ג'יל לפור

היסטוריונית אמריקאית

ג'יל לפוראנגלית: Jill Lepore; נולדה ב-27 באוגוסט 1966) היא היסטוריונית ומסאית אמריקאית. היא פרופסור להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת הרווארד[1] וכותבת ב"ניו יורקר" מאז 2005. היא כותבת על היסטוריה אמריקאית, משפטים, ספרות ופוליטיקה.

ג'יל לפור
Jill Lepore
Jill Lepore for the Library of Congress.jpg
לידה 27 באוגוסט 1966 (בת 56)
וסט בוילסטון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מסה, לימודי אמריקה, היסטוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
scholar.harvard.edu/jlepore
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מאמריה וסקירותיה הופיעו גם ב"ניו יורק טיימס", "ב-The Times Literary Supplement", ב-"The Journal of American History" (אנ'), ב-"Foreign Affairs", בכתב העת למשפטים של אוניברסיטת ייל, "אמריקן סקולר" וב-"American Quarterly" (אנ'). שלושה מספריה מקורם במאמרים ב"ניו יורקר": "אחוזת האושר: היסטוריה של חיים ומוות" (2012), מועמד למדליית קרנגי למצוינות בתחום הסיפורת; "סיפורה של אמריקה: מאמרים על מקורותיה של אמריקה" (2012), ברשימה המקוצרת לפרס הספרות PEN לאמנות המסה; ו"הלבן בעיניהם: המהפכה של מסיבת התה והקרב על ההיסטוריה האמריקאית" (2010). ספרה "ההיסטוריה הסודית של וונדר וומן" (2014) זכה בפרס ספר ההיסטוריה האמריקני לשנת 2015.[2]

ראשית חייה והשכלתהעריכה

לפור נולדה וגדלה במערב בוילסטון, עיירה קטנה מחוץ לווסטר שבמסצ'וסטס.[3] אביה היה מנהל חטיבת ביניים ואמה הייתה מורה לאמנות.[4] לפור החלה את לימודיה במכללה עם מלגה של חיל ההכשרה לקציני מילואים (ROTC) באוניברסיטת טאפטס,[5] ולמדה מתמטיקה כמקצוע ראשי. היא עזבה את ROTC ושינתה את המקצוע הראשי לאנגלית.[6]

לאחר לימודיה עבדה לפור כמזכירה בבית הספר למינהל עסקים בהרווארד.[7] היא למדה לתואר שני בתרבות אמריקאית באוניברסיטת מישיגן בשנת 1990 וכן לתואר דוקטור בלימודי אמריקה באוניברסיטת ייל בשנת 1995, שם התמחתה בהיסטוריה של ראשית ארצות הברית.[8]

קריירהעריכה

לפור לימדה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו מ-1995 ובאוניברסיטת בוסטון החל מ-1996. היא החלה ללמד בהרווארד בשנת 2003.[9] בשנת 2008 פרסמה רומן היסטורי, "נקודת עיוורון" (Blindspot), שנכתב עם ג'יין קמנסקי, אז פרופסורית להיסטוריה באוניברסיטת ברנדייס ולימים פרופסורית להיסטוריה ומנהלת קרן פורציימר בספריית שלזינגר באוניברסיטת הרווארד. השתיים הקימו כתב עת מקוון להיסטוריה בשם Common-place.[6] לפור היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, שם היא מלמדת היסטוריה פוליטית אמריקאית.

לפור אוספת ראיות היסטוריות המאפשרות ללמוד ולנתח תהליכים והתנהגויות פוליטיות. מאמריה הם היסטוריים ופוליטיים כאחד. מדבריה: "ההיסטוריה היא אמנות הטיעון לגבי העבר על ידי סיפורו של סיפור העומד במבחן הראיות".[10]

לפור כותבת ב"ניו יורקר" מאז 2005.[11]

משנת 2011 עד 2013 הייתה לפור חוקרת אורחת של האגודה פי בטא קפא. היא הרצתה את הרצאת תיאודור ה' וייט על עיתונות ופוליטיקה בבית הספר על שם קנדי לממשל בהרווארד (2015), את הרצאת ג'ון ל' הטפילד במכללת לאפייט (2015), את ההרצאה לכבוד לואיס וולפול באוניברסיטת ייל (2013), הרצאה לזכר ג'ואנה ג'קסון גולדמן בספריית העיר ניו יורק (2012), הרצאת קפרד בוילנובה (2011), הרצאת סטאפורד-ליטל באוניברסיטת פרינסטון (2010) ועוד. היא נשיאת אגודת ההיסטוריונים האמריקאים ומפקחת אמריטוס ב"גלריית הדיוקנאות הלאומית של הסמית'סוניאן". היא הייתה יועצת ותורמת לפרויקטים תיעודיים וציבוריים.

חיים אישייםעריכה

לפור גרה בקיימברידג' עם בעלה ושלושת בניה.[4]

פרסים וכבודעריכה

  • 1999: פרס בנקרופט עבור ספרה "שם המלחמה".
  • 1999: פרס ראלף וולדו אמרסון מטעם אגודת פי בטא קפא עבור ספרה "שם המלחמה".
  • 1999: פרס ברקשייר עבור "שם המלחמה".[8]
  • פרס אניספילד-וולף לשנת 2006 על ספרה העיוני "שריפת ניו יורק".
  • 2006: מועמדת לפרס פוליצר בתחום ההיסטוריה על ספרה "שריפת ניו יורק".
  • 2012: פרס שרה ג'וזפה הייל.[12]
  • 2013: מועמדת לפרס פן/דיאמונשטיין-שפילפוגל לאמנות כתיבת המסה (אנ')
  • 2013: מועמדת לפרס הספר הלאומי לספרות על ספרה "ספר הדורות" (Book of Ages).[13][14]
  • 2013: מועמדת למדליית אנדרו קרנגי להצטיינות בתחום העיון על ספרה "אחוזת האושר"[15]
  • 2014 עמיתה נבחרת לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים.[16]
  • 2014 פרס מארק לינטון להיסטוריה על ספרה "ספר הדורות: חייה ודעותיה של ג'יין פרנקלין".[17]
  • פרס ספר ההיסטוריה האמריקני לשנת 2015 על ספרה "ההיסטוריה הסודית של וונדר וומן".[18]
  • פרס ג'ון פ' מקגוורן לשנת 2016 (אמנויות ומדעי הרוח), קרן מועדון קוסמוס.[19]
  • מועמדת לפרס פוליצר לשנת 2019 בתחום הביקורת.[20]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • The Name of War: King Philip's War and the Origins of American Identity. New York: Alfred A. Knopf. 1998. ISBN 9780679446866.
  • Encounters in the New World: A History in Documents. New York: Oxford University Press. 2000. ISBN 9780195105131.
  • A is for American: Letters and Other Characters in the Newly United States. New York: Alfred A. Knopf. 2002. ISBN 9780375404498.
  • New York Burning: Liberty, Slavery, and Conspiracy in Eighteenth-century Manhattan. New York: Alfred A. Knopf. 2005. ISBN 9781400040292.
  • The Whites of Their Eyes: The Tea Party's Revolution and the Battle Over American History. Princeton, N.J.: Princeton University Press. 2010. ISBN 9780691150277.
  • The Mansion of Happiness: A History of Life and Death. New York: Alfred A. Knopf. 2012. ISBN 9780307592996.
  • The Story of America: Essays on Origins. Princeton, N.J.: Princeton University Press. 2012. ISBN 9780691153995.
  • Book of Ages: The Life and Opinions of Jane Franklin. New York: Alfred A. Knopf. 2013. ISBN 9780307958341.
  • The Secret History of Wonder Woman. New York: Alfred A. Knopf. 2014. ISBN 9780385354042.[21]
  • Joe Gould's Teeth. New York: Alfred A. Knopf. 2016. ISBN 9781101947586.
  • These Truths: A History of the United States. New York: W. W. Norton & Company. 2018. ISBN 9780393635249.
  • This America: The Case for the Nation. New York: W. W. Norton & Company. 2019. ISBN 9781631496417.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'יל לפור בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Biography". נבדק ב-5 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Schuessler, Jennifer (2015-02-17). "A Book Prize for Wonder Woman". ArtsBeat (באנגלית אמריקאית). The New York Times. נבדק ב-2019-07-04.
  3. ^ Schuessler, Jennifer (2018-09-16). "Jill Lepore on Writing the Story of America (in 1,000 Pages or Less)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-07-04.
  4. ^ 1 2 Silber, Maia (6 במרץ 2014). "Jill Lepore: A Historian's History". www.thecrimson.com. Harvard Crimson. נבדק ב-28 בספטמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Mari, Francesca (Spring 2013). "The Microhistorian". Dissent Magazine. נבדק ב-2019-07-04.
  6. ^ 1 2 "The Public Historian - A Conversation with Jill Lepore". Humanities Magazine. בספטמבר–באוקטובר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ "Jill Lepore". Tufts Now (באנגלית). 2014-05-02. נבדק ב-2019-07-04.
  8. ^ 1 2 "Jill Lepore", Faculty, Harvard University, accessed 12 Oct 2010.
  9. ^ "Jill Lepore". Harvard Open Scholar. נבדק ב-19 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Lepore, Jill (2014). Story of America : essays on origins. Princeton, N.J.: Princeton University Press. p. 15. ISBN 9780691159591.
  11. ^ "The New Yorker - Contributors". The New Yorker. נבדק ב-19 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Hale Award Winners Webpage". אורכב מ-המקור ב-2013-01-15. נבדק ב-5 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "2013 National Book Award Finalists Announced". Publishers Weekly. Retrieved 2013-10-21.
  14. ^ "2013 National Book Awards". NBF. Retrieved 2013-10-21.
  15. ^ Bill Ott (30 ביוני 2013). "Richard Ford and Timothy Egan Win Andrew Carnegie Medals for Excellence in Fiction and Nonfiction". Booklist. נבדק ב-17 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Schuessler, Jennifer (23 באפריל 2014). "A new class of American Fellows". Arts Beat Blog. The New York Times. נבדק ב-19 במרץ 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Lukas Prizes: Past Winners and Jurors - Columbia University Graduate School of Journalism". www.journalism.columbia.edu. אורכב מ-המקור ב-2015-12-22. נבדק ב-2016-04-05.
  18. ^ Jennifer Schuessler (17 בפברואר 2015). "A Book Prize for Wonder Woman". New York Times. נבדק ב-26 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "John P. McGovern Award & Recipients". www.cosmosclubfoundation.org. נבדק ב-1 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "Finalist: Jill Lepore of The New Yorker". The Pulitzer Prizes. נבדק ב-4 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Garner, Dwight (23 באוקטובר 2014). "Books - Her Past Unchained 'The Secret History of Wonder Woman,' by Jill Lepore". New York Times. נבדק ב-23 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)