ויקיפדיה

גאיוס מרקיוס קוריולאנוס

גאיוס[2] מרקיוס קוריולאנוס (בלטינית: Gaius Marcius Coriolanus) היה מצביא רומאי שחי על פי ההשערות באזור המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המסופר הוא התבלט במהלך מלחמת רומא בוולסקים, ואת השם "קוריולאנוס" קיבל לאחר שהצטיין בלכידת אחת מעריהם קוריולי. אולם לאחר מכן בשל תככים פוליטיים יצא לגלות, ערק לוולסקים ותקף את רומא. כיבוש העיר על ידו נמנע רק תודות להפצורתיה של אמו והוא נרצח בידי הוולסקים.

קוריולאנוס ואמו
"קוריולאנוס ונשות רומא" ציור מאת פטר לסטמן.
לוח מתקופת הרנסאנס המתאר את המצור על קוריולי.
ג'ון פיליפ קמבל כקוריולאנוס, במחזה "קוריולאנוס" מאת שייקספיר.
קוריולאנוס משוחח עם מפקד הוולסקים טולוס אופידיוס
”המיית לבו גברה עליו, המראה הטיל בו מבוכה, ירד בחיפזון. וכשבא אצלן, ברך לראשונה את אמו באריכות אחר כך את אשתו ואת ילדיו, ולא כבש עוד את דמעותיו ואת סימני חיבתו, אלא הניח לרגשותיו להציפו כזרם אדיר”[1]
קוריולאנוס ואמו. ציור מתוך גרסה מצוירת לילדים של כתבי פלוטרכוס.

בעבר היה מקובל לקבל את הסיפור כהיסטורי לחלוטין, אולם חוקרים מודרניים מעריכים שרובו, אם לא כולו הם אגדה שנתפרה על בסיס של מלחמה היסטורית ותו לא.

תולדות חייו עריכה

תחילת דרכו עריכה

גאיוס היה בן למשפחת מארקיוס (Marcii), משפחה רומאית עתיקה, על פי האגדה בני משפחה זו היו בעבר מלכי רומא. אנקוס מארקיוס, המלך הרומאי האחרון של רומא היה ממשפחה זו,[3] ולאחר מותו תפסו את השלטון בני משפחת טארקוויניוס האטרוסקית. כמו מרבית המלכים בתקופת המלוכה הרומית הלוטה בערפל, ספק אם מלך זה היה קיים אי פעם. עם זאת ידוע על מנהיגים דגולים אחרים שבאו ממשפחת מרקיוס, ביניהם גאיוס מרקיוס רוטליוס, שהיה קונסול ארבע פעמים, והתפרסם כמייסדה של משרת הקנסור. כמו כן צינור המים המרקי, שנבנה בידי בני משפחה זו בשנת 144 לפנה"ס, נחשב לטוב שבצינורות המים ברומא.[4]

לא ידוע מי היה אביו, אולם הוא מת כאשר גאיוס היה צעיר מאוד, והוא גודל בידי אמו האלמנה שנקראה על פי פלוטרכוס וולומניה[5] ועל פי טיטוס ליוויוס וטוריה. הוא התפרסם עוד בגיל צעיר כנער גאה, קנטרן ושחצן. אם כי לא נוטה אחרי תענוגות.[6] כבר מגיל צעיר גילה חיבה למריבות ומלחמות, והיה מבלה את זמנו הפנוי בשימוש בכלי נשק ובאימונים. פלוטרכוס מספר ש-"כל מי שנתעסק עמו, שוב לא היה לו מפלט ממנו. וחבריו שניצחם בתחרויות של אומץ לב וגבורה אמרו תמיד, שלא ניצחם אלא מפני חוזק גופו, ששום כוח ושום טרחה לא יעמדו בפניו"[7] על אשתו ידוע מעט מאוד, על פי פלוטרכוס היא נקראה ורגיליה, ועל פי טיטוס ליוויוס היא נקראה וולמוניה. היו לו שני ילדים, אם כי לא ידוע עליהם דבר.

תקופת נעוריו של מרקיוס הייתה תקופה מלאת תהפוכות ברומא. המלך לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס הודח בהפיכה שהנהיג לוקיוס יוניוס ברוטוס. אולם טארקוויניוס לא וויתר, והברית הלטינית הכריזה מלחמה על רומא. מרקיוס לחם בצבא הרומי במסגרת קרבות אלו, הוא התפרסם באומץ ליבו משום שבכל פעם כאשר ראה שחייל אויב מפיל חייל רומאי, מיהר והדף את האויב וסייע לרומאי לקום. לאחר אחד הקרבות עיטר ברוטוס את ראשו באופן אישי בזר עלי אלון.[8] הוא התבלט פעם נוספת כאשר הסכסוך בין הפלבס לפטריקים הגיע לשיאו. הפלבס מחו על ניצולם המתמשך בידי האריסטוקרטיה, ודרשו רפורמה חוקתית. על פי המתואר מרקיוס היה אחד המתנגדים הנמרצים ביותר בסנאט לדרישות הפלבס. את התנגדותו נימק מרקיוס בכך שלא עניין העוני של הפלבס עומד כאן, אלא עוז רוחו של ההמון.[9] עם זאת, הסכסוך הוכרע בהמשך כאשר הפלבס איימו לעזוב את רומא אם לא ימולאו דרישותיהם. בלית ברירה נאלצו האריסטוקרטים להסכים.[10][11] מרקיוס לא היה מרוצה מרפורמה זו, ויעץ לשאר האריסטוקרטים הלא-מרוצים להשתדל להתבדל מהמון העם.[12]

המלחמה נגד הוולסקים עריכה

אותו זמן לחמו הרומאים בעם הוולסקים (Volsci) שחיו מדרום לרומא.[13] בשנת 493 לפנה"ס הקונסול פוסטומוס קומיניוס אורוכוס, כבש את לונגולה (Longula), שהייתה אחת מעריהם החשובות, והביס כוח וולסקי נוסף שנע מכיוון אנטיום (Antium).[14] הוא ניצל את התנופה, והטיל מצור על החשובה שבעריהם קוריולי (Corioli). אנשי קוריולי הזעיקו עזרה משאר ערי הוולסקים, וכוח וולסקי גדול נע מאנטיום במטרה לחלץ את העיר.[14] בלית ברירה נאלץ הקונסול לנטוש את המצור כדי להביס את הכוח, והותיר כמפקד המצור מפקד בשם טיטוס לארקיוס.[15] ישנן שתי גרסאות למה שקרה לאחר מכן. על פי טיטוס ליוויוס, תושבי קוריולי שהבחינו שרק מעט רומאים נותרו מולם פתחו בגיחה נועזת על המחנה הרומאי. בתחילה היה נראה שהוולסקים מנצחים, אולם מרקיוס תפס פיקוד על פלוגה רומאית קטנה, הדף את החיילים הוולסקים שעמדו ליד השערים הפתוחים, וחדר לעיר. אנשיו מיהרו והעלו אש בבתים הקרובים לחומות, והצרחות שהשמיעו הנשים והילדים שהיו בבתים גרמו לפאניקה ודמורליזציה בקרב הוולסקים שבחוץ, שנכנעו מיד והעיר נכבשה.[14] פלוטרכוס לעומת זאת מוסר גרסה אחרת על פיה הוולסקים הדפו את הרומאים עד למחנה שלהם, אולם לאחר מכן התפרץ מרקיוס אל תוך שורותיהם ועודד את שאר החיילים להצטרף אליו. בהדרגה התחברו אליו עוד ועוד חיילים רומאים, עד שלבסוף הצליחו להניס את הוולסקים חזרה אל העיר. מרקיוס, עם המעט שנותרו עמו, התפרץ אל העיר ולחם באומץ בשומרים, מאפשר בכך ללארקיוס להניע את כוחותיו ולכבוש את העיר בסערה.[15]

טיטוס ליוויוס אינו מרחיב בנוגע לקרב שהתרחש באנטיום בין הוולסקים לצבא הקונסול קומיניוס, ורק אומר שהרומאים ניצחו בקרב.[14] לעומת זאת על פי פלוטרכוס, לאחר נפילת קוריולי החלו חייליו של לארקיוס לבזוז את העיר ולריב על שלל. מרקיוס ניסה לשכנע אותם שיש לעזור לקונסול, אולם רק מעטים שמעו לו ועם אלה נע אל אנטיום. כשהגיע בישר לקומיניוס על הניצחון ודרש ממנו להציב אותו מול הטובים שבחיילי הוולסקים. קומיניוס מילא את בקשתו, ובמהרה מצא עצמו מרקיוס מוקף בעשרות לוחמי אויב שנהדפו רק כאשר קומיניוס החיש תגבורת לעזרתו. לאחר מכן ביקשו ממנו לחזור למחנה כיוון שהיה פצוע ועייף, אולם הוא התעקש להמשיך במרדף אחר הנסוגים.[16] למחרת שיבח הקונסול את מרקיוס בפני כל החיילים, והרשה לו לבחור מהשלל כל אשר ירצה. אולם מרקיוס דחה את ההצעה והשיב שהוא רק רוצה שישוחרר לחופשי אזרח וולסקי שהיה ידידו.[17]

כאות על גבורתו בקרב קוריולי הוענק לו השם "קוריולאנוס".[18][14] עם זאת, חוקרים מודרניים דוחים טענה זו, משום שהמנהג לכנות אנשים על שם מקומות שכבשו לא היה מקובל ברומא עד המאה ה-4 לפנה"ס. לפיכך סביר יותר להניח שהשם "קוריולאנוס" מעיד על כך שמוצא משפחתו היה מקוריולי.[19] טיטוס ליוויוס מספר שתהילתו של מרקיוס הייתה גדולה אף יותר משל קומיניוס, ושבגלל מרקיוס נשכחו כל מעשיו וגבורתו של קומיניוס במלחמה.[14]

הסכסוך עם העם עריכה

לאחר המלחמה שב והתעורר זעם הפלבס על הפטריקים.[20] מרקיוס, למרות תהילתו, נחשב לתומך של הפטריקים ואף טרח להדגיש זאת. לפיכך כאשר נערכו הבחירות לקונסולאט של שנת 494 לפנה"ס, על אף שבתחילה נראה היה שמרקיוס ינצח, הוא לא נבחר.[21] בהמשך התעוררה שוב המחלוקת בעקבות אספקת תבואה גדולה שנקנתה או נתרמה מרחבי חצי האי האפניני.[22][23] חלק מחברי הסנאט יעצו לחלק את התבואה להמון, אולם אחרים התנגדו בטענה שהדבר יתפס כאות של חולשה מצד הסנאט ורק יגרום להמון לדרוש יותר. מרקיוס היה בין המתנגדים החריפים ביותר לחלוקה[22] ובין היתר הצהיר[23]:

הרי כבר היום מטיל העם את אימתו על המדינה, שכל מבוקשם ניתן להם, ואין מי שינהיגם בעל כורחם. אף לקונסולים אינם מצייתים עוד... אם נשב פה היום ונחליט לפזר מתנות ולהנהיג חלוקות, כמו בדמוקרטיות היווניות, במקום שכל הכוח נתון בידי העם, כלום אין אנו גומלים להם טובה תחת מריים ומקיימים אותו בידם ומביאים כליה על הכלל?

טיטוס ליוויוס לעומת זאת מוסר גרסה אחרת של הנאום על פיה תקף מרקיוס את מנהיג הפלבס לוקיוס סיקיניוס ולוטוס, וכן טען שהפלבס לא ינסו לעזוב את רומא שוב[22]:

אם חפצים הם במחיר התבואה הישן, ישיבו את זכויות הסנאטורים לקדמותן... אני, שאת הטרקוויניים לא אביתי נשוא, את סיקיניוס אשא? יעזבו להם הפלבס את העיר, כפי שעשו לפני שנתיים, ויגוועו להם שם מחוצה לה לאחר שיכלו את שדות הפטריקים המניבים ויעמדו מול השוקת השבורה של סירובם לעבד את שדותיהם הם במו ידיהם, ולהסתמך אך ורק על תבואה מיובאת זולה או מסובסדת... תנו להם ליהנות מהמחסור שבטירוף שלהם הם יצרו!

דבריו התקבלו בסערה, הטריבונים יצאו החוצה וצעקו אל העם שמרקיוס מנסה לבטל את זכויותיהם. ההמון התפרץ אל מבנה הסנאט, ורק בקושי הצליחו הטריבונים להרגיע מעט את הרוחות כאשר הכריזו שהאשם היחיד הוא מרקיוס. הטריבונים תבעו ממנו שיגיע כדי להסביר את דבריו, אולם הוא סירב ביהירות. אז הגיעו הטריבונים והאיידילים בעצמם אל ביתו וניסו להביאו בכוח. ברגע האחרון הגיעו ידידיו מבני האצולה והדפו את התוקפים.[24] הקונסולים, שחששו מפני מרד, יצאו אל העם וניסו להרגיע את הרוחות בהבטיחם שהסנאט דואג לטובתם בלבד. אולם אז טענו הטריבונים כי יש להעניש את מרקיוס על דבריו. הם הציעו להעמידו בפני העם ושינסה להגן על עצמו.[25] הם קיוו לאחת מן השתיים, או שיושפל ויאבד מזוהרו, או שיתנהג כדרכו ביהירות ויעלה על עצמו את זעם ההמונים.[25] מרקיוס הגיע, וכצפוי התנהג ביהירות ועורר את זעם הכל. הטריבונים הודיעו שעל מרקיוס למות בעוון בגידה במדינה, אולם התערבות מהירה של חברי הסנאט שצידדו בו מנעה את ההוצאה להורג, ונקבע שתינתן לו הזדמנות נוספת להגן על עצמו בעוד מספר ימים.[25]

האצילים לא דאגו מהמשפט, בין היתר משום שבאותו זמן פרצה מלחמה בין רומא לאנטיאטים, שגם מרקיוס נטל בה חלק כמפקד.[26] והם קיוו שהמלחמה תשכיח את המשפט. אולם המלחמה הסתיימה מהר מהצפוי, ומועד המשפט התקרב.[26] מרקיוס עצמו ביקש לדעת במה מאשימים אותו וכשנודע לו שהאשמה תהיה בגידה במדינה וניסיון לבטל את הרפובליקה, הודיע שהוא מוכן לעמוד למשפט בתנאי שזו תהיה האשמה היחידה.[26] אולם בפועל כשהחל המשפט, הניחו הטריבונים אשמה זו, והאשימו אותו על דבריו הבוטים בעת התכנסות הסנאט, וכן האשימו אותו בכך שאת השלל מהמלחמה נגד האנטיאטים לא הכניס לאוצר המדינה אלא חילק לחייליו. במקורות לא ברור האם האשמה הייתה שקרית או לא, רק מצוין שמרקיוס הנבוך שלא התכונן לכך שיעלו נגדו טענה כזו, החל להתבלבל ובמקום להאשים אותם בשקר החל לשבח את אלו שלחמו לצדו במלחמה. דברים אלו העלו עליו את חמת כל האזרחים שלא שרתו בצבא, וכאשר נפתחה ההצבעה בדבר גורלו, נגזרה עליו גלות לכל החיים.[27] לעומת זאת על פי טיטוס ליוויוס, מרקיוס כלל לא הגיע למשפט וגזר הדין נגזר שלא בפניו.[28] גזר הדין נתפס כסמל של ניצחון הפלבס על הסנאט, מה שיצר שמחה רבה בקרב הפלבס ומירמור רב בקרב האצולה. פלוטרכוס כותב: "אותה שעה לא הוצרכו למלבושים ולסימנים אחרים כדי להבדיל בין מעמד לחברו, אלא ברור היה: כל שהוא שמח הוא בחזקת עממי, וכל מתעצב בחזקת אציל".[27]

נגד רומא עריכה

מרקיוס זעם על השפלה זו, אולם למראית עין שמר על שלוות הנפש. הוא נפרד מאמו ואשתו, ודחה בנימוס את האצילים הרבים שביקשו להצטרף אליו.[29] הוא שאף לנקום על השפלתו והחליט למרבה האירוניה, להוביל את הוולסקים, אויביו שמכבר הימים נגד רומא עיר מולדתו. הוא הגיע לאנטיום בתחפושת, והגיע אל ביתו של וולסקי בשם אטיוס טולוס אופידיוס שהיה אויב ישן שלו.[30] טולוס לא היה בבית, וכששב גילה מרקיוס את פניו וסיפר לו על רצונו לסייע לוולסקים נגד הרומאים. טולוס שמח על הרעיון, אירח את מרקיוס בכבוד, ויחד החלו לתכנן את המלחמה.[31] עילה למלחמה מצאו הוולסקים בכך שהרומאים דרשו מכל הוולסקים שבאו לרומא כדי לצפות במשחקים לכבוד האל יופיטר לעזוב את העיר לפני שקיעת השמש. פלוטרכוס מביא טענה על פיה מרקיוס בעצמו שלח אל הקונסולים שליחים שטענו כי האורחים הוולסקים מתכננים להעלות את העיר באש במהלך החגיגות.[32] טיטוס ליוויוס קובע זאת כעובדה.[33]

מרקיוס וטולוס מיהרו לחמש את כל הוולסקים שהיו כשירים לשאת נשק, ומרקיוס ביצע פשיטה נועזת על אדמות רומאיות. השלל שסחבו עמם היה עצום, אולם בעוד שמרקיוס אפשר לחייליו לבזוז את אדמותיהם של הפלבס, הרי שאסר על ביזת אדמות האצולה. הדבר גרם לפילוג בעיר, כאשר האצולה מאשימה את הפלבס בכך שבגללם מרקיוס יוצא כעת נגד רומא, והפלבס מאשימים את האצולה שמהם יצא הבוגד והם תומכים בו בחשאי.[34] מרקיוס מינה את טולוס כמפקד כוחות ההגנה בערים, בעוד הוא עצמו יצא עם עיקר הצבא למסע מלחמה נגד רומא עצמה. הוא לכד את העיר קירקיי, שהייתה מושבה רומאית בחוף לאטיום.[35] העיר נכנעה מיד, ועל כן מרקיוס הורה לחייליו לא לגעת בה לרעה. הרומאים, לא השיבו מלחמה בשל סכסוכים פוליטיים, וערים רבות נכנעו מרצון בפני הוולסקים. הערים טולריה לאוויקי פידום ובולה גילו התנגדות, ומרקיוס טבח בתושביהן ולקח בשבי את הנשים והילדים.[36]

מרקיוס הטיל מצור על העיר לאוויניום, שנחשבה עיר מוצאו של איניאס אבי האומה הרומאית.[37] הוא הציב אולטימטום בפני הרומאים להחזיר אותו לעיר אולם הסנאט סירב לאפשר הצבעה בנושא.[38] מרקיוס עזב את המצור על לאוויניום ונע אל רומא עצמה. אז נאלץ הסנאט לשלוח משלחת מכובדת אליו, משלחת שכללה גם ידידים ישנים שלו ביניהם הקונסול לשעבר קומיניוס. אולם מרקיוס קיבל אותם ביהירות ובקשיחות, והשפיל אותם על ידי כך שדרש מהם להציע את הצעתם מול המפקדים הוולסקים. לאחר מכן הוסיף לדרישה גם להחזיר לוולסקים את כל האדמות שנלקחו מהם. הוא העניק לסנאט שלושים יום לדון בדבר.[39] הרומאים שלחו משלחות נוספות, והפצירו בו לפרק קודם את צבאו. הוא סרב, אולם הסכים להוציא את צבאו באופן זמני מתחומי העיר. מה שגרר מרמור רב מצד סגניו הוולסקים.[40] הסנאט ארגן משלחת נוספת שהייתה הפעם דתית בעיקרה וכללה את המכובדים שבכוהני רומא שהגיעו עם לבוש השרד הרשמי שלהם. אולם מרקיוס לא שינה את תביעותיו כהוא זה, קודם כניעה ורק אחר כך יפרק את צבאו.[41]

המוות עריכה

בצעד נואש, שיזמה ולריה, אחותו של הקונסול לשעבר פובליוס ולריוס פובליקולה,[5] ארגנו נשות רומא משלחת של נשים אל המחנה הוולסקי. אל המשלחת צרפו גם את אמו אשתו וילדיו של מרקיוס. בתחילה כשמרקיוס הבחין במשלחת המתקרבת הוא ניסה לשמור על אדישות, אולם בהדרגה התרכך כאשר ראה את אמו ואשתו. בסצנה שזכתה אחר כך לייצוגים רבים באומנות, פנתה אליו אמו וולמוניה בדברים[42]:

בלבושנו ובמראנו תכיר, בני, אפילו לא נספר לך, מה התאבלנו בביתנו על גלותך. ראה ותן אל ליבך, כמה אומללות אנחנו יותר מכל שאר הנשים שהתאספו פה, שהרי רוע מזלנו הפך לנו את המראה החביב ביותר למראה אימים, שעיני אני רואות את בני ועיניה של זו את בעלה, כשונא המולדת הצר על חומותיה. אף לא נוכל לשאת עין אל מה שמנחם את אחרים בעת צרה ומצוקה אל התחינה לפני האלים. שהרי אין בידינו להתפלל גם לניצחון המולדת וגם להצלתך, ותפילתנו דומה בהכרח לקללת אויבינו. על אשתך וילדיך לבחור בינך לבין מולדתם... דע והבן שלא תוכל להיכנס למולדתך בלי לדרוך על גופת הורתך.

מרקיוס, כיתום שגדל במשפחה חד-הורית, היה קשור מאוד לאמו. וכאשר סיימה את דבריה זעק: "מה עוללת לי אמי?"[43] הוא שלח את הנשים חזרה לרומא, והורה לצבאו לסגת מגבולות העיר. אויביו הפוליטיים בקרב הוולסקים ובראשם טולוס ידידו לשעבר, החליטו לנצל את שעת הכושר כדי להיפטר ממנו, ודרשו ממנו לתת דין ודברים על מסע המלחמה בפני כל תושבי אנטיום.[44] מרקיוס הסכים, אולם בהדרגה ראו אויביו שהתוכנית שלו מתקדמת כצפוי, וכי רוב העם נוטה אחריו, ועל כן קמו מספר וולסקים שהתנגדו לו, כינו אותו בוגד והרגוהו.[44] אולם, רוב הוולסקים לא הביעו שביעות רצון מהרצח, וגופתו כובדה וקושטה. ברומא לא הגיבו על הרצח בשמחה או בזעם, אולם הותירו לקרובות משפחתו להתאבל עליו עשרה חודשים כמקובל.[44] במהרה החלו הוולסקים להרגיש בחסרונו של מרקיוס, ובהדרגה הם הובסו ושועבדו בידי הרומאים.

דמותו של קוריולאנוס עריכה

המקור הבולט ביותר לסיפור חייו של מרקיוס קוריולאנוס, הוא הספר "חיי אישים" מאת פלוטרכוס. בספרו, מביא פלוטרכוס ביוגרפיות מקבילות של אנשי שם יוונים ורומאיים, ומשווה אותם זה עם זה. את "חיי קוריולאנוס"[45] משווה פלוטרכוס עם "חיי אלקיביאדס" המצביא האתונאי המפורסם.[46] את הסיבה להשוואה זו תולה פלוטרכוס בכך ששניהם נודעו כמפקדים מוצלחים, שבגאוותם עוררו את זעם ההמונים ובסוף יצאו לגלות ונאלצו להוביל צבא אויב נגד מולדתם.[47] פלוטרכוס סבור שמבחינה מסוימת התעלה קוריולאנוס מוסרית על אלקיביאדס, משום שבעוד אלקיביאדס היה אדם גס שטוף בתאוות שלקח שוחד לעיתים קרובות, היה קוריולאנוס אדם מעודן שלא שת ליבו לתענוגות ומאן לקבל שוחד ומתנות.[48] אולם מצד שני עדיף אלקיביאדס על קוריולאנוס, משום שאף על פי ששניהם עוררו מלחמה על ארצם, עשה זאת אלקיביאדס בעל כורחו בשל תככים פוליטיים, בעוד קוריולאנוס עשה זאת מתוך זעם בלבד. יתר על כן, לאחר שאלקיביאדס בגד באתונה וערק לספרטה, הוא בגד גם בספרטה, כפי שקוריולאנוס בגד בוולסקים כשעזב את המצור. אולם בעוד אלקיביאדס בגד בספרטנים משום שהללו ניסו להיפטר ממנו, הוולסקים לא עשו לקוריולאנוס כל רע.[49]

מקורות נוספים הדנים בסיפור אם כי בתמצות רב יותר, הם חיבורו של טיטוס ליוויוס "מיום ייסודה של עיר",[50] וחיבורו של דיוניסיוס מהליקרנסוס "קדמוניות רומא".[51] כמו כן מידע נוסף מפוזר בכתביהם של היסטוריונים עתיקים נוספים, אם כי בצורה מרוכזת פחות. בין הגרסאות ישנן סתירות רבות, אפילו בנוגע לשמו הפרטי של מרקיוס. על פי טיטוס ליוויוס גאיוס ועל פי פלוטרכוס גניאוס. הסתירות הרבות בין הגרסאות, כמו גם הבעיות העובדתיות הרבות בסיפור, גרמו לכך שכיום מקובל להאמין שהסיפור הוא ברובו אגדה. המלחמה נגד הוולסקים היא אומנם היסטורית, וסביר להניח שגנרל רומאי מסוים ערק לצד הוולסקי וסייע לאויבים נגד עירו. מאורע כזה יכל בקלות להוות בסיס טוב לסיפור כמו אגדת קוריולאנוס.[19]

קוריולאנוס בתרבות עריכה

בין השנים 1605-1608, כתב המחזאי האנגלי ויליאם שייקספיר את המחזה "קוריולנוס" המבוסס על חייו.[52] שייקספיר השתמש בכתבי פלוטרכוס לפי התרגום והעיבוד של תומאס נורת' מ-1579. ניתן ללמוד זאת מכך שהוא משתמש בשמות שפלוטרכוס מעניק לגיבורים ולא בשמות של טיטוס ליוויוס. המחזה נחשב לפחות-מוכר מכל הטרגדיות של שייקספיר ואינו מכיל מונולוגים בני-אלמוות, עם זאת המחזה זוכה להערכה כאמירה פוליטית חדה ומועלה בתקופה המודרנית בקונטקסטים אקטואליים שונים. המחזה מטיל ספק הן בדמוקרטיה והן בדמות הגיבור (ההופך על נקלה לבוגד כשכבודו נפגע) ופתוח לפרשנויות נרחבות.[53] בעיבוד הגרמני למחזה של שייקספיר, מתאר ברטולט ברכט את קוריולאנוס כמנהיג אנטי-פופוליסטי, או אפילו פרוטו-פשיסטי. בטרילוגיית משחקי הרעב של סוזן קולינס, האנטיגוניסט הראשי נקרא הנשיא קוריולאנוס סנואו (באנגלית: President Coriolanus Snow).

סטיבן סיילור כתב בשנת 2007 נובלה בשם "רומא" העוסקת גם בקוריולאנוס. בשנת 2011 עלה לאקרנים הסרט "קוריולאנוס" בו מתוארת גרסה אנכרוניסטית מודרנית של מחזהו של שייקספיר. קוריולאנוס מגולם בו בידי רייף פינס.

לקריאה נוספת עריכה

  • Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
  • Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא גאיוס מרקיוס קוריולאנוס בוויקישיתוף
  • ביוגרפיה באתר ליוויוס (באנגלית)
  • קוריולאנוס באנציקלופדיה האמריקנית החדשה (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 34.
  2. ^ על פי חלק מהמקורות גניאוס.
  3. ^ פלוטרך, חיי אישים: אנשי רומי, הוצאת שוקן, 1954. עמ' 21 הערה 2.
  4. ^ פלוטרך, חיי אישים: אנשי רומי, הוצאת שוקן, 1954. עמ' 21 הערה 4.
  5. ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 33.
  6. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 1.
  7. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 2.
  8. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 3.
  9. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 5.
  10. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שני, 32.
  11. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 6.
  12. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 7.
  13. ^ פלוטרך, חיי אישים: אנשי רומי, הוצאת שוקן, 1954. עמ' 24 הערה 8.
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 טיטוס ליוויוס, ספר שני, 33.
  15. ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 8.
  16. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 9.
  17. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 10.
  18. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 11.
  19. ^ 1 2 גניאוס מרקיוס קוריולאנוס באתר ליוויוס
  20. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 12-13.
  21. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 14-15.
  22. ^ 1 2 3 טיטוס ליוויוס, ספר שני, 34.
  23. ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 16.
  24. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 17.
  25. ^ 1 2 3 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 18.
  26. ^ 1 2 3 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 19.
  27. ^ 1 2 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 20.
  28. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שני, 35.
  29. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 21.
  30. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 22.
  31. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 23.
  32. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 26.
  33. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שני, 36.
  34. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 27.
  35. ^ פלוטרך, חיי אישים: אנשי רומי, הוצאת שוקן, 1954. עמ' 35 הערה 15.
  36. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 28.
  37. ^ פלוטרך, חיי אישים: אנשי רומי, הוצאת שוקן, 1954. עמ' 36 הערה 16.
  38. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 29.
  39. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 30.
  40. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 31.
  41. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 32.
  42. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 35.
  43. ^ פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 36.
  44. ^ 1 2 3 פלוטרכוס, "חיי קוריולאנוס", 39.
  45. ^ חיי קוריולאנוס בספריית לואב
  46. ^ השוואת הביוגרפיות בספריית לואב
  47. ^ פלוטרכוס, "השוואת הביוגרפיות של קוריולאנוס ואלקיביאדס", 1.
  48. ^ פלוטרכוס, "השוואת הביוגרפיות של קוריולאנוס ואלקיביאדס", 3.
  49. ^ פלוטרכוס, "השוואת הביוגרפיות של קוריולאנוס ואלקיביאדס", 2.
  50. ^ ספר שני אתר ויקיטקסט
  51. ^ ספר שביעי אתר לוקוס קורטיוס
  52. ^ המחזה בתרגום לעברית אתר פרויקט בן-יהודה
  53. ^ סקירת DVD של הפקת ה-BBC
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גאיוס_מרקיוס_קוריולאנוס&oldid=36760799"