גטו שווינציאן
גטו שווינציאן היה הגטו בעיר שווינציאן בליטא, בזמן שהייתה כבושה בידי הנאצים (אנ') (לפני המלחמה - שווינציאן הייתה בשטח הרפובליקה הפולנית השנייה, ולאחר המלחמה - הייתה בשטח ליטא הסובייטית). הגטו התקיים מיולי 1941 עד אפריל 1943. בשיאו התגוררו בו כ-1,500 אסירים. במקומו היום קיים פארק עירוני. לזכר הגטו, המקום מסומן בחנוכיית עץ, שגולפה על ידי יוזפס יקשטס (Juozapas Jakštas) בתחילת שנות התשעים ובשנת 2011.
הקמה ופעולה עריכה
לפני המלחמה היו בשווינציאן כ-9,000 תושבים, מתוכם שליש יהודים. הגטו הוקם זמן קצר לאחר שגרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות ב-22 ביוני 1941. בסוף ספטמבר 1941 הועברו 1,000 עד אלפיים מיהודי שווינציאן לצריפים של שטחי אימונים צבאיים לשעבר ליד שוונצ'יונייליאי. גם שם נאספו יהודים מיישובים סמוכים אחרים. יהודים אלה נטבחו ב-9–10 באוקטובר על ידי נאצים וליטאים מיחידת רצח ליטאיות בשם Ypatingasis būrys (אנ'). בדו"ח יגר נמנו 3,726 מקרי מוות בעיר (1,169 גברים, 1,840 נשים, 717 ילדים).
הגטו בשווינציאן הוקף בגדר תיל ונשמר על ידי שומרים חמושים. השטח חולק לארבעה רבעים, ולכל אחד מהם היה מפקד יהודי. בנוסף, היה בגטו יודנראט (מועצה) בן חמישה חברים. על פי מפקד האוכלוסין באוגוסט 1942, היו בגטו 566 יהודים, בהם 353 עובדים ועובדות.
אסירים צעירים החלו לרכוש נשק וליצור קשרים עם הפרטיזנים הסובייטים שהיו פעילים באזור (כיום מזרח ליטא ומערב בלארוס). מספר יהודים ברחו והצטרפו לפרטיזנים היהודים באזור. בכירים נאצים נאלצו לחזק את אמצעי הביטחון. הצעד הראשון היה חיסול גטאות קטנים בערים שונות. כ-1,000 יהודים מהגטו בווידזה (כיום בלארוס) הועברו לשווינציאן. עקב צפיפות ומחסור באמצעי היגיינה ציבורית פרצה מגפת טיפוס בקרב האסירים. המגפה נבלמה בעזרת קבוצת רופאים יהודים שנשלחה מגטו וילנה.
חיסול עריכה
בסוף 1942 פעלו באזור שלושה גטאות קטנים נוספים: מיכלישקי, סולי ואשמיאני. בשל פעילות פרטיזנית מוגברת הוחלט לחסל את ארבעת הגטאות באביב 1943. כדי למזער את ההתנגדות הובאו שוטרים יהודים מגטו וילנה. כ-2,700 יהודים בעלי כושר עבודה הועברו גטו וילנה או למחנות עבודה בז'ייז'מריאי, ז'וסלה או קנה (Kena). ב-4 באפריל עלו היהודים שנותרו לרכבת משא בשוונצ'יונייליאי. נאמר להם שהם יועברו לגטו קובנה. במקום זאת, הרכבת עצרה בפונאר. חמישה קרונות רכבת הופנו למחנה עבודה בבזדוניס ושני קרונות נוספים עם אנשי היודנראט הובלו לגטו וילנה. מעטים הצליחו להימלט, אך הרוב המכריע נורה על ידי שוטרים גרמנים וליטאים. על פי מקורות נאציים, כ-4,000 יהודים נרצחו ב-5 באפריל 1943 בפונאר.