ג'ון פרייר

ג'ון ארסל פרייר (באנגלית: John Ercel Fryer‏; 7 בנובמבר 1937 – 21 בפברואר 2003) היה פסיכיאטר אמריקאי בולט שהתפרסם בזכות תמיכתו בזכויות להומואסקסואלים. הוא זכור בעיקר בזכות נאומו המשפיע שנאמר בעילום שם בכנס השנתי של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) ב-1972. פרייר נאם בכנס תחת השם הבדוי ד"ר הנרי אנונימי, כשהוא חובש מסיכה על פניו, וקרא להפסיק להתייחס אל הומוסקסואליות כאל הפרעה נפשית ולהסיר אותה מהמספר האבחנות הפסיכיאטריות, ה-DSM. פעולה זו באה לאחר מחקרים פורצי דרך מצד אלפרד קינסי ואוולין הוקר ולאחר הפגנות של פעילים חברתיים למען זכויות להט"ב, בכנס השנתי של ה-APA, בשנים 1970 ו-1971. כתוצאה מכך, APA החלה בתהליך של לימוד השאלה המדעית האם הומוסקסואליות צריכה להיחשב כהפרעה פסיכיאטרית. ב-11 בדצמבר 1973, לאחר פרסום סקירה מקיפה של הספרות, חבר הנאמנים של ה-APA הצביע בעד הסרת הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות. בשנים שלאחר מכן יותר ויותר פסיכולוגים, פסיאכטרים רופאים וכן גופים רפואה הפסיקו להתייחס להומוסקאוליות כאל הפרעה נפשית. כהוקרה על תרומתו המשמעותית, ה-APA הקימה לכבודו את "פרס ד"ר ג'ון א. פרייר" כפרס הניתן לאדם שעבודתו תרמה לבריאות הנפש של מיעוטים מיניים.

ג'ון פרייר

לידה	7 בנובמבר 1938 וינצ'סטר (קנטקי), ארצות הברית
פטירה	21 בפברואר 2003 (בגיל 64) פילדלפיה, ארצות הברית
שם לידה	John Ercel Fryer
לימודי רפואה	אוניברסיטת טרנסילבניה, אוניברסיטת ואנדרבילט, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת טמפל
תפקידים	פסיכיאטר, פסיכולוג

ראשית חייו

פרייר נולד בווינצ'סטר, קנטקי, לקתרין זמפטר פרייר וארסל ריי פרייר. מגיל צעיר הוא הפגין חוכמה יוצאת דופן, ובגיל חמש למד בכיתה ב'.הוא סיים את לימודיו בתיכון בגיל 15. הוא קיבל במהירות תואר ראשון מאוניברסיטת טרנסילבניה בלקסינגטון, קנטקי, שם היה חבר פעיל באחוות פי קאפה טאו. בשנת 1962, הוא השיג את התואר הרפואי שלו מאוניברסיטת ואנדרבילט בנאשוויל, טנסי ואחריו התמחות רפואית באוניברסיטת אוהיו סטייט.

התמחותו הפסיכיאטרית החלה בקרן מנינגר בטופקה, קנזס, אך הוא פרש ממנה בעצת פסיכואנליטיקאי עקב דיכאון, ככל הנראה מהצורך להסתיר את ההומוסקסואליות שלו. מאוחר יותר הוא מתח ביקורת על קרן מנינגר על הומופוביה ניכרת שהייתה בה. הוא עבר לפילדלפיה, והמשיך להתמחות באוניברסיטת פנסילבניה, אך נתקל באפליה בשל נטייתו המינית, מה שהוביל אותו להשלים את התמחותו בבית החולים הממשלתי נוריסטאון ב-1967.

באמצע שנות ה-60, אלפרד א. גרוס, שהיה המזכיר המבצעי של קרן ג'ורג' וו. הנרי. החל להפנות בקשות אל פרייר. הקרן, שהוקמה ב-1948 על ידי גרוס והנרי, שמה לה למטרה לסייע לאנשים "שבגלל סטייה מינית נמצאים בצרות עם עצמם, עם החוק או עם החברה." ומתן עדות בית המשפט מטעמם. על פרייר הוטל לטפל בהומוסקסואלים המסובכים בסוגיות משפטיות ולספק עדות מטעמם בבית המשפט.

בשנת 1967, פרייר הפך לחבר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. עד ינואר 1969 מילא תפקיד של מדריך בפסיכיאטריה במוסד. הוא היה מעורב ביוזמות בריאות קהילתיות בצפון פילדלפיה, ומילא תפקיד מרכזי בכוח המשימה של שירותי בריאות וערכי אנוש. תוך ניצול מענק של 5,000 דולר, הוא הקים קבוצה בשם "Ars Moriendi" כדי לטפל בבעיות הקשורות לתגובות מקצועיות לגסיסה ולמוות. יוזמה זו התפתחה בסופו של דבר לקבוצת העבודה הבינלאומית בנושא מוות ושכול (the International Work Group on Death, Dying, and Bereavement).

הנאום של 1972

ג'ון פראייר, חובש מסיכה ופאה, נואם בפני וועדת ה-APA ב-1972. לצידו יושבים הפעילים למען זכויות להט"ב ברברה גיטינגס ופרנק קמני

פרייר היה הפסיכיאטר האמריקני ההומו הראשון שדיבר בפומבי על המיניות שלו בתקופה שבה הומוסקסואליות עדיין הייתה מוגדרת כמחלת נפש, הפרעת אישיות סוציופתית לפי המהדורה השנייה של ה-DSM, שפורסמה ב-1968. בשנת 1970, באירוע של APA בסן פרנסיסקו פעילים למען זכויות הומוסקסואלים קיימו מחאה נגד טיפול סלידה. לדברי הפעילה הלסבית ברברה גיטינגס, המסר היה "תפסיקי לדבר עלינו ותתחילי לדבר איתנו", והמחאה העניקה לפעילים הומוסקסואלים ולסביות קול בעמותה. בשנה שלאחר מכן, בכנס 1971 בוושינגטון, גיטינגס ארגנה דיון פאנל בנושא "אורחות חיים של הומוסקסואלים שאינם חולים", בראשותו של האסטרונום ההומו מאוניברסיטת הרווארד, ד"ר פרנקלין קמני, שפוטר לפני כן ממשרתו בממשל הפדרלי (כאסטרונום בצבא ארצות הברית) מכיוון שהיה הומוסקסואל.

במחאה מתוכננת מראש חברי ה-APA Gay Liberation וה-Radical Caucus את המיקרופון. קאמני גינה את הדיכוי של הומוסקסואלים על ידי הפסיכיאטריה, וכינה אותו "האויב בהתגלמותו". זה היה חלק ממחאה ממשוכת שלו נגד האבחנה של הומוסקסואליות כמחלת נפש, מאבק שהוא ניהל מאז 1964 לפחות. הוא הופיע בטלוויזיה והכריז כי להיות הומו זה "לא מחלה, פתולוגיה, מחלה, תקלה, או הפרעה מכל סוג שהוא". ב-7 ביולי 1971 פרסם הניוזלטר הרשמי של ה-APA, ה־Psychiatric News , מכתב ארוך לעורך שבו קמני כתב את הביקורת שלו על עמדת רוב הפסיכיאטרים באותה תקופה: "בעיקרון, אנו מתנגדים לעמדות השליליות של הפסיכיאטריה כלפי הומוסקסואליות. באופן יותר ספציפי, אנחנו מתנגדים לתאוריית ההומוסקסואליות כמחלה, המוחזקת בעקשנות תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות ההרסניות של תיאוריה זו על ההומוסקסואלים, בהיותה מבוססת על מדע גרוע."

האספה השנתית של האגודה בשנה לאחר מכן, ב-1972 שנערכה בטקסס כללה פאנל בנושא הומוסקסואליות ומחלות נפש. עם הכותרת "פסיכיאטריה: חבר או אויב להומוסקסואל? דיאלוג", מפגש זה כלל את קמני וגיטינגס בפאנל. בת זוגה של גיטינגס, קיי להוסן, ציינה שהפאנל כלל הומוסקסואלים שאינם פסיכיאטרים ופסיכיאטרים שאינם הומוסקסואלים. עם זאת, אף הומוסקסואל לא היה פסיכיאטרים. גיטינגס חיפשה פסיכולוג הומוסקסואל שיהיה מוכן להיות חבר פאנל. לאחר מגעים רבים, היא לא הצליחה למצוא פסיכיאטר הומוסקסואל שידבר, ולכן החליטה שהיא תקרא מכתבים של פסיכיאטרים הומוסקסואלים מבלי לחשוף את שמם. לאחר מכן היא יצרה קשר עם פרייר ושכנעה אותו להופיע, אך באופן אנונמי. מאוחר יותר, פרייר אמר שמותו של אביו היה גורם אחד בהחלטתו להיענות להזמנה, וכן אובדן של תפקידים מקצועיים בגלל ההומוסקסואליות שלו היו הסיבות לכך שהסכים לנאום בפומבי.

פרייר היה רשום לפאנל בתור "ד"ר ה. אנונימי" (מאוחר יותר הדבר הורחב ל"ד"ר הנרי אנונימי"). הוא הופיע על הבמה כשהוא עוטה מסכת גומי, פאה, וטוקסידו רחב, והוא דיבר דרך מיקרופון שעוות את קולו. בשנת 2002, ד"ר ג'ק דרשר, אז ראש ועדת ה-APA בנושאים הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים הצביעו על "האירוניה... שפסיכיאטר הומוסקסואלי היה צריך ללבוש מסכה כדי להגן על הקריירה שלו. אז העובדה שמישהו קם לבמה, אפילו במסווה, ב סיכון של הוקעה מקצועית או אובדן מקום עבודה, זה לא היה דבר של מה בכך אפילו במסווה, זה היה דבר מאוד מאוד אמיץ לעשות.

בזמן נאומו, פרייר היה חבר בפקולטה של אוניברסיטת טמפל, אך לא היה לו קביעות, כך שהוא היה בסכנה ממשית לאבד את תפקידו אם יזוהה - הוא כבר איבד את מקומו באוניברסיטה מפנסילבניה, ומאוחר יותר נאלץ לעזוב תפקיד בצוות בית החולים Friends בגלל התנהגות הומוסקאולית גלויה. לדברי פרייר, הוא מצא שזה אירוני שמנהל החברים שאמר לו, "אם היית הומו ולא ראוותני, היינו שומרים עליך. אם היית ראוותני ולא הומו, היינו שומרים עליך. אבל מכיוון ששניכם הומו וראוותני, אנחנו לא יכולים לשמור אותך" היה בשורה הראשונה בהופעתו כד"ר אנונימי ב-1972 ומעולם לא הבין ש"אנונימוס" הוא פרייר.

בפתח נאומו אמר פרייר: "אני הומוסקסואל. אני פסיכיאטר." והוא המשיך ותיאר את חייהם של הפסיכיאטרים ההומואים הרבים ב-APA שנאלצו להסתיר את נטייתם המינית השונה מעמיתיהם מחשש לאפליה, וניסו להסתיר את היותם פסיכאטרים מחברים הומוסקסואלים בגלל הזלזול שבו נתפס מקצוע הפסיכיאטרי בקרב הקהילה הגאה באותו זמן. נאומו של פרייר הציע דרכים שבהן פסיכיאטרים הומוסקסואלים יכולים לקרוא תיגר בעדינות ו"יצירתית" על דעות קדומות במקצועם מבלי לחשוף את המיניות שלהם, וכיצד הם יכולים לעזור לחולים הומוסקסואלים להסתגל לחברה הרואה בהעדפותיהם המיניות סימן לפסיכופתולוגיה. על פי הדיווחים, היו יותר מ-100 פסיכיאטרים הומוסקסואלים בוועידה.

Psychiatric News דיווח מאוחר יותר כי "הפסיכיאטר רעול הפנים דיבר על הקשיים שלו לשמור על נטייתו המינית בסוד בגלל ההטיה והדחייה שהוא ייתקל בה". "'ההפסד הכי גדול שלי', אמר, 'הוא האנושיות הכנה שלי. כמה מדהים שאנחנו, הפסיכיאטרים ההומוסקסואלים, לא יכולים להיות כנים במקצוע שקורא לעצמו חומל ועוזר".

חבר נוסף בפאנל, הפסיכאיטר Judd Marmor שהיה אז סגן נשיא ה-APA ולימים כיהן כנשיא ה-APA. הסכים עם פרייר ועם אחרים בפנל והודה שהפסיכאטריה הייתה מוטה נגד הומוסקסואלים. "אני חייב להודות שבפסיכיאטריה יש דעות קדומות כפי שנאמר בהאשמה, מנהגי הפסיכיאטריה משקפים את המנהגים החברתיים השולטים בתרבות."

לאחר דיון הפאנל, פראייר התראיין במשך שעתיים בתוכנית אירוח מקומית ברדיו כ"ד"ר אנונימי" כשקולו מעוות למניעת זיהוי. מאוחר יותר אמר פרייר שהתוכנית שודרה מאחד הברים להומואים באזור. אף על פי שכמה מעמיתיו ידעו מי הוא, בזמן נאומו ומאוחר יותר, פרייר לא הודה רשמית על היותו "ד"ר אנונימי" עד לכנס APA בפילדלפיה ב-1994.

ה-APA הצביע בעד הסרת ההומוסקסואליות מהמדריך האבחוני והסטטיסטי בשנת 1973, שנה לאחר נאומו של פרייר. נאומו של פרייר צוין כגורם מפתח בשכנוע הקהילה הפסיכיאטרית להגיע להחלטה זו. גיטינגס אמרה על כך מאוחר יותר: "הנאום שלו הרעיד את הפסיכיאטריה. הוא היה האדם הנכון בזמן הנכון." מאוחר יותר כתב פרייר בעלון משנת 1985 של איגוד הפסיכיאטרים ההומואים והלסביים, שזה "משהו שהיה צריך לעשות" ו"האירוע המרכזי בקריירה שלי... זרקו אותי ממגורים כי הייתי הומו, איבדתי עבודה כי הייתי הומו... זה היה צריך להיאמר, אבל לא יכולתי תעשה את זה בדמותי... עדיין לא הייתי במשרה מלאה בפקולטה (באוניברסיטת טמפל).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון פרייר בוויקישיתוף

• נירית אנדרמן, פתאום מיליוני הומואים ולסביות הפסיקו להיות חולי נפש, באתר הארץ, 23 ביוני 2021
• טור על הנאום של פראייר, בפייסבוק, Yoan Gonen, 20 באפריל 2017
• תוכן הנאום של פראייר מ-1972, אוגוסט AGLP Newsletter, 2002, ארכיון האינטרנט