ג'וליה גרנן
ג'וליה גרנן (באנגלית: Julia Grenan; באירית: Sighle, או Sheila; 1884 – 6 בינואר 1972) הייתה לאומנית אירית, סופרג'יסטית, סוציאליסטית וחברת קומן נה מאן, הידועה בזכות היותה אחת משלוש הנשים האחרונות לעזוב את מטה המהפכה בבית הדואר המרכזי במהלך מרד הפסחא ב-1916.
 | |
| צילום דיוקן שחור-לבן של ג'וליה גרנן, חברת קומן נה מאן וממשתתפות מרידת הפסחא בדבלין ב-1916 | |
| לידה |
2 ביולי 1883 דבלין, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
6 בינואר 1972 (בגיל 88) דבלין, אירלנד |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות גלאסנווין |
  | |
רקע
עריכהג'וליה גרנן נולדה בשנת 1884 לפטריק גרנן, ברחוב לומברד שבדבלין, סמוך למקום בו גדלה אליזבת אופרל. היו לה שני אחים. היא למדה בבית הספר הקתולי Sisters of Mercy, ואז הייתה לתופרת.[1] את רוב זמנה בילתה עם אופרל שהייתה חברתה הטובה ביותר, ובבגרותן, השתיים היו לבנות זוג. שתיהן היו לאומניות אדוקות, הן דיברו באירית, והצטרפו לארגונים שונים בדבלין כמו הליגה הגאלית, הליגה למען זכות הצבעה לנשים, ואיגוד הפועלות האיריות. ב-1906 הן הצטרפו לאיניניה נה הרין, והמשיכו כחברות קומן נה מאן כשזו קמה ב-1914 כזרוע הנשים של הארגון הפארה-צבאי המתנדבים האירים.[2] במהלך הנעילה של 1913 (שביתת העובדים ההיסטורית), הן תמכו בשובתים. הם עבדו יחד עם קונסטנס מרקייביץ' נגד גיוס אירים לכוחות הצבאיים של בריטניה במלחמת העולם הראשונה. מרקייביץ' אימנה את שתיהן בשימוש בנשק.
מרידת הפסחא
עריכהלפני תחילת המרידה, הצטרפו אופרל וגרנן לכוחות המורדים בליברטי הול, שם הכניסה אותן קונסטנס מרקייביץ' ללב העניינים, יחד עם פעילות קומן נה מאן נוספות. מרקייביץ' הפגישה בינן לבין מנהיג צבא האזרחים האירי ג'יימס קונולי כדי שיידע שאפשר לסמוך עליהן.
גרנן נשלחה לדונדלק ולקריקמקרוס כשליחה ליחידות הרפובליקניות המוצבות שם. אופרל נשלח מערבה. עם חזרתן לדבלין, ופתיחת ההתקוממות, הן פעלו בבית הדואר המרכזי, מטה המרידה, כשליחות ואחיות. יחד עם מרי מקלוקלן בת ה-15, הן העבירו תחמושת מבית הדואר אל מכללת המנתחים, אותה החזיקו מייקל מאלין ומרקייביץ'. הן הסתירו כלי נשק מתחת לשמלותיהן. יחד עם אופרל, גרנן טיפלה בפצועים, כולל ג'יימס קונולי עצמו, שנפצע ברגלו ב-27 לחודש. כשהיה ברור שהמורדים הולכים להיכנע, בערב שישי, הנשים פונו מבית הדואר יחד עם שאר המורדים אשר נסוגו לבית ברחוב מור הסמוך, אך גרנן ואופרל סירבו לעזוב, ורצו להישאר עם ויני קרני שמיאנה לעזוב את צדו של קונולי. הן נשארו, וטיפלו בפצועים שנשארו מאחור.[3] בעת הכניעה, אופורל התבקשה לצאת ולבקש תנאים ממפקד הצבא הבריטי. היא לקחה בד לבן כדגל, וענדה על זרועה סמל צלב אדום, ויצאה למסור את המסר לבריטים, ומשם, את פקודת הכניעה לכל עמדות המורדים. גרנן צפתה בה נכנסת לתוך אש כבדה ממקומה בפתח הבניין.
לאחר המרידה
עריכהגרנן נלקחה בשבי יחד עם המורדים מרחוב מור. את הלילה הראשון העבירו בגן הסמוך, ואחר כך נלקחו למחנה ריצ'מונד, ומשם נכלאו בכלא קילמיינהאם עם שאר הנשים שנעצרו במרידה, מעל 70 במספרן.[4] בעת שהייתן שם, שמעו את ההוצאות להורג מחצר הכלא. הסוהרת הראשית סיפרה להן שמדובר בקרבות מתמשכים. הן שוחררו ב-9 במאי. גרנן המשיכה את עבודתה בקומן נה מאן, וכך גם אופרל. שתי הנשים המשיכו לשמש כשליחות במהלך מלחמת העצמאות האירית, ולאחר חתימת האמנה האנגלו-אירית, הן היו בצד שנגד האמנה, והמשיכו לפעול למען עצמאות אירית במלחמת האזרחים.
כשפעילים רפובליקנים נאספו ונכלאו על ידי ממשלת מדינת אירלנד החופשית במלחמת האזרחים, בנות הזוג גייסו כספים לסיוע המשפחות. הן המשיכו לפקוד אירועים רפובליקנים. לבסוף, בשנת 1933 הן התפטרו מקומן נה מאן, בתחושה שהארגון שינה כיוון מאמונותיהן. הן המשיכו לתמוך בצבא הרפובליקני האירי באירועי הגבול של השנים 1956–1962. בשל תפקידה כמוסרת פקודות הכניעה, אופרל הייתה יותר מוכרת בקאנון הרפובליקני, אך ברוב תחומי הפעילות השתיים עבדו יחדיו. גרנן עבדה לפרנסתה במגוון עבודות, כולל במפעל הפיס ובתור פרוונית. היא ואופרל חיו יחדיו כל חייהן, בבית ברחוב לוור מאונט.[5]
ג'וליה גרנן נפטרה בדבלין ב-6 בינואר 1972, בגיל 87, ונקברה לצד אופרל, אשר נפטרה בשנת 1957, בחלקה הרפובליקנית בבית הקברות גלאסנווין.
לקריאה נוספת
עריכה- Brian Feeney (2 במאי 2014). Seán MacDiarmada: 16Lives. O'Brien Press. pp. 187–. ISBN 978-1-84717-653-0.
{{cite book}}: (עזרה) - Brian Barton (1 בדצמבר 2013). The Secret Court Martial Records of the 1916 Easter Rising. History Press. pp. 410–. ISBN 978-0-7509-5905-6.
{{cite book}}: (עזרה)
הערות שוליים
עריכה- ^ "Census return Hasting Street". 1911.
- ^ Frances Clarke and James Quinn (2015). "O'Farrell, Elizabeth" (PDF). Dictionary of Irish Biography.
- ^ Gene Kerrigan (22 באוקטובר 2015). The Scrap. Transworld. pp. 152–. ISBN 978-1-4735-4040-8.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "Miss Elizabeth O'Farrell's Story of the Surrender". 1916 Rebellion Museum.
- ^ Celine Naughton (10 בדצמבר 2015). "Sisters in arms during the Rising". Irish Independent.
{{cite web}}: (עזרה)