אנתרופולוגיה

אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגְיָה (באנגלית: Anthropology) היא תחום מדעי העוסק בחקר תרבות האדם באופן הוליסטי על היבטיו השונים (מיוונית: אנתרופוס, άνθρωπος – "אדם" + לוגיה, λογία – תורה; תורת האדם).

השיוך המדעי של האנתרופולוגיה, תלוי באוריינטציה המחקרית של החוג או המחלקה באוניברסיטה, ואף בזיקה של התחום לדיסציפלינות אחרות במוסד האקדמי. במדינת ישראל ובמדינות אחרות בעולם ענף זה משוייך בדרך כלל למדעי החברה או ההתנהגות. יחד עם זאת, לעיתים, באוניברסיטאות בארצות הברית ובבריטניה, אנתרופולוגיה נלמדת גם במסגרת מדעי הטבע או הרפואה, ולעיתים רחוקות גם במדעי הרוח.

מוקדי ההתבוננות האנתרופולוגית

עיקר עניינה של האנתרופולוגיה הוא, בחקר תרבות האדם בכדור הארץ בשלל התקופות. האנתרופולוגיה מתייחסת לשפה, תקשורת וסמלים ובמשמעות שהאדם יצר סביב אלמנטים אלו בתרבותו שלו. כמו-גם, בהשפעות השונות של האדם ושל סמליו על הסביבה לאורך השנים. זאת ועוד, האנתרופולוגיה חוקרת כיצד המשמעות נוצרת ומשתנה דרך התבוננות בקשת רחבה מאוד של תופעות ותפישות, וביניהן: האוכל והכנתו, מיניות וביטוייה, אופני העיסוק הפוליטי והדתי, היחס הרפואי, חקר אמנות, חקר תפיסות של עצמי, חקר רגשות, תפישות כלכליות והשפעתן, חקר תפישות של זהות, תפישת הביתיות והמשפחתיות, צריכה, אלימות, קיימות ועוד. בעבר, המחקר האנתרופולוגי התמקד בהשוואה בין תרבויות שונות באזורים גאוגרפיים מרוחקים, אך כיום האנתרופולוגיה עוסקת גם בחקר חברות כשלעצמן באזורים גאוגרפיים קרובים. לפיכך, ההבחנה בין הרכיבים הללו, תרבות וחברה, היטשטשה. מכאן באופן מדעי נוצרו שתי אסכולות באוניברסיטאות, אנתרופולגיה חברתית ואנתרופולוגיה תרבותית. מבחינה מתודולוגית, האנתרופולוגיה עושה שימוש באתנוגרפיה ככלי מרכזי העוסק בתיאור תופעות תרבותיות, המתבססת (בעקבות אמיל דורקהיים) על תצפית משתתפת, שיטת חקר המאפשרת להקיף מנעד רחב של ידע.

ענפי העץ האנתרופולוגי

ניתן לחלק את האנתרופולוגיה לארבעה תחומים עיקריים:

• אנתרופולוגיה תרבותית (הנקראת גם אנתרופולוגיה חברתית או תרבותית-חברתית) – חקר שטח של ביטויי הַתַּרבּוּת: רשתות חברתיות, דיפוזיה (פעפוע רעיוני), התנהגות חברתית, דפוסי התנהגות של קרובי משפחה, חוק, פוליטיקה, אידאולוגיה, דת, אמונות, דגמי ייצור וצריכה, הדדיות, חיברות, מגדר.
• אנתרופולוגיה פיזית – חקר התנהגות קבוצת הפרימטים (קופי האדם), אבולוציה אנושית, וגנטיקה של האוכלוסייה; יש הקוראים לשדה מחקר זה אנתרופולוגיה ביולוגית. תחת הכותרת אנתרופולוגיה פיזית יש המכניסים גם את החקר לצורך זיהוי פלילי (פורנזי) של מבנה גוף האדם.
• בלשנות – חקר והשוואת שפות בזמן ובמקום, חקר שימושים חברתיים של שפה, והיחסים בין שפה לתרבות.
• ארכאולוגיה – חקר ממצאי השרידים החומריים של חברות העבר והתפתחותן של חברות במשך הזמן.

כמו כן בהמשך לכך, מתודולוגית, נהוג לחלק את מסגרת המחקר האנתרופולוגי בין אם הוא כמותני או איכותני לשניים:

• העיסוק הרעיוני, התאורטי ופיתוח קונצפטואלי.
• העבודה הניסיונית (האמפירית), העוסקת בניתוח, פרשנות ועיבוד הנתונים לאור הממצאים. הנשענים על התצפיות, הראיונות והאתנוגרפיה.

היסטוריה של האנתרופולוגיה ומוסדותיה

האנתרופולוג אריק וולף אפיין בעבר את האנתרופולוגיה כמדעית ביותר מבין מדעי הרוח, או הרוחנית ביותר מבין מדעי החברה.

האנתרופולוגיה החלה את דרכה כתוצר של תנועת הנאורות בתחילת המאה ה-18. בתקופה זו, האירופאים החלו לחקור בשיטתיות את ההתנהגות האנושית. מסורות המשפט, ההיסטוריה, הפילולוגיה (חקר נוסחים ומקורות כתובים) והסוציולוגיה התפתחו, ותרמו להתפתחות מדעי החברה, שהאנתרופולוגיה היא אחת מהם.

הזרם הרומנטי שהופיע כתגובת נגד לנאורות, הוציא מתוכו הוגים כהרדר ולאחר מכן וילהלם דילתיי. דילתיי הניח את הבסיס למושג תרבות, המרכזי לתחום חקר האנתרופולוגיה.

תנועות אינטלקטואליות של הנאורות ולעומתה הרומנטיקה, התמודדו בעבר עם אחת הסתירות המובְנות הקיימות בעת החדשה: ככל שהעולם נעשה יותר נגיש ויותר מאוחד ומשולב, חווית האנשים היא של התפוררות והיפרדות מהכלל. התלות ההדדית בכלכלה לא הובילה לסולידריות אנושית גדולה יותר, אלא היא חופפת לפערים גדלים והולכים על רקע גזעי, אתני-לאומי, דתי ומעמדי, תהליך התפוררות זה נוצר כבר במאה ה-16, והואץ במאה ה-19.

חקר "הפראים" – כחלק ממדעי הטבע

מבחינה מוסדית, האנתרופולוגיה קיבלה מעמד עצמי נפרד משאר מדעי הטבע, בעקבות כותבים כמו הרוזן בופון, אשר חקרו תרבויות וקבוצות אנשים במושבות (קולוניות) האירופאיות שמחוץ לאירופה. חקר השפה, התרבות, הפיזיולוגיה והארטיפקטים (ה"ממצאים") של מושבות אלו נעשה פחות או יותר במקביל לחקר החי והצומח באותם מקומות. לכן, למשל, לואיס הנרי מורגן היה יכול לכתוב גם על "הליגה של האירוקוי" וגם על "הבונה האמריקאי ופועלו". זו גם הסיבה שהתרבות החומרית של עמים "מתורבתים" כמו סין תמיד הוצגה במוזיאונים יחד עם אמנות אירופאית, בעוד שחפצים מאפריקה או תרבויות אמריקניות ילידיות הוצגו במוזיאוני טבע יחד עם עצמות דינוזאורים.

המעבר למדעי הרוח

בשנים האחרונות השתנו נוהגי האוצרות באופן דרמטי, והאנתרופולגיה עצמה, על עברה, הפכה למושא מחקר ביקורתי וגם נושכני על התנהגות השלטון הקולוניאלי והשוביניזם והאימפריאליזם האירופאי.

היפרדות האנתרופולוגיה ממדעי החלה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.

חקר חברות קדומות, נדודים, וגזעים

בספרו של תומאס קנת פנימן "מאה שנות אנתרופולוגיה" משנת 1935, בה שלטה עדיין השיטה ההשוואתית לפיה כל החברות עוברות תהליך אבולוציוני אחיד מהפרימיטיבי ביותר עד למפותח ביותר, נכתב כי חברות לא-אירופאיות ייצגו "מאובנים חיים" שניתן לחקור אותם על מנת ללמוד על עברן של החברות האירופאיות. מלומדים כתבו לעיתים מפרי דמיונם על היסטוריות של נדודי עמים קדומים פרהיסטוריים, על סמך התבוננות בשבטים נודדים.

אך גם תיעדו לראשונה כיצד העמים יושבי האיים מפולינזים נדדו ברחבי האוקיינוס השקט, אך גם העלו השערות לגבי מקורם ממצרים העתיקה.

החוקרים בתקופה זו מיינו דירגו וסיווגו את בני האדם על פי מושגי גזע, שהתבססו על ההבדלים הביולוגיים ביניהם.

הפיצול למדעי הטבע, הרוח והחברה

במאה ה-20 החל פיצול בתחום המדעים כולם, סביב שלושה מוקדים עיקריים: מדעי הטבע, מדעי הרוח, ומדעי החברה.

• במדעי הטבע נבדקו תופעות וממצאים מן הטבע על ידי ניסויים, שניתן לחזור עליהם או להוכיח את הטעות שבהם.
• החקר במדעי הרוח התמקד במסורות לאומיות, בהיסטוריה של לאומים אלה, ובאמנות שלהן. במדינות לאום חדשות באירופה מדע זה סייע להפקת תחושת משמעות לזהותם הלאומית.
• בחקר מדעי החברה פיתחו שיטות מדעיות לבחינת תופעות חברתיות, בניסיון לזהות מהתוצאות בסיס כלל עולמי משותף (אוניברסלי) ולהפיק ידע חברתי.

האנתרופולוגיה אינה עומדת כולה באף אחת משלוש הדיסציפלינות הללו, וכל ענף ממנה שואב מכל שלושת סוגי המדע, במינונים שונים.

התצפית המשתתפת

בנוסף לשיטות שהתקבלו ממדעי הטבע, בחקר האנתרופולוגי פותחה גם שיטה חדשה, שיטת תצפית משתתפת בעקבות אמיל דורקהיים, כנגד "חוקרי כורסה" שהציגו השערות ממוחם הפורה. השיטה דרשה את הגעתו של החוקר למקומם של הנחקרים, ולחיות איתם בתנאי השטח לצורך מעורבות והכרה מלאה ומעמיקה של מושא המחקר.

האנתרופולוגיה אימצה את רעיונות מדעי ההתפתחות והסברי האבולוציה דרך ברירה טבעית.

המונח "תרבות" הוא מרכזי בתחום, והגדרתו שנויה במחלוקת. אחת ההגדרות לתרבות הוא היכולת הכלל אנושית לחשיבה, למידה ופעולה חברתית באמצעות מסורות שורדות כתוצר של התפתחות האדם (האבולוציה האנושית).

לפי ההסבר ההתפתחותי, התרבות מותאמת לתנאי הסביבה המקומית, דרך אמונות ומנהגים. לאור זאת, מכלילים האנתרופולוגים במושג תרבות הן את הטבעי והן את המלאכותי, ומשתמשים בו כרעיון שחוצה את גבולות הטיפול בחקר תופעות שבאירופה הופרדו זה מזה ומודרו כמו פוליטיקה, דת, משפחה, וכלכלה. היו שראו בתחום זה, מדע מכליל והוליסטי.

כיום מקובל שהאנתרופולוגיה חוקרת את הממדים הביולוגיים, הלשוניים, החומריים והסמליים של החברה והאנושות בכל צורותיה.

ראשית האנתרופולוגיה בחלוקה גאוגרפית

בארצות הברית

את פריצת הדרך של האנתרופולוגיה בארצות הברית השיג צוות הלשכה לענייני אינדיאנים והמדור לאתנולוגיה אמריקאית במוזיאון הסמית'סוניאן, שם עבדו בין היתר ג'ון ווסלי פאוול ופרנק המילטון קושינג.

אנתרופולוגיה בועזיאנית והמלחמה בגזענות

אנתרופולוגיה אקדמית נוסדה בידי החוקר היהודי-גרמני האמריקאי פרנץ בועז, שהעמיד דורות רבים של תלמידים בתחום בשיעוריו באוניברסיטת קולומביה ובמוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע. אנתרופולוגיה בועזיאנית הייתה אקטיבית מבחינה פוליטית, פקפקה בממצאי מחקרים שמומנו בידי הממשלה האמריקאית או פטרונים עשירים, וסמכה על ניסויים אמפיריים בלבד. העמדה ה"בועזיאנית" דחתה הכללות נרחבות וניסיונות להעמיד חוקים אוניברסליים.

פרנץ בועז עצמו חקר ילדי מהגרים על מנת להראות ולהוכיח כי גזע ביולוגי אינו קובע דבר, וכי ההתנהגות האנושית היא תוצאה של חינוך ולא של הנתונים הטבעיים.

כשהוא שואב משורשיו הגרמניים, הוא טען כי העולם מלא בתרבויות שונות זו מזו, שניתן למדוד את שונותן כפי שמודדים את מידת הקרבה האבולוציונית (התפתחותית) של יצורים חיים. בועז הדגיש, כי יש לחקור כל חברה בנפרד, וטען כי הכללות בין-תרבותיות כגון אלו שנעשו במדעי הטבע אינן אפשריות במקרה זה. הוא נלחם נגד האפליה כלפי מהגרים, אמריקאים-אפריקאים וילידים (שבאותה תקופה נקראו עדיין "אינדיאנים", כלומר הודים).

אנתרופולוגים אמריקאים רבים תמכו ברעיונות של בועז לרפורמה חברתית, והביקורת נגד תאוריות גזעניות דמוי-מדעיות נשענת עד ימינו אלה במידה רבה על הבחנותיו ומחקריו של בועז.

הדור הראשון של תלמידיו של בועז כלל את אלפרד קרובר, רוברט לואי ואדוארד ספיר. כל אלו פרסמו מחקרים מפורטים שהיו הראשונים לתאר את החברות הילידיות באמריקה הצפונית והדרומית. במחקרים אלה, הם תקפו בפירוט רב את התפישה הרווחת אז של תהליך התפתחותי אחיד לכלל האנושות, ומדרוג הרמה של חברות שונות על "סולם התפתחותי" זה. ההתמקדות שלהם בשפות ילידיות בסיוע הבלשנות החדשה ביססה את מקומה כמדע כלל עולמי (אוניברסלי) ושחרר את האנתרופולוגיה מהקבעון שלה בשפות הודו-אירופיות.

מרגרט מיד ורות בנדיקט

תלמידותיו הצעירות של בועז היו מרגרט מיד מחברת הספר הפופולרי בארצות הברית "התבגרות בסמואה" החוקר את המיניות המשוחררת לכאורה באפריקה, ורות בנדיקט מחברת הספר הפופולרי "החרצית והחרב" בו הציגה את יתרונות השוויונות ושיתוף הפעולה בין בני האדם, אך גם תמכה בהמשך שלטון קיסר יפן, מתוך תאוריית "כורסה" פרי דמיונה על התנהגות החיילים היפנים במלחמת העולם השנייה. הן הושפעו בידי מייסדי הפסיכולוגיה האנליטית זיגמונד פרויד וקרל יונג וניסו להבין את השפעת התרבות והחברה של אדם על אישיותו.

אך הכללת התחומים הנוספים של פוליטיקה ופסיכולוגיה דחקה אותן ממוקד האנתרופולוגיה, למרות איסוף ופרסום חומר בן שלושה עשורים. וכך ספרי ההמשך שלהן על אנתרופולוגיה כמו "תרבות וחברה" של בנדיקט לא זכו לאהדה רבה.

באוניברסיטת קולומביה נוצרה מלחמת ירושה. מרגרט מיד נועדה, לדעת בועז, לרשת את מקומו. אך ראלף לינטון מונה, והצר את צעדיה, כך שיכלה לפעול אך ורק במשרד שלה במוזיאון להיסטוריה של הטבע.

הספר אנתרופולוגיה מאת אלפרד קרובר

נקודת מפנה באנתרופולוגיה האמריקאית באה עם פרסום ספר הלימוד של אלפרד קרובר "אנתרופולוגיה".

בבריטניה

בעוד שבועז תקף את יריביו על ידי שימת לב לפרטים, בממלכה המאוחדת האנתרופולוגיה המודרנית נוצרה על ידי דחיית החקר ההיסטורי לטובת מדע חברתי שמתמקד בבחינת מצבם של חברות בהווה.

שני שמות החשובים ביותר במסורת זו הם אלפרד רדקליף-בראון וברוניסלב מלינובסקי. שניהם פרסמו את חיבוריהם הראשונים ב-1922. מחקרי השדה הראשונים של רדקליף-בראון באיי אנדמן נערכו בשיטה המסורתית והישנה, אך לאחר שהוא קרא את כתביו של אמיל דורקהיים הוא פרסם תיאור של מחקריו (שהוכתר "תושבי איי אנדמן") ששאב רבות מהסוציולוג הצרפתי. לאחר זמן הוא פיתח גישה הידועה כפונקציונליזם-סטרוקטורלי, שהתמקדה בכיצד מוסדות בחברה גורמים לאיזון במערכת החברתית כדי לשמור על פעילותה ההרמונית והתקינה. מלינובסקי, מאידך, תמך ב"פונקציונליזם" בלבד, תוך שהוא שם דגש על צורכי היחיד, וכיצד החברה עונה על צרכים אלה. מלינובסקי ידוע לא רק בזכות תרומתו התאורטית כי אם גם בגלל האתנוגרפיה המפורטת שלו, תרומתו המתודולוגית העצומה לדיסציפלינה האנתרופולוגית, וכן בגלל יומניו האישיים שפורסמו לאחר מותו. ספרו הקלאסי "ימאים במערב האוקיינוס השקט" (Argonauts of the Western Pacific) יעץ לנסות להביט מ"נקודת המבט של היליד", ולגישה בעבודת שדה שנעשתה לסטנדרטית בתחום.

משנות השלושים המאוחרות ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, פורסמה שורה של מונוגרפים וספרים שחיזקו את הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית. אתנוגרפיות מפורסמות כוללת את "הנואר" מאת אדוארד אוונס-פריצ'רד ו"דינמיקות של שבטיות אצל הטלנסי" ("The Dynamics of Clanship Among the Tallens") מאת מאייר פורטס, וספרים ידועים הם "מערכות אפריקניות של קרבה ונישואין", ו"מערכות פוליטיות אפריקניות".

בצרפת

לאנתרופולוגיה בצרפת יש ייחוס פחות ברור מאשר המסורות הבריטיות או האמריקניות. רבים מחשבים את מרסל מוס כמייסדה של המסורת האנתרופולוגית הצרפתית. מוס היה חבר בקבוצת ה"אני סוציולוג'יק" של אמיל דורקהיים, ובעוד שדורקהיים וחוקרים אחרים חקרו את מצבן של חברות מודרניות, מוס וחבריו (כגון הנרי הוברט ורוברט הרץ) שאבו מהאתנוגרפיה והפילולוגיה על מנת לבחון חברות שלא היו "מפוצלות" כמו החברות הלאומיות האירופאיות. בייחוד, הספרון "על המתנה" של מוס, אשר נעשה לרלוונטי מאוד במחקרים אנתרופולוגיים של חליפין והדדיות.

בשנים שבין המלחמות, ההתעניינות הצרפתית באנתרופולוגיה חפפה לתנועות תרבותיות רחבות יותר כמו סוריאליזם ופרימיטיביזם, ששאבו את השראתם מהאתנוגרפיה. מרסל גריול ומישל לייריס, למשל, צירפו את האנתרופולוגיה לאוונגרד הצרפתי. בזמן זה מה שנודע כ"אתנולוגי" הוגבל למוזיאונים, ולאנתרופולוגיה היה יחס קרוב למחקרי פולקלור.

מעל לכל, קלוד לוי-שטראוס הוא שעזר למסד את האנתרופולוגיה בצרפת. בנוסף להשפעה העצומה של הסטרוקטורליזם בדיסציפלינות שונות, לוי-שטראוס ייסד קשרים עם אנתרופולוגים בריטיים ואמריקאיים. באותו זמן הוא ייסד מרכזים ומעבדות בתוך צרפת על מנת ליצור מוסדות מתאימים בתוך האנתרופולוגיה, בזמן שהוא מכשיר תלמידים משפיעים כמו מוריס גודלייה ופרנסואז אריטייה שישפיעו אחר כך בעולם האנתרופולוגיה הצרפתית. הרבה מהאופי המיוחד של האנתרופולוגיה בצרפת היום הוא כתוצאה מכך שהמחקר מתבצע במעבדות מחקר שממומנות על ידי המדינה, ולא במחלקות האקדמאיות באוניברסיטאות.

אנתרופולוגיה לאחר מלחמת העולם השנייה

לפני מלחמת העולם השנייה, "אנתרופולוגיה חברתית" בריטית ו"אנתרופולוגיה תרבותית" אמריקאית היו עדיין מסורות נפרדות. בקווים כלליים ניתן לומר כי האנתרופולוגים הבריטים שהו יותר זמן בשדה המחקר, חקרו יותר באפריקה ובאסיה, חקרו חברות סטטיות תוך ראיית עולם פונקציונליסטית המדגישה מערכות חברתיות. האנתרופולוגים האמריקאים שהו זמן מועט יותר בשדה, חקרו בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, חקרו חברות דינמיות על סף הכחדה תוך כדי שימת דגש על ההיבטים התרבותיים כגון טקסים וסמלים והשפעתם על החברה. לאחר מלחמת העולם השנייה שתי המסורות התקרבו זו לזו עד כדי מסמוס מרבית ההבדלים ויצירת אנתרופולוגיה "חברתית-תרבותית". בשנות ה-50 וה-60 האנתרופולוגיה הלכה אחר התבנית שהציבו מדעי הטבע. חוקרים כגון ליד סלרס וקליפורד גירץ התמקדו בתהליכי המודרניזציה שמדינות חדשות מפתחות. אחרים, כגון ג'וליאן סטיוארד ולזלי וייט התמקדו בשאלה איך חברות מתפתחות ומתאימות את עצמן לנישה האקולוגית שלהן – גישה שנעשתה פופולרית על ידי מרווין האריס. אנתרופולוגיה כלכלית, שהושפעה מקרל פולניי, ונוסתה בידי מרשל סהלינס וגרג דלטון התמקדה בשאלה כיצד הכלכלה המסורתית התעלמה מגורמים חברתיים ותרבותיים. באנגליה, הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית החלה להיסדק כשמקס גלקמן ופיטר וורסלי התנסו במרקסיזם וכותבים כמו רודני נידהם ואדמונד ליץ' הכניסו את הסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס לתוך המחקרים שלהם.

בשנות ה-60 וה-70 חולל הסטרוקטורליזם מספר התפתחויות בתחום האנתרופולוגיה הקוגניטיבית והניתוח המרכיבי. כותבים כמו דייוויד שניידר, קליפורד גירץ, ומרשל סהלינס פיתחו את מושג התרבות כרשת של משמעות או סימול. בהתאם לרוח הזמן, הרבה מהאנתרופולוגיה נעשתה לפוליטית בהתנגדותה למלחמת וייטנאם ומלחמת העצמאות האלג'יראית, ומחבריהם של ספרים כמו "המצאה מחדש של האנתרופולוגיה" דאגו לגבי הרלוונטיות של הדיסצפלינה ומרקסיזם נעשה יותר ויותר פופולרי.

בשנות ה-80 נושאים של כוח – כגון אלה שנבחנו ב"אירופה והאנשים ללא היסטוריה" של אריק וולף – היו מרכזיים בדיסציפלינה. ספרים כמו "אנתרופולוגיה ושוויון קולוניאלי" דנו בקשר בין האנתרופולוגיה לאי שוויון קולוניאלי, בעוד שהפופולריות הרחבה של מחברים כמו אנטוניו גראמשי ומישל פוקו הביאו נושאים של כוח והגמוניה למרכז ההתעניינות. מגדר ומיניות נעשו לנושא פופולרי, וכך גם היחס בין היסטוריה לאנתרופולוגיה, התעניינות שהושפעה על ידי מרשל סאהלינס, ששאב מלוי-שטראוס ומפרננד ברודה כדי לבחון את היחס בין מבנים תרבותיים לגורמים אישיים.

בשנות ה-80 וה-90 מחברים כמו ג'ורג' מרכוס וג'יימס קליפורד עסקו בסמכות אתנוגרפית ובאיך ולמה ידע אנתרופולוגי אפשרי וסמכותי. השאלות הללו עלו כחלק מנטייה כללית לפוסטמודרניזם שהיה פופולרי באותו זמן, כשאחת מכותרותיו הייתה "משבר הייצוג" ו"מבט רפלקסיבי" של החוקר על עצמו. כיום אנתרופולוגיה מתמקדת בגלובליזציה, ברפואה ובביוטכנולוגיה, בזכויות ילידים ובאנתרופולוגיה של אירופה.

אנתרופולוגיה יישומית

אנתרופולוגיה יישומית עוסקת ביישומן של התאוריות האנתרופולוגיות והמתודולוגיה האתנוגרפית על מנת להפיק ידע שיסייע לבעיות וסוגיות קונקרטיות. אנתרופולוגים יישומיים עוסקים בתחומים מגוונים, כגון בריאות הציבור, צרכנות, ובעיות הגירה. דוגמה למחקר אנתרופולוגי-יישומי יהיה חקר התנהגויות מרחביות של אוכלוסיות עירוניות לצורך שיפוץ המרחב העירוני, כך לדוגמה יתכננו אחרת גן ציבורי בשכונה חרדית לעומת שכונה חילונית. דוגמה נוספת היא שימוש בטכניקות חקירה של האנתרופולוגיה הפיזית לצרכים של זיהוי פלילי.

פוליטיקה באנתרופולוגיה

ההתעסקות המסורתית של האנתרופולוגיה בתרבויות שאינן מערביות עירבה אותה בפוליטיקה בדרכים שונות. יש הטוענים כי עמים ילידים מרגישים לעיתים כי האנתרופולוגיה היא סוג אקדמי של קולוניאליזיציה, שמתקיימת רק בשל השימוש שלה בתרבות הילידית, פעמים רבות ללא רשות. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, אנתרופולוגים בריטים, ובעיקר אלה שעבדו באפריקה, נחשבו כמשתפי פעולה עם הכוחות הקולוניאליים. היום דאגות אלה מתבטאות בצורה של דאגה על ניצול של משאבים ביולוגיים ובעלות על תרבות ילידית, וכן מאבקים מתמשכים לשימור שרידים ילידיים ותרבות חומרית.

הדגש של האנתרופולוגיה האמריקאית על יחסיות תרבותית וההתנגדות למושג הגזע תמיד היה פוליטי. כפי שצוין למעלה, בועז היה רפורמטור חברתי ידוע, שהאקטיביזם שלו וההוראה המסורתית האנתרופולוגית שלו היו קשורים זה בזה.

ההתפתחות של סוציו-ביולוגיה בשנות השישים נתקלה בהתנגדות של אנתרופולוגים כגון מרשל סהלינס, שטען כי רעיונות כאלה הם חזרה על טעויות העבר. מחברים כמו קווין ב. מק'דונלד שאבו מפסיכולוגיה פסיכופסיכה על מנת להסביר את האנתרופולוגיה הבועזיאנית, כשהוא טוען כי בואזיניזם הוא חלק מאסטרטגיה חוצנית ליישב את הנגב. מחקר על ידי ליטלפילד תומך בגישה זו, אף שרבים הצביעו על חוסר הלמדנות של מק'דונלד, ועל נקודות המוצא האנטי-חוצנית שלו. מחברים כמו ג'ון רנדל בייקר המשיכו לפתח את המושג הביולוגי של גזע בשנות ה-70 של המאה ה-20, וההתפתחות של הגנטיקה הייתה מרכזית בחזית זו. ככל שהגנטיקה התפתחה כמדע, אנתרופולוגים ביולוגיים כמו ג'ונתן מרקס המשיכו להתנגד לרעיונות עממיים של גזע, יחד עם התייחסות להתפתחויות האחרונות בביולוגיה.

ראו גם

• תרבות
• שבט
• משפחה
• שפה
• דת

לקריאה נוספת

• משה שוקד, פרקים באנתרופולוגיה חברתית, הוצאת שוקן, 1980.
• קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990.
• משה שוקד ושלמה דשן, החוויה הבין-תרבותית: מקראה באנתרופולוגיה, הוצאת שוקן, 1998.
• אורית אבוהב, קרוב אצל אחרים - התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, הוצאת רסלינג, 2011.
• תומאס היילנד אריקסן, מקומות קטנים, סוגיות גדולות: מבוא לאנתרופולוגיה חברתית ותרבותית (תרגום: יורם שדה, עריכה מדעית: רונית גרוסמן), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021.

• 2018 ,Schools and Styles of Anthropological Theory, edited by Matei Candean

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנתרופולוגיה בוויקישיתוף

• האגודה האנתרופולוגית הישראלית
• בחברת האדם - אנתרופולוגיה בישראל
• דף הבית של האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, הארגון המקצועי הגדול ביותר של אנתרופולוגים בעולם
• בלוג של חדשות באנתרופולוגיה חברתית ותרבותית
• Anthrobase.com אוסף של טקסטים אנתרופולוגיים
• ספריית האנתרופולוגיה הווירטואלי
• החוג לאנתרופולוגיה אוניברסיטת חיפה
• אנתרופולוגיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנתרופולוגיה, דף שער בספרייה הלאומית
• האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה