פתיחת התפריט הראשי

ג'לאל אל-י אחמדפרסית: جلال آل احمد; 2 בדצמבר 1923 - 9 בספטמבר 1969) היה הוגה דעות ופעיל חברתי איראני. מפורסם ביותר בשל חיבורו "מכת המערב".

ג'לאל אל-י אחמד
Jalal Ale Ahmad.jpg
לידה 2 בדצמבר 1923
טהראן, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בספטמבר 1969 (בגיל 45)
איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת הרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מתרגם, סופר, מורה, מחבר רומנים, אנתרופולוג, סוציולוג, פוליטיקאי, פילוסוף, אמן עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג סימין דאנשוואר עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Jalal-e Al-e-Ahmad signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

ג'לאל אל-י אחמד נולד בטהראן בשנת 1923 למשפחה מכובדת של חכמי הלכה שיעים. אביו היה איש דת שרצה לקדם את הקריירה הדתית של בנו. אל-י אחמד נשלח ללימודים במדרסה לצורך חינוכו הדתי, אך במקביל גם למד, בלא ידיעת אביו, בבית ספר הגבוה החילוני 'דאר אל-פנון'. שם הושפע מהגות חילונית אנטי-ממסדית, כמו של הוגה הדעות אחמד כסרווי, שראתה בממסד הדתי כלי חסר אונים וחסר השפעה. בבגרותו נשלח אל-י אחמד בידי אביו להמשך הלימודים הדתיים מחוץ למדינה, כנראה לדרום לבנון או לעיראק. אולם בשלב זה כבר ויתר על השאיפה למשרה דתית, ולאחר זמן קצר הוא שב לאיראן ועזב את בית הוריו[1].

בשנת 1944 נרשם אל-י אחמד לסמינר למורים ושימש פרק זמן בתפקידי הוראה. באותה תקופה הושפע מרעיונות קומוניסטיים והצטרף למפלגת תודה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית. את המפלגה עזב בשנת 1948 לאחר סכסוך פוליטי, ובמקום זאת הצטרף בשנת 1951 למפלגת הכוח השלישי שהיוותה חלק מן הקואליציה של מתנגדי השאה בהנהגת מוחמד מוסאדק. בעקבות הפלתו של מוסאדק בשנת 1953 והחזרת שלטון השאה מוחמד רזא פהלווי נטש אל-י אחמד את הזירה הפוליטית[2].

לאחר פרישתו מן הפוליטיקה התמקד אל-י אחמד בפעילות חברתית ומחקרית. בשנות ה-50 פרסם מספר חיבורים אנתרופולוגיים שעסקו בחיי הכפר באיראן. הוא פרסם חיבורים בנושאים מחקריים שונים, מאמרי ביקורת, ואף יצירות ספרותיות שזכו לפופולריות רבה. בנוסף עסק רבות בתרגום חיבורים מצרפתית ומשפות אחרות לפרסית, ובין היתר תרגם חיבורים של אלבר קאמי, פיודור דוסטויבסקי וארנסט יונגר. באותה תקופה נטש את החזון הסוציאליסטי ועבר לזרם הפילוסופי האקזיסטנציאליסטי[3].

פרסומו הגדול ביותר של אל-י אחמד נבע מחיבורו הפולמוסי "מכת המערב" (ע'רבזדגי). בחיבור אנטי-קולוניאליסטי זה טען אל-י אחמד כי באמצעות תעשייה וטכנולוגיה, העולם המערבי עשק וניצל פוליטית את המדינות הלא-מתועשות בכלל ואת איראן בפרט ויצר בהן מחלה כרונית שאותה כינה "מכת המערב". ההאדרה שיצר העולם המערבי לטכנולוגיה והדרך שבה כפה אותה על יתר העולם הותיר את מדינות המזרח, לפי אל-י אחמד, באין-אונות וכניעה מוחלטת להגמוניה המערבית העולמית. הכניעה לא באה לידי ביטוי רק בהיבטים החומריים, אלא עיקר המחלה היא בשעבוד של המזרח למערב השתרש גם מבחינה תרבותית ורוחנית. הפתרון שהציע אל-י אחמד היה חזרה לשורשים האותנטיים של התרבות האיראנית, לאמור המסורת הלאומית האיראנית והמסורת הדתית השיעית[4].

החיבור "מכת המערב" החל להתפרסם בשנת 1962 אולם נאסר בידי הצנזורה האיראנית. אל-י אחמד מימן באופן פרטי הדפסות נוספות של החיבור והפיץ כמה מאות עותקים בין מקורביו. מהדורה נרחבת של החיבור שנכתבה בידי אל-י אחמד בשנת 1964 נאסרה לפרסום והופצה מחוץ לגבולות איראן[5]. למרות ההגבלות החמורות השפעת הספר על דור האינטלקטואלים באיראן הייתה רבה, בשל סגנונו הייחודי של אל-י אחמד, תוכן הספר שזכה להזדהות רבה, והאירועים האלימים באותה תקופה באיראן (המהפכה הלבנה) שליבו את ההתנגדות הפוליטית לשאה ולמשטר המלוכני[6]. בגלל השאיפה לחזרה לשיעה והמגמה האנטי-קולוניאליסטית של הספר הוא נחשב בעיני אנשי המהפכה האסלאמית באיראן כחיבור המבשר את בואה של המהפכה, ואל-י אחמד זכה להוקרה מיוחדת בקרב אנשי המשטר ובראשם האייתולה רוחאללה ח'ומייני[7].

בעקבות ביקור בישראל בשנת 1964 פרסם אל-י אחמד את רשמיו בעיתונות האיראנית, וקיבל ביקורת קשה מחומייני על גישתו החיובית לציונות ולישראל. ספר המסע בשלמותו, בשם "מסע בארץ מלאך המוות" (سفر به ولايت عزرائيل) יצא רק ב-1984 על ידי אחיו. למרות גישתו החיובית לישראל, בעיקר לדברים שראה בקיבוצים, הספר עודנו מופיע באתרים איראניים, ואף יצא במהדורות נוספות. הוא תורגם לאנגלית בשם "הרפובליקה הישראלית" (The Israeli Republic) על ידי פרופ' תורפ, ויצא לאור בארצות הברית.

ב-9 בספטמבר 1969 נפטר אל-י אחמד בפתאומיות כתוצאה מהתקף לב. היה נשוי לסופרת הפרסייה סימין דאנשוור. לזוג לא נולדו ילדים.

לקריאה נוספתעריכה

  • ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'לאל אל-י אחמד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 189-191
  2. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 191-192
  3. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 192-194
  4. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 195-198
  5. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 174-175
  6. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 179-189
  7. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, "ג'לאל אל-י אחמד ומכת המערב: ארבעה עשורים אחרי", בתוך: דוד מנשרי וליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן: אנטומיה של מהפכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 206-208