נובלה
נוֹבֵלָה (באיטלקית: Novella) היא סוגה ספרותית מרכזית, שכוללת סיפורים קצרים יחסית, שעלילתם מתרכזת במקום אחד, נמשכת לאורך תקופה קצרה וסובבת ציר רעיוני או עלילתי אחד. לעיתים מוגדרת נובלה גם על־פי אורכה: ארוכה מסיפור קצר וקצרה מרומן.[1]
התפתחות הנובלה כז'אנר ספרותי החלה בימיה הראשונים של תקופת הרנסאנס באירופה, בידי סופרים צרפתים ואיטלקים. הבולט מביניהם היה ג'ובאני בוקאצ'ו, שספרו הדקאמרון הכיל כ-100 יצירות ספרותיות שונות הנחשבות כאבות היסוד של הסוגה. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 החלו להיווצר קווים וחוקים סגנוניים קבועים לטיב הנובלה, בעיקר בספרות הגרמנית. מבקר הספרות יוסף אורן מונה ביניהם:
- מיקוד רב בעלילה ומיעוט בתיאורים ובהשתהות ללא פעולה
- לשון מדויקת ועניינית
- מבנה סיפור השואף אל שיאו תוך קיום מתח גובר והולך אצל הקורא
- על אף הפעולות הברורות, חלק ממניעי הפעולות נותר סתום, ומותיר תחושה דֵמוֹנית[2]
נובלות משמשות לעיתים כבסיס ליצירות ארוכות ומפותחות יותר, בעיקר בתחומי המדע הבדיוני והפנטזיה. לדוגמה אפשר למנות את יצירתה של ננסי קרס, "קבצנים בספרד", שפורסם בהתחלה כנובלה ולאחר מכן הורחב לרומן. דוגמאות נוספות לטכניקה זו אפשר למצוא אצל רוג'ר זילאזני, אורסולה לה-גווין, אן מק'קפרי ועוד. נובלה מפורסמת ומשפיעה נכתבה על ידי טולסטוי ב-1889 בשם "סונאטת קרויצר" אשר הסעירה בזמנו את הרוחות ברוסיה ונחשבה בפי רבים לשערורייתית ממש.
הסופר רוברט סילברברג כתב:
הנובלה היא אחת היצירות הספרותיות העשירות והמתגמלות ביותר... היא מאפשרת פיתוח מורחב יותר של נושא ואופי מאשר הסיפור הקצר... היא מספקת סקירה אינטנסיבית ומפורטת של הנושא, ובמידה מסוימת גם את המיקוד המרוכז של הסיפור הקצר וגם את ההיקף הרחב של הרומן.
בספרות העברית אחד מכותבי הנובלות המפורסמים ביותר הוא ש"י עגנון, שמספר רב מיצירותיו נחשבות לנובלות, ביניהן "והיה העקוב למישור" ו"תהלה". על המחברים העבריים האחרים שחיברו נובלות נמנים בנימין תמוז, אהרן אפלפלד, עמוס עוז, אברהם ב. יהושע, שולמית הראבן ואורלי קסטל-בלום.
קישורים חיצוניים
עריכה- נובלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה