בצלאל החדש

"בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות" או "בצלאל החדש" הוא בית ספר לאמנות ועיצוב, שהוקם בירושלים בשנת 1935 במקומו של "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות". בית הספר התמקד בפיתוח עיצוב פונקציונלי, בעל היבטים חברתיים, בהשפעת המודרניזם האירופי. בנוסף בית הספר ביקש לקדם את העיצוב המתועש בארץ ישראל. בשנת 1955 קיבל המוסד הכרה אקדמית והפך ל"בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב"

בצלאל החדש

שיעור כתב ב"בצלאל החדש" עם המורה ירחמיאל שכטר. שנות ה-40, צלמת: לו לנדאוור.
בית ספר לאמנות
תקופת הפעילות	1935–הווה (כ־89 שנים)
מיקום
מיקום	ירושלים, ישראל
מדינה
קואורדינטות	31°46′48″N 35°12′54″E
(למפת ירושלים מוגדלת)   בצלאל החדש (למפת ירושלים רגילה)   בצלאל החדש (למפת הרי ירושלים רגילה)   בצלאל החדש (למפת הרי ירושלים מוגדלת)   בצלאל החדש

היסטוריה

מימין לשמאל: מירון סימה, יהודה וולפרט, איזידור אשהיים, יעקב פינס, יוסי שטרן ומרדכי ארדון ב"קפה טעמון", שנות הארבעים.

תערוכת תלמידים בבית הספר, 1949. צילום: לו לנדאוור.

יוליה קיינר במחלקת האריגה, 1950. צילום: ורנר בראון.

הקמת "בצלאל החדש"

לאחר סגירת "בצלאל" בראשותו של בוריס שץ, בשנת 1929, עמדו חלקים מן המבנים ששימשו את המבנה בשיממונם. אחרים שימשו כסדנאות עבודה לאמנים שונים שהמשיכו לפעול תחת שמו של בית הספר. בשנת 1934 החלה לפעול המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית במטרה להקים מחדש את המוסד הציוני. פעילותם הציונית נועדה בראש ובראשנה לעזור בקליטתם של עולים מגרמניה, שרבים מהם הגיעו ב"עלייה החמישית" לארץ ישראל.

ארתור רופין שעמד בראשותו של ועד ההקמה של בית הספר, שמנה מלבדו גם את אנה טיכו, אלברט טיכו, יוסף לוריא, פרופ' ל"א מאיר, ה' ח.א. סטיוארט (האחראי על המסחר והמלאכה במסגרת המנדט הבריטי, ורנר סנטור, גאורג לנדואר, זלמן שוקן והרמן שטרוק פעל נמרצות להקמת בית הספר. במסגרת הקונגרס הציוני ה-י"ט, שנערך ב-1935 בלוצרן, הכריז רופין על הקמת בית הספר. בנוסף הוקמה גם "חברת בצלאל החדש", שנועדה לגייס כספים עבור הקמת בית הספר. רופין אף פנה בשנת 1934 אל הקק"ל וקיבל מהם הסכם חכירה של מבני בצלאל. הדבר גרם לתרעומת בקרב האמנים ששכרו עד אז חלקים ממבנה בית הספר.

בדצמבר 1935 פרסמה הנהלת בית הספר כי הוא עתיד להיקרא "בצלאל החדש", מתוך מטרה להבדיל אותו מן הסדנאות השונות שפעלו בשם בצלאל. הדבר עורר תרעומת רבה מצד חוגים רבים, שהתבטאו במאמרים שפורסמו בעיתון "דואר היום". אורי קיסרי, לדוגמה, פרסם מאמר בשם "למען בוריס שץ" ובו קרא להוריד את השם החדש המבזה את זכרו של שץ.

ב-30 במאי התכנס ועד חברת בצלאל בראשות ד"ר מקס אייטינגון ובו היו חברים מירה אטינגון, אליהו ברלין, יצחק גרינבאום, בן-ציון דינור, עו"ד שלום הורוביץ, אנה טיכו, הלנה כגן, ד"ר לוריא, מרדכי נרקיס, מ. קרינין ומ. שניאורסון.

הלימודים בבית הספר החלו ב-22 באוקטובר וסגל המורים כלל את יוסף בודקו כמנהל בית הספר ומחזור הלימודים הראשון כלל 22 תלמידים. טקס הפתיחה הרשמי נערך בד' בחשוון ה'תרצ"ו, ב-22 באוקטובר 1935.

פעילות בית הספר

בשונה מבצלאל ה"ישן", הלימודים בבצלאל ה"חדש" היו חפים מאסתטיקה מזרחית. גם האווירה הפרועה של נשפי בצלאל נעלמו לטובת השפעות מערביות-מודרניסטיות. בנאום שנשא ב-1936 יוסף בודקו, מנהל בית הספר, הוא הביע את השאיפה ש"...בזמן מן הזמנים תתגלה ביצירותיכם צורה הנובעת מתוך התעמקות והתמזגות בהווי של הארץ, שבבניינה אנו עוסקים [...] אם במקצוע הגרפיקה השימושית או במקצועות עבודות המתכת, יכילו התרשימים קווים ושטחים שיהא בהם משום ביטוי לצורותיה המהותיות של הארץ". כמו בצלאל הישן, גם זה החדש העמיד במרכזו את האמנות השימושית, וראה בפיתוח התעשייה כמשימה ציונית ואמנותית גם יחד. אולם הוא התבדל מבצלאל ה"ישן" בכף ששאף כי בוגריו ישתלבו במערכת המסחרית הארץ ישראלית, במקום לפתח סדנאות עבודה פנים-מוסדיות. לשם כך הוכשרו התלמידים גם בתהליכי הדפסה מכניים ובתהליכי ייצור תעשייתם שונים.

המחלקה הגדולה ביותר בבצלאל החדש הייתה מחלקת הגרפיקה השימושית. מרדכי ארדון, שמונה למנהל בית הספר לאחר מותו של בודקו ב-1940, וראובן (דויטש) דיין, מנהל המחלקה בין השנים 1937–1965, ביססו אותה כבעלת שליחות חברתית ואמנותית גם יחד. תלמידי המחלקה עיצבו סמלים וחומר פרסומי עבור מבחר גופים ציוניים ארצישראלים. ב-1940 נפתחה במחלקה סדנה לליתוגרפיה בראשות משה כהן המדפיס הראשי של דפוס "גרפיקה". סגנון העיצוב שהשליט דיין במחלקה התמקד בדימוי מרכזי פיגורטיבי, בהשפעת "כרזת-האובייקט" (Sachplakat) הגרמנית. בשנת 1936 ייסד דיין את "אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל".

מחלקה מרכזית נוספת הייתה מחלקת המתכת, שבראשה עמדו לודוויג יהודה וולפרט (1935-1956) ודוד היינץ גומבל (1936-1955). במסגרת הלימודים הודגשה במחלקה רוח העצוב הפונקציונלית של הבאוהאוס. במאמר שכתב גומבל ב-1941 הוא הגדיש את הקשר בין הצורה לבין תהליכי הייצור והעיבוד היוצרים אותה ואת הקשר שבין צורה אמנותית לבין שימושיות. בנוסף, דגלה המחלקה בשימוש בציור מתועש לייצור חפצי המתכת. כבר מראשית הקמתה של המחלקה נעשה בה שימוש במחרטה חשמלית.

סדנאות נוספות שפעלו בראשית קיומו של בית הספר היו המחלקה לכתב בראשות ירחמיאל שכטר, ה"מחלקה לגרפיקה חופשית" בראשות יוסף בודקו (1935–1940), מרדכי ארדון (1940–1952) ויעקב שטיינהרט (1952–1955), המחלקה לפיסול שנוהלה לסירוגין על ידי זאב בן צבי ויעקב לב. ב-1941 הוקמה בבית הספר סדנת אריגה בראשות יוליה קיינר וכן הוחל בשיעורי צילום שניתנו על ידי לו לנדואר.

התמסדות בית הספר 1948–1955

סקירת פעילות בצלאל בשנת היובל להיווסדו, מתוך שנתון הממשלה לשנת תשי"ז, עמ' 195, בארכיון המדינה

במהלך מלחמת העצמאות גויסו רוב תלמידי "בצלאל החדש" לשירות צבאי. רבים מהם הועסק כמשרטטי מפות ובעיצוב מתקני הסוואה שונים. בבית הספר, שלא סגר את שעריו, נותרו כ-20 תלמידות. כמו כן נפגעו חלקים ממבנה בית הספר (בעיקר סדנת המתכת). למרות המצור על ירושלים, עם התקדמות המלחמה חזר בית הספר לפעילות רגילה. רבים מן התלמידים חזרו ללימודים מלאים או חלקיים ואף התקבלו 16 תלמידים חדשים לבית הספר, מרביתם עולים חדשים. בנוסף, שימש בית הספר אכסניה לשיעורים של האוניברסיטה העברית, שבניניה בהר הצופים נסגרו.

בשנת 1952 פרש מרדכי ארדון מניהול בית הספר וזאב בן-צבי מונה במקומו. בעקבות מותו המוקדם של בן-צבי מונה יעקב שטיינהרט למשרה זו בה החזיק עד לשנת 1955. ב-1954 חוזר לישראל משה טמיר. ארדון ביקש למנות אותו כמנהל בית הספר, אולם רבים מקרב מורי בית הספר התנגדו למינוי מחשש לאקדמיזציה של בית הספר. לקראת שנת 1955 הוכרז בית הספר כאקדמיה.

גדעון עפרת מציין במחקרו אודות "בצלאל החדש" כי המעבר בין מוסד זה לבין האקדמיה הנושאת שם זה כיום היה הדרגתי וקשה למתוח קו מפריד בין השניים. למעשה, כבר במהלך מחצית שנות החמישים נשמטת מפרסומי בית הספר המילה "חדש" משמו של המוסד שחגג את שנת היובל להקמת "בצלאל". בשנת 1958 זכה בצלאל בפרס ישראל לציור ופיסול.

לקריאה נוספת

• נועה צדקה, האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא - כרוניקה של מחלקה לצילום, 2018.
• גדעון עפרת, בצלאל החדש, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, 1987.
• גדעון עפרת ודוד טרטקובר (עורכים), בצלאל 100, ספר שני, 1935-1965, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 2006.

קישורים חיצוניים

• "בצלאל החדש" בארכיון בצלאל

• גדעון עפרת, "הרציונל של "בצלאל החדש" 1965-1935", באתר "המחסן של גדעון עפרת"
• " ההגירה הגרמנית לישראל בבלוג guyava.co.il, בארכיון האינטרנט