על לנינגרד

ב-22 ביוני 1941 תקף הצבא הגרמני את ברית המועצות. בחודש השלישי לפלישה הגיעו הגרמנים למבואות העיר לנינגרד (היום סנקט פטרבורג), שאוכלוסייתה מנתה באותה עת כ-3 מיליון איש, והטילו עליה מצור בסיוע הצבא הפיני. המצור נמשך 872 ימים (מ-8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944) והיה הקטלני ביותר בהיסטוריה של האנושות. העיר הופצצה והופגזה על ידי הגרמנים במהלך המצור, אך מרבית האבדות בה נגרמו על ידי הרעב שתקף את האוכלוסייה. רק במהלך חודשי החורף הצליחו הרוסים במאמצים רבים להעביר אספקת מזון אל העיר באמצעות כלי רכב שנסעו אליה על גבי ימת לדוגה הקפואה.

מספר קורבנותיו המדויק של המצור איננו ידוע, אך מעריכים כי 650 אלף עד 800 אלף אזרחים מתו במהלכו[1], מרביתם מרעב, בנוסף למאות אלפי חיילים. מרבית קרבנות הרעב מתו במהלך החורף הראשון לאחר תחילת המצור (1941-1942).

רוב מתי הרעב בעיר נקברו בבית הקברות פיסקריובסקויה, בקברי המונים שנחפרו בעיצומו של החורף באמצעות כלים מכניים וחומרי נפץ. לאחר המלחמה הוחלט להקים בו את האנדרטה המרכזית לחללי המצור.

בית הקברות עריכה

בית הקברות שוכן בחלקה הצפון-מזרחי של העיר. שטחו הוא 242 דונם בקירוב. נקברו בו כ-420 אלף אזרחים וכ-70 אלף חיילים, מרביתם ב-186 קברי המונים שנחפרו בתחומיו (הערכות שונות מעלות את מספר הנקברים ל-520 אלף). בבית הקברות יש גם קברים אישיים רבים מימי המצור, בעיקר של חיילים, וכן קברי אזרחים שנמצאו בו מאז היווסדו במאה ה-19.[2] שמו הוענק לו על שם כפר פיסקריובקה ששכן בסמוך.

לאחר תום המלחמה נערכה תחרות בין מתכננים על עיצוב בית הקברות כאתר הנצחה לחללי המצור. במסגרתה נבחרה תוכניתם של האדריכלים אלכסנדר וסילייב ויבגני לוינסון. בהתאם לה הוקמה במרכז בית הקברות שדרה באורך של כ-480 מטרים. היא מתמשכת מדרום לצפון - מלהבת אש-תמיד, הדולקת בסמוך לכניסה אליו ועד לאנדרטה שבו. האנדרטה היא כותל זיכרון, שלפניו ניצב על גבי כן פסלה של אשה שזר בידיה, הנקרא "אמא מולדת". הוא פוסל על ידי ו"ו איסאייבה ור"ק טאוריט.

כותל הזיכרון, העשוי גרניט, נושא כיתוב מאת המשוררת ניצולת המצור אולגה ברגולץ, וכן תחריטים, המסמלים את האזרחים והחיילים בלנינגרד בימי המצור.

קברי ההמונים, המשתרעים משני צידי השדרה, מסומנים במצבות בטון, שעליהן צוינה שנת הקבורה. המצבות למרגלות קברי המונים של אזרחים נושאות גם את סמל הפטיש והמגל, ואלו שלמרגלות קברי החיילים נושאות את סמל הכוכב המחומש.

בכניסה לבית הקברות, משני צידי השדרה, ניצבים שני בנייני המוזיאון, שבהם מוצגים תמונות ומסמכים מימי המצור.

בית הקברות במתכונתו המחודשת נחנך ביום השנה החמישה עשר לניצחון על גרמניה, 9 במאי 1960.

טקסי זיכרון והנחת זרים נערכים בבית הקברות במספר מועדים בשנה:

  • 9 במאי - יום הניצחון על גרמניה
  • 22 ביוני - יום פתיחת ההתקפה הגרמנית נגד ברית המועצות
  • 8 בספטמבר - יום תחילת המצור על העיר
  • 27 בינואר - יום הסרת המצור על העיר.

בכניסה לבית הקברות קבועה כתובת, שנכתבה על ידי מיכאיל דודין ואומרת:

מה-8 בספטמבר 1941 ועד ה-22 בינואר 1944 הושלכו 107,158 פצצות אוויריות, נורו 148,478 קליעים, נהרגו 16,744 איש, נפצעו 33,782, מתו מרעב 641,803 איש

המקור ברוסית
С 8 сентября 1941 года по 22 января 1944 года на город было сброшено 107158 авиабомб, выпущено 148478 снарядов, убито 16744 человек, ранено 33782, умерло от голода 641803 человек.
С 8 сентября 1941 года по 22 января 1944 года на город было сброшено 107158 авиабомб, выпущено 148478 снарядов, убито 16744 человек, ранено 33782, умерло от голода 641803 человек.

גלריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אנה ריד, לנינגרד: טרגדיה של עיר במצור, רמות השבים: אריה ניר, 2012, עמ' 336.
  2. ^ ריד, עמ' 324.