גירושים ברומא העתיקה
ברומא העתיקה היו הגירושים תופעה נפוצה ומקובלת יחסית, ויחסי הכוחות בהם בין הגבר לאישה בתהליך זה השתנו עם השנים. ב"נישואי המרות" שרווחו בתחילת ימי הרפובליקה הרומית, הייתה לגבר עליונות על האישה בגירושים; בשלהי ימי הרפובליקה נישאו בני הזוג יותר ויותר מרצונם החופשי, וכך גם בגירושים ניתן מעמד שוויוני יותר לאישה מול הגבר; ובימי הקיסרות הרומית המשיכה מגמה זו, וניתנה גם התייחסות חוקית לנושאים כגון ניאוף ותאוות בצע שהשפיעו על נושא הנישואים והגירושים.
ימי הרפובליקה הרומית עריכה
שני סוגי הנישואים ברומא היו "נישואי המרות" (cum manu) ו"הנישואים החופשיים" (sine manu). בתחילת ימי הרפובליקה הנישואים הרווחים יותר היו נישואי המרות, בהם לבעל הייתה בעלות ועליונות על האישה. הנישואים נעשו מרצונו של הגבר והאישה הועברה מרשות אביה לרשות בעלה, כאשר הנדוניה שהאישה הביאה אל המערכת הזוגית וכן שאר רכושה הפכו להיות שייכים לבעל. הליך הגירושים מנישואים היה ביוזמת צד אחד בלבד, הצד הגברי. כך למעשה, הגירושים נעשו באופן חד צדדי, בו רק רצונותיו וזכויותיו של הגבר, נלקחו בחשבון. רכושה של האישה נשאר בידי בעלה לשעבר, והיא חזרה לרשות אביה.[1]
על מנת לשמר את מוסד המשפחה, ניסו המחוקקים הרומים לקבוע כי הבעל הרוצה לעזוב את אשתו צריך להוכיח כי התנהגותה הייתה בלתי הולמת, והיא שגררה אותו למעשה זה. כך מעשה הגירושים ידרוש יותר מאשר אמתלה כוזבת של הבעל.[2]
בשלהי ימי הרפובליקה, הלכו ונעשו הנישואים החופשיים לשכיחים יותר. כך נישאו שני בני הזוג מרצונם החופשי גרידא. הדבר הוביל לכך שאף האישה הייתה רשאית להתגרש מן הבעל, ללא כל צורך להסכמתו בדבר.[1]
תיעודי הגירושים הרבים שנמצאו מתקופה זאת מלמדים על כך שהדבר היה נפוץ. במיוחד אצל האנשים מהמעמדות הגבוהים בחברה. כך קרה, שהיכולת של כל אחד מבני הזוג לקום ולעזוב את ביתו, גרמה לכך שגברים ונשים רבים אכן עשו זאת. הנישואים נהפכו לכלי הפכפך להשגת רכוש ושיעור הילודה קטן.[3]
ימי הקיסרות הרומית עריכה
כאשר אוגוסטוס התמנה לקיסר, הוא צפה במצב העגום של מוסד המשפחה הרומית, וחש כי באין יציבות במעמד הנישואים, עלולה המדינה לקרוס. לפיכך, חוקק אוגוסטוס - בשנת 18 לפנה"ס, חוקים שמטרתם הייתה לשמר את מוסד המשפחה הרומית ולהגדיל את הילודה בקרב האזרחים. אחד החוקים עסק בתופעת הניאוף, אשר רווחה ברומא באותה התקופה. החוק הפך את הניאוף לעבירה פלילית שעונשה יכל להגיע עד לידי הגלייתם של הנואפים. מכורח החוק המחייב כל גבר ואישה להינשא מגיל 25 ו-20 בהתאמה, אישה שהתגרשה חויבה להינשא בשנית בתוך זמן שלא יעלה על שישה חודשים. הדבר המשמעותי ביותר אותו מיסד אוגוסטוס היה נתינת תוקף לעצם מעמד הגירושים. לפיו, גבר או אישה הרוצים להתגרש מבן זוגם חויבו להביע רצון זה בפני שבעה עדים, על אף שלמעמד לא הייתה כל נוסחה פורמלית מחייבת.[4] ההודעה בדבר הגירושים הייתה נשלחת אל בן הזוג השני בידי שליח שהיה עבד משוחרר.[5] הגירושים התקבלו במקרה כזה, גם כאשר בן הזוג המגורש לא קיבל את מכתב הגירושים ואף אם היה במצב בלתי שפוי שלא אפשר לו להבין את משמעות הדברים.[4] אחד הנוסחים החוקיים לגירוש אישה היו מילים אלו: "טלי מכאן את מטלטליך – Tuas res tibi agito", ציווי הנאמר מפי הגבר המגרש והאישה המתגרשת עונה לו: "שמור על חפציך לעצמך – Tuas res tibi habeto". עדות זו מלמדת, על השוויון בין הגבר לאישה, ברכוש שהתחלק עם מעשה הגירושים.[2]
אוגוסטוס אף קיבע את זכותה של האישה לקבל את הנדוניה איתה נכנסה לחיים המשותפים עם הבעל. זאת, למעט מקרים יוצאי דופן בהם הושאר חלק מן הנדוניה בידי הבעל, בשל התנהגות בלתי ראויה של האישה או משום שנצרך לרכוש, על מנת לגדל את הילדים שנשארו בחזקתו. החוק נחקק על רקע תאוות הבצע אשר היוותה את הגורם המניע אנשים להינשא. אוגוסטוס רצה להבטיח שהאישה שזה עתה התגרשה תוכל להינשא בשנית וכך יישמר הסדר במדינה. על אף שהאישה הייתה בעלת חירות להתגרש, כל עוד היה אביה בחיים הנדוניה הייתה חוזרת לכיסו. אך הדבר היה מותנה בהסכמה של האישה לכך. אילולא זה, היו נישואי הבת הופכים לכלי משחק בידי האב כל עת שהיה צריך את כספו בחזרה. סמכותו של האב (patria potestas) על ביתו נשארה כל עוד היה בחיים.[4]
יוזמתן של הנשים בגירושים הייתה רבה. כך שהאשמה בדבר הגירושים הייתה נחלתם של שני המינים. מרטיאליס, משורר רומי בן אותה תקופה אמר על נשות התקופה ההפכפכות: '"זו המרבה להינשא אינה אשה נשואה: נואפת היא בצורה חוקית –"Quae nubit totiens, non nubit adultera lege est".[2]
חוקיו של אוגוסטוס לא הצילו את החברה הרומית מהידרדרותה המוסרית שכללה ניאוף ותאוות בצע. אוגוסטוס לא יכל באמצעות כלים חיצוניים לתקן עיוותים פנימיים והלכי רוח חברתיים. לאור חוקיו נשארו בעלים רבים עם נשותיהן אך לא בשל הצלחת המערכת הזוגית, אלא בשל הפחד כי יישארו ללא רכוש בעת החזרת הנדוניה לאישה. גברים אחרים היו מתארסים לנשים רבות ולמשך תקופות ארוכות ובכך נמנעו מענישה בשל היותם לא נשואים.[2]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, מאגנס, תשס"א, עמ' 555-554
- ^ 1 2 3 4 קארקופינו, חיי יום-יום ברומא: בדורו של אוגוסטוס, עם-הספר, 1967, עמ' 80-79
- ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, מאגנס, תשס"ג, עמ' 170
- ^ 1 2 3 Judith Evans Grubbs, Women and the law in the Roman Empire, Routeledge, 2002, עמ' 192-191
- ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, מאגנס, תשס"ג