פתיחת התפריט הראשי
חנוכייה מצופה בכסף

חֲנֻכִּיָּה היא תשמיש מצווה יהודי שבו נוהגים להדליק את הנרות בחג החנוכה. החנוכייה בנויה כמנורה בעלת תשעה קנים, בניגוד למנורת בית המקדש, בה היו רק שבעה קנים.

החנוכייה נקראת במקורות וברוב ספרי ההלכה "מנורה" או "מנורת חנוכה". עד היום השם הנפוץ לתשמיש קדושה זה בגולה הוא "מנורת חנוכה"[1] או סתם "מנורה". השם "חנוכייה" רווח בקרב היהודים הספרדים בישראל ובארצות הבלקן (בכתיב שונה ובהטעמה מלעיל - "חנוקיאה")[2], והוא הוכנס לעברית בסוף המאה ה-19 בירושלים על ידי חמדה בן-יהודה, אשתו של אליעזר בן-יהודה.

השימוש בחנוכייהעריכה

  ערך מורחב – הדלקת נרות חנוכה

מנהג הדלקת הנרות בחנוכייה הונהג כסמל לציון חנוכת בית המקדש, שכלל גם את חידוש הדלקת הנרות במנורה (בה נעשה נס פך השמן) בידי החשמונאים במאה ה-2 לפנה"ס, לאחר שהצליחו לכבוש מחדש את בית המקדש השני מידי הכובשים היוונים.

מצווה להדליק נרות בחנוכייה ולפרסם את נס פך השמן ברבים (פרסומי ניסא), לזכר ניצחון המכבים על היוונים. ולכן נוהגים להניח את החנוכייה בחלון הבית או בפתח, כדי שייראו מבחוץ. או בתוך הבית, סמוך לדלת הכניסה, בצד שמאל של הנכנס. זמן ההדלקה הוא מצאת הכוכבים עד שתכלה רגל מהשוק, כלומר: ההדלקה צריכה להיות בזמן שעדיין מסתובבים אנשים בחוץ.

מבנה החנוכייהעריכה

 
חנוכיה מתימן במבנה הקדום

החנוכיה בימי קדם הייתה שורת מנורות שמן עשויות מחרס או מתכת שהוצבו זו בסמוך לזו, או מנורה אחת עגולה בעלת שמונה פתחי פתילות. בימי הביניים התפתחו חנוכיית המתכת האשכנזית וחנוכיית החרס הספרדית. בספרד הוסיפו לחנוכיה קיר אחורי ששימש לתלייתה, בגרמניה עשו שימוש לראשונה בנברשת עומדת בעלת שמונה קנים בתוספת כן מוגבה עבור השמש, צורה זו כנראה בהשפעת מנורת בית המקדש, בתימן השתמשו בקערת אבן (עשויה מאבן מיוחדת) בעלת חריצים סביב עיגולה.

שימוש בחנוכיה העשוייה מכסף כהידור מצווה נזכר במאה ה-16, בספרו של רבי משה בן מכיר, סדר היום[3], הרב אברהם אזולאי כתב חמש עשרה דרגות בהידור חומר החנוכייה[4].

כיום לרוב החנוכייה מורכבת משמונה קנים המותאמים לקבלת שמונה נרות, וכן קנה נוסף המיועד ל'שַמָּש' - הנר המהווה סימן לכך שלא יעשו שימוש של חול בנרות המצווה וכן משמש להדלקת יתר הנרות. הסיבה המקובלת למספר הקנים היא שהם מסמלים את שמונת ימי הנס. בפסיקתא רבתי (פרשה ב) מובאת סיבה אחרת: כאשר נכנסו החשמונאים לבית המקדש, הם אילתרו שמונה שיפודים שבהם הדליקו נרות.

בחנוכייה כשרה כל שמונת הנרות עומדים בקו ישר, בגובה אחיד ובמרווחים שווים[5], ואילו על השמש להיות נבדל מיתר הנרות באופן כלשהו, לדוגמה בגובה שונה או במרחק מסוים משאר הנרות.

בחסידות חב"ד, לפי הוראת רבי מנחם מנדל שניאורסון, נוהגים להשתמש בחנוכיות עם קנים אלכסוניים ולא מעוגלים. טעם המנהג הוא שלפי דעת הרמב"ם כמותה הכריע שניאורסון, קני מנורת המקדש היו אלכסוניים.

בישראל ובגולה נהוג בגני הילדים ליצור עם הילדים חנוכיות פשוטות שבהן משתמשים הילדים במהלך החג.

גלריית חנוכיותעריכה

 
מאגר המים שעל גבעת התיתורה במודיעין, הופך בחנוכה לחנוכייה ענקית. צולם בנר שמיני של חנוכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כך גם במסורת יהדות תימן נקראת בערבית "מסרג'ה" (=מנורה), הרב יצחק רצאבי מעודד להמשיך להשתמש בשמה המקורי (שולחן ערוך המקוצר, חלק ג' עמוד רסו, קובץ דברי חפץ, חלק ה' עמוד רד).
  2. ^ למשל בתשובה זו משנת 1798 מאת רבי אברהם מיוחס. ראו עוד על כך אצל אורה שורצולד, "שקיעי ספרדית יהודית בעברית החדשה", פעמים 56, עמ' 33–49 באתר יד יצחק בן-צבי
  3. ^ הלכות חנוכה, "ובעניין הנרות שידליקו בהן, כל אחד יעשה אותן כפי כחו וכל המהדר אותם ביותר הרי זה משובח. ומי שידו משגת לעשות אותם מכסף יעשה אותם. ... לפחות מי שאין בידו לעשות כל השמונה נרות כסף יעשה אחד מהם כסף, ויהיה אותה שמחדש בכל לילה זכר לנס, וכל זה אם אינו מעכב, מראה בה חביבות המצוה וחפצו והשמחה שיש לו בה - שהוא עיקר העבודה כנ"ל."
  4. ^ ספר חסד לאברהם, מעיין ב, נהר נ"ח. והם: זהב, כסף, נחושת קלל, נחושת אדומה, ברזל, בדיל, עופרת, זכוכית, עץ, עצם, חרס מצופה אבר, חרס לא מצופה, קליפת רימון, קליפת אגוז, קליפת אלון.
  5. ^ ולא בעיגול, כך בהלכה לפי הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרע"א, סעיף א', על פי פסיקת מהרי"ל מחשש איסור "מדורה", אולם אם ישנו מרחק ניכר בין הנרות, גם חנוכיה עגולה כשרה (רמ"א שם, בשם תרומת הדשן.)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.