גיין

ערך זה עוסק בפרובינציה צרפתית עתיקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גיין (פירושונים).

גיין (בצרפתית: Guyenne; באוקסיטנית: Guiana) הייתה פרובינציה צרפתית עתיקה שתאמה בערך למחוז הרומאי של אקוויטניה סקונדה והארכידיוקסיה של בורדו.

היסטוריה עריכה

השם "Guyenne" מגיע מ-Aguyenne, טרנספורמציה פופולרית של אקוויטניה. ^[1] במאה ה-12 היא יצרה, יחד עם גסקוניה, את דוכסות אקוויטניה, שעברה תחת שליטתם של מלכי אנגליה על ידי נישואיה של אלינור מאקוויטניה להנרי השני.

במאה ה-13, באמצעות כיבושיהם של פיליפ השני, לואי השמיני ולואי התשיעי, הוגדרה גיין בגבולות הצרים יותר שנקבעו בחוזה פריז (1259) ונבדלה מאקיטן. גיין כללה אז את הבורדלה (הרוזנות הישנה של בורדו), הבזדה, חלק מפריגור, לימוזן, קוורצי ורואר ואז'נה שמסר פיליפ השלישי לאדוארד הראשון בהסכם אמיין (1279). עדיין מאוחדת עם גסקוניה, היא יצרה דוכסות המשתרעת מהשראנט ועד הרי הפירנאים. דוכסות זו הוחזקה כפייף בשבועת אמונים למלכי צרפת, וגם ב-1296 וגם ב-1324, היא הוחרמה על ידי מלכי צרפת בטענה שנפל כשל בחובות הפיאודליות.

בהסכם ברטיני (1360), אדוארד השלישי, מלך אנגליה רכש את הריבונות המלאה של דוכסות גיין, יחד עם אוני, סנטון, אנגומואה ופואטו. הניצחונות של ברטראן דו גסלין וגסטון השלישי, רוזן פואה, החזירו את הדוכסות זמן קצר לאחר מכן לגבולותיה מהמאה ה-13. בשנת 1451, היא נכבשה ולבסוף אוחדה לכתר הצרפתי על ידי שארל השביעי. ב-1469, לואי האחד עשר נתן אותה בתמורה לשטחי שמפאן וברי לאחיו שארל, דוכס ברי, שלאחר מותו ב-1472 היא שוב אוחדה לתחום המלכותי.

גיין כוננה אז ממשלה ( gouvernement général ) אשר מהמאה ה-17 ואילך אוחדה עם גסקוניה. ב-1779 כינס לואי השישה עשר את האסיפות המחוזיות של גיין ושקל להרחיב את האספה למחוזות אחרים, אך נטש רעיון זה לאחר שחווה את התנגדות המעמדות המיוחסים בגיין. ^[2] ממשלת גיין וגסקוניה (Guienne et Gascogne), עם בירתה בבורדו, נמשכה עד סוף המשטר הישן (1792). תחת המהפכה הצרפתית, המחוזות שנוצרו מגיין ממש היו אלו של ז'ירונד, לוט-א-גארון, דורדון, לוט, אוורון והחלק הראשי של טארן-אט-גארון.

קישורים חיצוניים עריכה

גיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ Xavier de Planhol, An Historical Geography of France (Cambridge, 1994), p. 168.
^ Peter Kropotkin (1909). "Chapter 5". The Great French Revolution, 1789-1793. תורגם ע"י N. F. Dryhurst. New York: Vanguard Printings. The weapon used by Louis XVI, in preference to all others was deceit. Only fear made him yield, and, using always the same weapons, deceit and hypocrisy, he resisted not only up to 1789, but even up to the last moment, to the very foot of tile scaffold. At any rate, in 1778, at a time when it was already evident to all minds of more or less perspicacity, as it was to Turgot and Necker, that the absolute power of the King had had its day, and that the hour had come for replacing it by some kind of national representation, Louis XVI could never be brought to make any but the feeblest concessions. He convened the provincial assemblies of the provinces of Berri and Haute-Guienne (1778 and 1779). But in face of the opposition shown by the privileged classes, the plan of extending these assemblies to the other provinces was abandoned, and Necker was dismissed in 1781.

[1] Xavier de Planhol, An Historical Geography of France (Cambridge, 1994), p. 168.

[2] Peter Kropotkin (1909). "Chapter 5". The Great French Revolution, 1789-1793. תורגם ע"י N. F. Dryhurst. New York: Vanguard Printings. The weapon used by Louis XVI, in preference to all others was deceit. Only fear made him yield, and, using always the same weapons, deceit and hypocrisy, he resisted not only up to 1789, but even up to the last moment, to the very foot of tile scaffold. At any rate, in 1778, at a time when it was already evident to all minds of more or less perspicacity, as it was to Turgot and Necker, that the absolute power of the King had had its day, and that the hour had come for replacing it by some kind of national representation, Louis XVI could never be brought to make any but the feeblest concessions. He convened the provincial assemblies of the provinces of Berri and Haute-Guienne (1778 and 1779). But in face of the opposition shown by the privileged classes, the plan of extending these assemblies to the other provinces was abandoned, and Necker was dismissed in 1781.

[1]

[2]