בצלאל

אקדמיה ישראלית לאומית לאמנות ועיצוב

בצלאל היא אקדמיה לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בית הספר נוסד בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
BezalelLogo.svg
בניין האקדמיה הלאומית הישראלית לאומנויות ועיצוב "בצלאל" בקמפוס האוניברסיטה העברית - הר הצופים
מוטו האקדמיה הלאומית הישראלית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה
תאריך ההקמה 1906
סוג אקדמיה
נשיא פרופ' עדי שטרן
מנכ"ל דור לין
סטודנטים כ 2300 (תואר ראשון ושני)
סטודנטים לתואר ראשון 1,911[1]
סטודנטים לתואר שני 205[1]
סטודנטים מתוקצבים 2077[2]
מיקום ירושלים, ישראלישראלישראל
קואורדינטות 31°47′35″N 35°14′50″E / 31.79306°N 35.24722°E / 31.79306; 35.24722
http://www.bezalel.ac.il
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
בצלאל
בצלאל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האקדמיה ממוקמת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

"חתונה אלגורית" (1906) מתווה לשטיח מאת אפרים משה ליליאן. צבעי-שמן, פחם ועיפרון על בד, 185x305.5 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל.
הבניין ההיסטורי של האקדמיה בצלאל במרכז ירושלים
בניין האקדמיה בצלאל על רקע ים המלח, 2009

הקמת בצלאל 1903–1907עריכה

בניין בצלאל הראשון 19061908 ברח' שאול אדלר 7 – בית הקיסרית טאיתו, שנבנה כאכסניה לצליינים אתיופיים, על ידי מנליק השני, קיסר אתיופיה
בניין בצלאל בשנת 1913 ברחוב שמואל הנגיד 12
ביתן בצלאל בשער יפו 1911
פרסומת לתוצרת בצלאל שנמכרה בביתן בית הספר בשער יפו
חזית בניין בצלאל ההיסטורי המשמש כיום את המחלקה לאדריכלות
בול דואר ישראל לכבוד יובל בצלאל, 1957
אריחי קרמיקה מתוצרת בצלאל, שנות ה-20
קרמיקה מקורית בכניסה לבית שץ מאחורי בי"ס בצלאל במרכז העיר

היוזמה להקמת בצלאל, בית הספר לאמנות, הייתה של הפרופסור בוריס שץ. שץ, יליד קובנה אשר בליטא, פרש בגיל צעיר מלימודיו בישיבה כדי ללמוד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. הוא זכה לפרסום רב בזכות פסלו "מתתיהו החשמונאי", ועקב כך קיבל הזמנה מפרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד בסופיה את האקדמיה המלכותית הבולגרית לאמנות.

בראשית שנת 1903 נפגש בוריס שץ עם בנימין זאב הרצל בווינה. בפגישה ביקש שץ לקדם את רעיונו להקמת בית ספר לאמנות בארץ ישראל.[3] השם שבחר שץ עבור בית הספר היה מחווה לבצלאל בן אורי, האמן המקראי המוזכר בספר שמות כמי שאחראי להורות את האמנים כיצד לבנות את המשכן וכליו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

עד אותה עת גיבש לעצמו שץ תודעה לאומית-יהודית שהושפעה ממגמות לאומיות ואתנוגרפיות שנחשף אליהן במסעותיו בעולם. תודעתו זו הלכה וגדלה ובהמשך קיבלה משנה חשיבות בעקבות השתתפותו ב"תערוכה העולמית", שנערכה בסנט לואיס בשנת 1904.[4]

עם מותו של הרצל בשנת 1904 החל שץ בניסיון לגייס תומכים ותורמים נוספים לרעיון הקמת בית הספר. בשנת 1905 שהה שץ בברלין במטרה לצקת כמה מפסליו.[5] בעת שהותו שם נפגש שץ עם עסקנים ציוניים ובייחוד עם אוטו ורבורג ופרנץ אופנהיימר, שפעלו להגשמת חזונו. בינואר החליטה הנהגת התנועה הציונית בגרמניה, שנשלטה בידי תומכי "הציונות המעשית", לתמוך ברעיון של שץ ואף להקים ועד מייסד להקמת בית מדרש לאמנות בירושלים. בנוסף החלה בגיוס מעשי של תרומות לשם הקמת בית הספר. עוד באותו החודש חיבר ועד ההקמה של בית הספר מסמך שפורסם בגיליון השני של כתב העת "אלטנויילנד" (1906), ועליו היו חתומים שץ, אפרים משה ליליאן, הרמן שטרוק, הירש הילדסהיימר, וארבורג, אופנהיימר וזליג סוסקין. המסמך הציג את התפיסה הציונית שראתה ביישוב א"י ובעידוד היישוב היהודי בה – באמצעות פיתוח האמנות – משימה עליונה. דרך זו נועדה לשחרר את היישוב היהודי מכספי "החלוקה" לטובת דרך של יצרנות ועצמאות כלכלית. וארבורג הציג את התוכנית במסגרת "הקונגרס הציוני העולמי" השביעי שנערך בבזל וזכה לתמיכה רחבה בתוכנית. ב-8 באוקטובר 1905 נרשם "בצלאל" כאגודה שיתופית גרמנית[6] שמטרתה הייתה "קידום מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות השכנות".[7]

בסופה של שנת 1905 היה שץ עסוק בגיוס תרומות נוספות לבית הספר, אולם נתקל בקשיים רבים לאחר שמרבית המוסדות היהודיים היו עסוקים בשיקום הקהילות היהודיות לאחר "פרעות הטירונים" ופרעות "המאות השחורות" ברוסיה. בנוסף עסק שץ בבחירת תלמידים לבית הספר וברכישת חומרי עבודה ועזר ובבחירתו של מורה נוסף לציור, רישום ואמנות שימושית שהיה עתיד להצטרף אליו ואל ליליאן כסגל ההוראה של בית הספר.

בדצמבר[8] הגיע לארץ ישראל יוליוס רוטשילד - המורה הנבחר - בספינת קיטור מגרמניה ואילו שץ וליליאן הגיעו לירושלים ב-17 בינואר 1906 דרך קונסטנטינופול ובירות.[9] בואם היווה אירוע משמעותי בחיי העיר. ב-19 בינואר, לדוגמה, מופיעה על בואם בעיתון "השקפה". ב-18 בינואר קיבל שץ, על פי "השקפה", 40 תלמידות מתוך כ-400 מועמדות, שביקשו להתקבל למחלקת השטיחים בבצלאל.

הקמת בצלאל התבססה על ניסיונו של שץ בניהול האקדמיה הבולגרית לאמנות במשך עשור. בחזונו ראה שץ את בצלאל כמקור פרנסה לכאלף משפחות,[10] תהליך שהתרחש באקדמיה לאומנות בסופיה. בית הספר כלל בתחילה שתי מחלקות,[11] המחלקה לאמנות והמחלקה למלאכה. התלמידים הראשונים של בית הספר היו ברובם יהודים מאירופה אשר נבחרו בקפידה על מנת שישמשו מנהיגים ומובילים בבצלאל בשנים הבאות. המחלקה למלאכה כללה בית חרושת לשטיחים, וכן שיעורי ערב לפועלים. לשם כך הזמין שץ מרחבי הארץ פועלים לירושלים על מנת להשתלם במלאכת הסתתות. פועלים אלו למדו את מלאכתם מסתתים תימנים במשך היום ובערבים השתלמו באמנות בבצלאל.

בתחילת פעילותו שכן בית הספר בבית הקיסרית טאיתו בשכונת החבשים. אחת המשימות הראשונות שהוטלו על בית הספר ומוריו הייתה לעצב דגמי שטיחים שייוצרו בבית המלאכה הראשון שהוקם בצלאל. המתווה של ליליאן "חתונה אלגורית" (1906), שנועד לשמש כמתנה לדוד וולפסון, ראש הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, שיקף את רוחו המתגבשת של בית הספר בכל הקשור להשפעת האר נובו האירופי בשימוש בדגמים עיטורים "מזרחיים" ובהשפעה של אמנות עתיקה מן המזרח הקרוב. מתווה זה לא נארג לבסוף וגם המתווים הנוספים שליליאן אמור היה ליצור לא הושלמו בשל סכסוך בין ליליאן לשץ.[12]

לאחר שעזב ליליאן את בית הספר הוטל על רוטשילד להשלים את תכנון מתווי השטיחים עבור בית הספר, אולם אף הוא לא סיים את המלאכה. בשנת 1907 פוטר רוטשילד ממשרתו משום שקבוצת סטודנטים התלוננה על רמתו המקצועית. גדעון עפרת מציין בעניין זה את קרבתו המשפחתית של רוטשילד אל אפרים כהן רייס, מנהל חברת "עזרה" והמפקח על הוצאות שץ ובצלאל בפני הוועד בברלין, קרבה שהשפיעה כנראה על יחסו השלילי של שץ אליו.[13]

1908–1912עריכה

דרך הפעולה של "בצלאל", שהתוו שץ והוועד הגרמני של בית הספר, כללה הפרדה בין מלאכת התכנון ועיצוב פריטי האמנות, שנעשתה על ידי מורי בית הספר ותלמידיו, ובין סדנאות העבודה שהכשירו אמנים. החפצים שיוצרו בבתי המלאכה נמכרו בתערוכות שונות שארגן שץ באירופה ובארצות הברית. כמו כן הוקם בשנת 1912 "ביתן בצלאל" ליד שער יפו והוא כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל. עד לשנת 1911 הגיע מספר עובדי הסדנאות לכ-259. בין עובדים אלו הייתה קבוצה של כ-70 ילדים מתחת לגיל 12 שהועסקו בסדנאות כפועלים.

עיצובן הרוחני של סדנאות אלו הושפע מאוד מתנועות אומנות אירופיות, כגון תנועת "ארטס אנד קרפטס" של ויליאם מוריס, מהגותו של ג'ון ראסקין ואחרים. יצירות האומנות של בצלאל נשענו על עבודה ידנית עמלנית. אחד הביטויים להשפעות אלו הייתה הקמתה של "מושבת בצלאל" בבן שמן, שהוקמה בשנת 1910 ובה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה. את המושבה ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.[14]

בשנת 1908 נפטר שמואל הירשנברג, שהגיע לבית הספר כמורה לציור במקומו של רוטשילד בשנת 1907. מותו הותיר את שץ כמורה היחיד לאמנות בבית הספר.[15]בשנים לאחר מותו היווה הניסיון לאיוש משרה זו כר למאבקים בין שץ לוועד המפקח בגרמניה.[16] נוסף על כך, תקופת שהותו הקצרה של הירשנברג, שאמנותו התמקדה בתיאור ריאליסטי-אקדמי ובנושאים מהווי היהודים בגולה, לא הצליחה להשאיר את חותמה על האמנות שהתהוותה בבצלאל של אותה עת.[17] מבחינה סגנונית הכילו העבודות את השפעה של ה-"אר נובו" וה-"יוגנדסטיל" בעיצוב הקומפוזיציות, בנטייה לדקורטיביות ובשימוש בדגמים עיטוריים. אולם עיצוב הדמויות והנוף הושפע דווקא מן האמנות הקלאסית והנאו-קלאסית. מבחינה איקונוגרפית הציגו העבודות גם את השאיפה ליצירתה של אמנות "מזרחית" המעוצבת בקווים אירופיים.

אחד האמנים שהשפיעו יותר מכל על תוצרת בצלאל היה זאב רבן, שהגיע לבצלאל בשנת 1912 ולימד במחלקות המִּקְשָה (ריקוע ותבליט), הפיסול והרישום. עד שנות העשרים הפך רבן למעצב העיקרי של בית הספר, והיה אחראי על עיצוב דגמים למחלקות בית הספר השונות. בין העבודות הידועות שעיצב רבן היו אריחי הקרמיקה המעטרים בתים רבים בתל אביב, כיסא אליהו (19161925) וארון הקודש שהוצג ב-1921 בתערוכה הראשונה במגדל דוד. חלק מיצירותיו של רבן ובצלאל יוצרו בסדנאות חיצוניות לבצלאל כגון בית המלאכה "מנורה" שהקים רבן עם מאיר גור אריה ובית המלאכה "שרא"ר" ועל ידי אמנים כגון הצורף יחיא ימיני.[18] למעשה בשם "בצלאל" הופיעו מבחר גדול של חפצי אמנות שימושית של בתי מלאכה שונים, חלקם של אנשי בית הספר לשעבר, שניצלו את השם לשם קידום מוצריהם.[19]

אבל פן, שהגיע ל"בצלאל" בשנת 1913, הביא אל האמנות הבצלאלית גישה שונה לרוח הלאומית-סמלית של שץ ורבן. יצירתו האיורית של רבן הושפעה מרומנטיקה אירופית ותפיסות אוריינטליות.

עם המורים הנוספים בבית הספר נמנו מספר גדול יחסית של אמנים, זאת בשל התחלופה הגדולה של מורי בית הספר ובשל התרחבותו. עד שנת 1912 צמח מספר התלמידים בבית הספר ל-380 ומספר הסדנאות גדל במידה רבה ונפתחו סדנאות גילוף בעץ, סדנת צילום, מחלקת תחרים ועוד.[20] בין המורים ניתן לציין אמנים כגון אהרון לחובסקי, מאיר גור אריה, שמואל בן-דוד, אלכסנדר פן, אהרן שאול שור, אריך גולדברג, אדולף ברמן, שמואל לוי, אברהם בר-אדון ואחרים.

במסגרת בצלאל הקים שץ מוזיאון ('בית נכות' בלשון התקופה) שמטרתו העיקרית הייתה לשמש מקור לימוד והשראה לתלמידי בית ספרו. המוזיאון כלל חפצי אומנות אשר נתרמו מפעילים ציוניים ואומנים יהודים מאירופה, עתיקות שנמצאו בארץ ונתרמו לבצלאל, וכן אוסף זואולוגי אשר נוהל על ידי ישראל אהרוני. אהרוני, המכונה ה'זואולוג העברי הראשון', הגיע לירושלים במטרה להיות מורה לעברית בבצלאל, אך בעקבות הצלחתו כזואולוג תרם למוזיאון בצלאל פוחלצים של חיות ואוסף ציפורים. חלקם הושגו על ידי יחזקאל חנקין שעבד כצייד עבור אהרוני.

בצלאל שימש כמרכז תרבות בירושלים, ובמסגרתו ניתנו הרצאות פופולריות לקהל הרחב בנושאים שונים, נערכו תערוכות של עבודות התלמידים וכן נשפים.

בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונהעריכה

מראשית קיומו היה "בצלאל" נתון בקשיים כספיים תמידיים. נוסף על כך, בוריס שץ ניהל סביב בית הספר מאבקים שונים. מן הצד האחד הם היו שקועים במאבקים משפטיים כנגד סוחרים ובעלי בתי מלאכה על השימוש המסחרי בשם "בצלאל", ומן הצד האחר נאבקו שץ ותומכיו עם הוועד בברלין על השליטה האמנותית והמנהלתית בבית הספר.[21] פריצת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הקשתה עוד יותר על בית הספר בשל הניתוק מברלין והקושי הגובר בגיוס תרומות ותלמידים לבית הספר. בשנת 1915 קיבלו חלק מן התלמידים והמורים אזרחות של האימפריה העות'מאנית. ב-1916 אף נשלחו תלמידי בית הספר לשירות צבאי במסגרת הצבא העות'מאני, בעוד תלמידים אחרים שהיו תושבי מדינות נייטרליות עבדו במושבות שונות בשרון בחקלאות, ביקב "כרמל מזרחי" בראשון לציון או במחנות עבודה כגון מחנה "עֵמֵלִיה" בבאר שבע. חלק משכרם של אותם תלמידים נועד למימון פעילותו של בית הספר.[22] שיאו של משבר זה היה ב-1917, אז נסגר בית הספר לכמה חודשים ושץ עצמו הוגלה לדמשק ואחר כך ישב בטבריה ובצפת.

עם סיומה של המלחמה ותחילת המנדט הבריטי חזר בית הספר לפעילות גם ללא שץ, שחזר לבית הספר ב-1919. התגייסותם של חלק מן התלמידים ל"גדודים העבריים" הקשתה על פעילותו הסדירה של בית הספר.[23]

גדעון עפרת טען בחיבורו אודות בית הספר כי אמני בצלאל המירו את הריאליזם האקדמי האירופי ב"ריאליזם של מקומות קדושים".[24] ואכן, באיקונוגרפיה של יצירות בצלאל ניתן למצוא התייחסות רבה לטופוגרפיה ולמונומנטים הדתיים של ארץ-הקודש, כמו גם לדמויות מן המקורות היהודיים. בכך ניתן למצוא דמיון לאמנות הדתית היהודית שהתקיימה בא"י במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. עם זאת, ניתן לתפוס אמנות זו כבעלת מאפיינים אוטופיים המבטאים את רוח הציונות. יגאל צלמונה הצביע על התפיסה הסנטימנטלית של התיאורים, המשקפים חזון אוטופי סמלי.[25]


בית הספר בצלאל החדש לאמנות, 1935–1955עריכה

  ערך מורחב – בצלאל החדש

לאחר סגירת "בצלאל" בראשותו של בוריס שץ, בשנת 1929, עמדו חלקים מן המבנים בשיממונם. אחרים שימשו כסדנאות עבודה לאמנים שהמשיכו לפעול בשמו של בית הספר. בשנת 1934 החלה לפעול המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית במטרה להקים מחדש את המוסד הציוני. פעילותם הציונית נועדה בראש ובראשנה לעזור בקליטתם של עולים מגרמניה, שרבים מהם הגיעו ב"עלייה החמישית" לארץ ישראל.[26]

בשונה מבצלאל ה"ישן", הלימודים בבצלאל ה"חדש" היו חפים מאסתטיקה מזרחית. גם האווירה הפרועה של נשפי בצלאל וההווי המיוחד נעלמו לטובת השפעות מודרניסטיות, בייחוד של ערכי הבאוהאוס הגרמני בכל הקשור לפונקציונליות של הצורה. בנאום שנשא בודקו בשנת 1936 הביע את השאיפה כי "...בזמן מן הזמנים תתגלה ביצירותיכם צורה הנובעת מתוך התעמקות והתמזגות בהווי של הארץ, שבבניינה אנו עוסקים [...] אם במקצוע הגרפיקה השימושית או במקצועות עבודות המתכת, יכילו התרשימים קווים ושטחים שיהא בהם משום ביטוי לצורותיה המהותיות של הארץ"[27] כמו בצלאל הישן, גם זה החדש העמיד במרכזו את האמנות השימושית ואת פיתוח התעשייה כמשימה ציונית ואמנותית גם יחד; אולם הוא התבדל מבצלאל ה"ישן" בשאיפה שבוגריו ישתלבו במערכת המסחרית הארץ ישראלית, במקום לפתח סדנאות עבודה פנים-מוסדיות. לשם כך הוכשרו התלמידים גם בתהליכי הדפסה מכניים ובתהליכי ייצור תעשייתם שונים.

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצובעריכה

לחצו כדי להקטין חזרה
הר הצופיםהפקולטה למדעי החברההפקולטה למדעי החברה"הפורום" ובניין הסנאט"הפורום" ובניין הסנאטהספרייה המרכזית (רוח ומדעי החברה)הספרייה המרכזית (רוח ומדעי החברה)בית הכנסת ע"ש הכטבית הכנסת ע"ש הכטאולם העצמאותהפקולטה למדעי הרוחהפקולטה למדעי הרוחהפקולטה למשפטיםהפקולטה למשפטיםבית דוד וולפסון (ספריית משפטים)בית מאירסדורףבית הספר לעבודה סוציאליתבית הספר לעבודה סוציאליתבית הספר לחינוךבית הספר לחינוךהספרייה לחינוך ולעבודה סוציאליתמכון מגידמכון מגידהמכינה הקדם-אקדמית וחדרו של מרטין בוברהחוג לארכאולוגיההחוג לארכאולוגיהמכון טרומןמכון טרומןבית הללבית הללאגודת הסטודנטיםקפיטריית פרנק סינטרה ואנדרטה לזכר הפיגוע בהבית הספר לתלמידי חו"לבית הספר לתלמידי חו"לבצלאלמגדל המיםאולמות טבעאולמות טבעהאמפיתיאטרוןהמכון ליהדות זמננוהמכון ליהדות זמננומכון מנדל למדעי היהדותמכון מנדל למדעי היהדותמערת ניקנורהגן הבוטני הלאומיעיסאוויהביה"ח הדסהבית הקברות הצבאי הבריטימעונות רזניקמעונות רזניקמרכז הספורט לרנרמלון דן ירושליםמעונות אידלסוןכפר הסטודנטיםהגבעה הצרפתיתואדי אל-ג'וזהגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניקמנהרת הר הצופים ע"ש נעמי שמרעמק צוריםבית אורותאוניברסיטת בריגהם יאנגמתחם אוגוסטה ויקטוריההר הזיתים 


בשנת 1950, הוקם סניף של בצלאל בהר ציון, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית.[28] בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961.[29] הסניף פעל עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

בשנת 2006 נחגג בבצלאל יום השנה המאה של המוסד. המוסד ממוקם כיום במתחם האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבירושלים ולומדים בו מעל ל-2,300 תלמידים במחלקות הלימודים הבאות: אמנות, אדריכלות, עיצוב קרמי, עיצוב תעשייתי, צורפות ואופנה, צילום, תקשורת חזותית, אמנויות המסך הכוללות הנפשה, ווידאו והמחלקה להיסטוריה ותאוריה. המחלקה לאדריכלות ממוקמת במרכז ירושלים, בבניין בצלאל ההיסטורי אשר ברחוב שמואל הנגיד.

המוסד מכיל כיום לימודים לתואר ראשון B.F.A באמנות, תואר ראשון B.Arch באדריכלות, תואר ראשון B.Des בעיצוב, תוכנית לתואר שני M.F.A באמנויות וכן שלוש תוכניות שונות לתואר שני M.Des בעיצוב אורבני, תקשורת חזותית ובעיצוב תעשייתי.

משנת 2005 בצלאל מפרסם כתב עת אקדמי לאמנות בשם "היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים".

מדי שנה נערכת בבצלאל תערוכת בוגרים בה מוצגים פרויקטי גמר של סטודנטים בשנה ד' ו-ה' בכלל המחלקות, כמו כן מוצגות עבודות נבחרות של סטודנטים מכלל המחלקות והשנים. התערוכה מתחדשת מדי שנה באופיה ובעיצובה.

בשנת 2010 יצאה לראשונה האקדמיה את גבולות ירושלים עם העברתה של התוכנית לתואר שני באמנויות לת"א.

שכר הלימוד במוסד (בלימודים לתואר אקדמי) הוא כמקובל באוניברסיטאות ובמכללות ציבוריות בישראל. חייל או בוגר שירות לאומי, שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה)[30].

הקמת הקמפוס החדש של האקדמיה בצלאל בלב מרכז העיר ירושליםעריכה

בימים אלו מוקם הקמפוס החדש על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, שנבנה במתחם מגרש הרוסים בלב ליבה של העיר ירושלים, על גבעה המשקיפה אל העיר העתיקה.

בניין הקמפוס החדש מתוכנן על ידי משרד האדריכלים היפני SANAA. הוא נבנה על שטח של 13 דונם וגודלו יהיה 42,000 מ"ר וצפוי להביא למרכז העיר של ירושלים כ-2,500 סטודנטים ו- 500 אנשי סגל.

תכנון אדריכליעריכה

בניין הקמפוס החדש יתפרס על 6 קומות – שתי קומות תחתונות מתחת לפני הקרקע וארבע קומות הנמצאות מעל פני הקרקע. הבניין יהיה מורכב מלוחות בטון חשוף שיערמו בתצורה העוקבת אחר ההדרגה הטבעית של הנוף, בכדי להשתלב במרחב העירוני ולדמות את הנוף המדורג של ירושלים. הפריסה האופקית של לוחות הבטון תאפשר לאור טבעי להסתנן באופן חופשי דרך הבניין מכל צדדיו ותעניק מבט פנורמי על ירושלים.

לוחות הבטון נתמכים על ידי שישה גרעינים המחופים באבן ירושלמית, כאשר מעטפת הבניין כולו היא זכוכית שקופה. השקיפות נועדה להכיל ולשקף את המבנים שסביב, אך גם להיות סימבולית ולאפשר לציבור "לראות דרך" הבניין.

הסירקולציה בבניין תתאפשר על ידי רמפות ומדרגות שיחברו בין לוחות הבטון החשוף, וייצרו תנועה חופשית בין המפלסים השונים. מרפסות המבנה יהוו את חצרות הבניין ויצרו אזורי מפגש ייחודיים המרוצפים באבן ירושלמית וגינות ירוקות, אשר יהדהדו בצבעם ובמרקמם את הנוף הירושלמי ויהפכו את הבניין ליחידה בלתי נפרדת מהרקמה העירונית.

הקמפוס החדש יכיל חללים של סטודיואים, כיתות לימוד, סדנאות, משרדי הנהלה וכן שטחים ציבוריים כגון גלריות תצוגה, חנות, בית קפה וקפיטריה. מיקומו הגאוגרפי הייחודי של הקמפוס והחשיבות שבצלאל מייחסת לפתוח את תערוכותיה ואירועי האקדמיה בפני הקהל הרחב, עתידים ליצור חיבור ייחודי בין ירושלים המזרחית והמערבית ולהוות נקודת מפגש יוצאת דופן בין יהודים, מוסלמים ונוצרים; חילונים, דתיים וחרדים.

זוהי תרומה אמיתית לקיומה של אינטראקציה רב-תרבותית ובינלאומית עשירה ומגוונת, שמטרתה לעודד מעורבות חברתית ותרבותית בחיי העיר ולחזק את ירושלים כמגנט תרבותי בינלאומי.

סטטוס הבנייהעריכה

בסוף שנת 2016 סיימה בצלאל את החפירות הארכאולוגיות וקיבלה אישור מרשות העתיקות להמשך החפירה.

השאיפה לסיום בניית הבניין לקראת שנת הלימודים שמתחילה באוקטובר 2022.

בית הנסןעריכה

בשנת 2013 הועברו למתחם "בית הנסן" בירושלים התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי (ששכנה קודם לכן בקמפוס הר הצופים), היחידה ללימודי חוץ וכן התוכניות לתארים שניים בעיצוב אורבני ובמדיניות ותאוריה של האומנויות (ששכנו קודם לכן בבניין הדואר המרכזי ברחוב יפו).

מנהלי בית הספרעריכה

בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות

בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות

בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Dalia Manor, 'Orientalism and Jewish National Art: The Case of Bezalel', in Orientalism and the Jews, edited by I. D. Kalmar and D. J. Penslar, Brandeis University Press, 2005, pp. 142-161.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בצלאל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 לפי טבלה 8 - סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה באתר המועצה להשכלה גבוהה, נכון לשנת הלימודים ה'תשע"ד (2013-2014)
  2. ^ התקציב הרגיל של ות"ת לשנת הלימודים תשע"א נספח 4
  3. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 33.
  4. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34.
  5. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 74.
  6. ^ 'בצלאל', הזמן, 1 במאי 1905.
  7. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34-36.
  8. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 632.
  9. ^ על פי מכתב של ליליאן מתאריך 25 בינואר 1906. ראו: אופק, רותי, א.מ. ליליאן, האמן הציוני הראשון, מוזיאון הפתוח, תפן, גן התעשייה תפן, 1997, עמ' 22-26.
  10. ^ 'בצלאל - כי מציון יצא יופי ואמנות מירושלים', השקפה, 26 במאי 1907
  11. ^ 'בצלאל', הזמן, 26 בדצמבר 1905
  12. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 27-31.
  13. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 631-635.
  14. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מושבת האמנים בבן שמן, 1910-1913", קתדרה, מס' 20. ראו קובץ דיגיטלי מאתר יד יצחק בן צבי
  15. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 84.
  16. ^ ראו: עפרת, גדעון, "אבל פן עולה לארץ-ישראל", על הארץ, האמנות הארצישראלית: פרקי-אבות, הוצאת אמנות ישראל, ירושלים, 1993, עמ' 233.
  17. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מותו של הירשנברג בירושלים", על הארץ, האמנות הארצישראלית: פרקי-אבות, הוצאת אמנות ישראל, ירושלים, 1993, עמ' 213-226.
  18. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן, סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2001, עמ' 67-81.
  19. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 235.
  20. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 55, 68.
  21. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 96-99.
  22. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 89.
  23. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 90-94.
  24. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 26.
  25. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 34.
  26. ^ ראו: גדעון עפרת, "שטרוק ובצלאל החדש", בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876-1944, תפן: המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 2007, עמ' 272-273.
  27. ^ מצוטט בתוך: עפרת גדעון; טרקובר, דוד (עורכים), בצלאל 100, ספר שני, 1935-1965, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 2006, עמ' 74-77.
  28. ^ סניף בי"ס בצלאל על הר ציון, חרות, 16 ביולי 1950
  29. ^ משה בן-שאול, אוויר בברזל, מעריב, 25 באוגוסט 1967
  30. ^ הקרן לעידוד השכלה גבוהה בפריפריה, באתר הקרן והיחידה להכוונת חיילים משוחררים