אוגוסטוס קיסר

ראשון קיסרי רומא; מייסד השושלת היוליו-קלאודית, תוך ביטול הרפוליקה הרומית
Disambig RTL.svg המונח "אוגוסטוס" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירושים נוספים, ראו אוגוסטוס (פירושונים).

גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס[1]לטינית : CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוֹגוּסְטוּס" (Augustus), היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא, ולדעת היסטוריונים רבים - גם החשוב שבהם. אוגוסטוס משל ברומא 57 שנה, תחילה כאחד משלושת חברי הטריאוּמווירט (43–27 לפנה"ס), ולאחר מכן כפּרִינקֶפּס (27 לפנה"ס – 14 לספירה). אוגוסטוס היה בנו המאומץ של יוליוס קיסר. הוא שם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה של רומא וכונן את "השלום הרומי" (פַּקס רוֹמָנָה; בלטינית: Pax Romana), שנמשך כמאתיים שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ - קיסר, ותוארו - אוגוסטוס (הנשגב, המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומיים שבאו אחריו, ואף של שליטים רבים אחרים, במדינות ובתקופות שונות, עד העידן המודרני.

אוגוסטוס קיסר
Imperator Gaius Julius Caesar Octavianus Divi Filius Augustus
Statue-Augustus.jpg
הפסל אוגוסטוס מפרימה פורטה
לידה 23 בספטמבר 63 לפנה"ס
רומא, הרפובליקה הרומית
פטירה 19 באוגוסט 14 (בגיל 75)
נולה, האימפריה הרומית
שם מלא גאיוס יוליוס קיסר אוקטוויאנוס
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה איטליהאיטליה מאוזוליאום אוגוסטוס, רומא
עיסוק פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג קלאודיה פולכר (אנ')
סקריבוניה (אנ')
ליוויה
שושלת היוליו-קלאודיים
אב גאיוס אוקטביוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם אטיה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יוליה אוגוסטי פיליאה עריכת הנתון בוויקינתונים
שליט איטליה והפרובינקיות המערביות כחלק מהטריאומווירט השני
43 לפנה"ס27 לפנה"ס
(כ־16 שנים)
שותף לשלטון מרקוס אנטוניוס
מרקוס אמיליוס לפידוס
קיסר האימפריה הרומית ה־1
27 לפנה"ס14
(כ־41 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אוגוסטוס במוזיאון הארכאולוגיה בכרתים
"ארה פקיס" - "מזבח השלום" של אוגוסטוס
אוגוסטוס ככהן דת, מוזיאון הוותיקן

ביוגרפיהעריכה

נעוריועריכה

אוגוסטוס נולד ברומא בשם גַאיוּס אוֹקְטַבְיוּס למשפחה ממעמד הפרשים. אביו, גאיוס אוקטביוס, היה הראשון ממשפחתו ששירת בסנאט ובכך הפך ל"איש חדש". גאיוס אוקטביוס האב הגיע לדרגת פְּרַייְטוֹר ושירת כמושל מקדוניה, אך מת כשאוגוסטוס היה בן ארבע. אמו אַטיַה הייתה בתה של יוליה, אחותו של יוליוס קיסר.

בשנת 46 לפנה"ס, נטל אוגוסטוס חלק במצעד הניצחון של יוליוס קיסר ברומא וזכה באות צבאי, אף שלא לקח חלק במסע המלחמתי. שנה מאוחר יותר, בגיל 18, הצטרף אוגוסטוס לקיסר בספרד, שם ניהל קיסר את קרב מונדה. אוגוסטוס, כמפקד יחידת פרשים של הלגיון העשירי אקסטריס, שהוצבה מאחור כעתודה, הפגין חשיבה עצמאית מהירה ויצא להילחם באויב ללא פקודה מפורשת מקיסר, פעולה ששינתה את פני הקרב והעניקה לקיסר את הניצחון.

קיסר התפעל מתעוזתו וחוצפתו של בן חסותו הצעיר, ובמהלך מסעם לספרד ובחזרה הזדמן לשניים לעמוד זה על טיבו של זה. לאוגוסטוס הייתה זו הזדמנות נדירה ללמוד על המשילות בפרובינקיות, על ניהול מערכות במלחמה ועל מניפולציות פוליטיות. עבור קיסר הייתה זו הזדמנות לצרף כוח צעיר לפמלייתו.

עם שובו של קיסר לרומא, נשלח אוגוסטוס בהוראת קיסר לאפולוניה שבמקדוניה יחד עם המצביאים הצעירים מרקוס ויפסניוס אגריפה וקווינטוס סלבידינוס רופוס. באפולוניה היה אמור אוגוסטוס להמשיך בחינוכו ולזכות בנאמנותם של הלגיונות במקדוניה, בעודו ממתין לבואו של קיסר, שתכנן לצאת למסע מלחמה לכיבוש האימפריה הפרתית. באותה עת אוגוסטוס טרם כיהן במשרה ציבורית, וקיסר, שהבחין בפוטנציאל שלו, התכוון לשנות זאת. בשנת 43 לפנה"ס, מונה קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו (DICTATOR PERPETVVS); ובחר באוגוסטוס לשרת כסגנו במשרת מגיסטר אקוויטום. מותו של קיסר זמן קצר לאחר מכן עמד לשנות את מסלול חייו של אוגוסטוס.

מאבק על השלטון ברומאעריכה

לאחר רציחתו של קיסר ב-44 לפנה"ס, הפך מרקוס אנטוניוס, שכיהן כקונסול, לאיש החזק ברומא. אנטוניוס ניצל זאת לאיוש משרות ומינוי נאמניו לפקידים בטענה שהוא מקיים את צוואתו של קיסר, וכך הקים לו אויבים בתוך הסנאט. כקרוב משפחתו הבכיר של קיסר, אוגוסטוס, שעדיין שהה במקדוניה, מיהר לשוב לרומא, אך בניגוד לעצת חבריו לא הביא אתו כוח צבאי. כשהגיע לאיטליה, גילה אוגוסטוס שקיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ושמו הפך לגאיוס יוליוס קיסר. אוגוסטוס זכה מיד לפופולריות רבה בקרב ותיקי לגיונותיו של קיסר, במיוחד לאחר ששילם את משכורתם מכמה אחוזות שמכר. הוא גייס צבא פרטי של שלושת אלפים חיילים, מוותיקי הקרבות של קיסר, והשתלט לזמן קצר על הפורום, אך סולק משם על ידי צבאו של מרקוס אנטוניוס. מעמדו של אוגוסטוס היה שנוי במלחוקת. הליך האימוץ שלו נחשב מפוקפק, וכאזרח פרטי שמפקד על צבא הוא היה בחזקת מורד במלכות.

אנטוניוס, שחשק בכהונה כמושל גאליה קיסאלפינה, נערך למלחמה נגד מושלה דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס. הסנאט גינה את הפעולה, והכריז על אנטוניוס כבוגד. בתיווכו של קיקרו, כוחותיו של אוגוסטוס הצטרפו לכוחות הסנאט והוא קיבל אימפריום של פרופראיטור ובכך זכה לראשונה במידה של לגיטימיות וחוקתיות. הכוחות הביסו את אנטוניוס בקרב מוטינה, אולם הקונסולים שעמדו בראש הצבאות נהרגו בקרב ואוגוסטוס נשאר המפקד היחיד של הצבא. אנטוניוס עצמו נמלט לגאליה נארבוננסיס וחבר לכוחותיו של מושל האזור מרקוס אמיליוס לפידוס. המצב ברומא נטה כעת לטובת הסנאט, שחשש מטיראניה של אנטוניוס וביקש לרכז בידיו את השלטון. ואולם, אוגוסטוס הבין שעדיף לו לחבור אל אנטוניוס, הפסיק את המתקפה כנגדו ואף סירב לבקשת הסנאט למסור את הפיקוד על לגיונותיו לברוטוס. הוא דרש את ביטול ההכרזה על אנטוניוס כבוגד, וכאשר הסנאט סירב, הצעיד את לגיונותיו לרומא וכפה על הסנאט את מינויו לקונסולאט.

בשנת 43 לפנה"ס כרתו אוגוסטוס, אנטוניוס ולפידוס ברית שנקראה הטריאומווירט השני. אנטוניוס ואוגוסטוס נכנסו לרומא והרגו את כל מתנגדיהם בסנאט, כולל קיקרו וכ-300 סנטורים. הם נתנו כוח בידי החיילים באמצעות החרמת רכוש וקרקעות ומסירתם לחיילים. אנטוניוס ואוגוסטוס נלחמו נגד גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס מייצגי הרפובליקה, בקרב פיליפי, שם הייתה ידם על העליונה, על אף שמחנהו של אוגוסטוס, שפרש מן הזירה עקב מחלה, הוכה על ידי צבאו של ברוטוס, קסיוס וברוטוס הובסו לבסוף ביום השני לקרבות, ובכך בא הקץ על הניסיונות להחייאת הרפובליקה הרומית. המשטר האוטוריטרי נכון כעת בידי אנטוניוס ואוגוסטוס. השלטון חולק בין השלושה: אוגוסטוס קיבל את המערב כולל רומא, אנטוניוס את המזרח כולל מצרים, ולפידוס את אפריקה.

לאחר הניצחון על רוצחיו של קיסר, החלו לוקיוס אנטוניוס ופולביה אנטוניה, אחיו ואשתו של מרקוס אנטוניוס, לפעול כנגד אוגוסטוס בניסיון לבסס את שליטתה הבלעדית של משפחתם ברומא. לוקיוס ואנטוניה ניסו לשבש את הקצאת הקרקעות לוטרנים של צבא אוגוסטוס, וניסיון של לוקיוס לכבוש את רומא סוכל עם הגעתו של אוגוסטוס עם כוח צבאי מהיספניה. הוא נסוג לגאליה, שם קיווה לחבור לפקודי אחיו, אך גילה כי אגריפה, שנשלח על ידי אוגוסטוס לרדוף אחריו מכיוון דרום, נושף בעורפו. אוגוסטוס שלח גם את רופוס בראש כוח צבאי, כך שכשאגריפה כבש את סוטריום (כיום סוטרי שבאיטליה) מצא עצמו לוקיוס לכוד בין שני כוחות עוינים, ולא נותרה לו בררה והוא נסוג לפרוסיה (כיום פרוג'ה), שם הטילו עליו מצור כוחותיו של רופוס. אוגוסטוס ואגריפה פנו לטהר את כוחותיה של פולביה ממאחזיהם באיטליה, ואחר כך שבו לסייע לרופוס במצור על פרוסיה. בראשית שנת 40 לפנה"ס, ניסיון של קציניו של מרקוס אנטוניוס, גאיוס אסיניוס פוליו ופובליוס ונטידיוס בסוס, להעניק סיוע ללוקיוס הנצור, סוכל על ידי אגריפה ורופוס שחסמו את דרכם ובסופו של דבר דחקו אותם לפולגיניום (כיום פוליגנו שבאיטליה), שם הוטל עליהם מצור. בסוף פברואר נכנע לוקיוס לאוגוסטוס, ופרוסיה נכבשה. בעקבות זאת, קציניו של אנטוניוס התפזרו ונטשו את צבאותיהם.

בשנת 40 לפנה"ס אנטוניוס שב לאיטליה מן המזרח, מה שיצר חשש זמני מהתפרצותה של מלחמה בינו לבין אוגוסטוס. בספטמבר הצליחו השניים להגיע להסכם ברונדיסיום לחלוקת שטחי פיקוד והשפעה. במסגרת הסכם זה הוגדרו תחומי שליטת אנטוניוס במזרח ואוגוסטוס במערב. לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס את אוקטביה אחותו של אוגוסטוס לאשה. ב-36 לפנה"ס אגריפה ניצח את סקסטוס פומפיוס, שאיים על אספקת המזון לאיטליה, בקרב מילאי ובקרב נאולוכוס. לפידוס, שניסה לפעול בזמן המלחמה כנגד אוגוסטוס, הודח ממשרתו ושטחיו נמסרו לאוגוסטוס. ב-34 לפנה"ס אגריפה כיהן כאיידיל ובעזרתו של אוגוסטוס החל בשיקומה של רומא ובמתן הטבות לעם. מעשים אלו אפשרו לאוגוסטוס לזכות בתמיכת האוכלוסייה וסייעו בשינוי תדמיתו ממנהיג סיעה רודני למנהיגה של רומא.

הברית עם אנטוניוס לא החזיקה מעמד זמן רב, אנטוניוס התגרש מאוקטביה וחי חיי זוגיות עם קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים. אנטוניוס הואשם שהכיר בבנה קיסריון כיורשו של קיסר, ואף מסר לילדיהם שטחים מן האימפריה. טענות אלו הובילו למלחמת תעמולה בין הצדדים הניצים: אוגוסטוס השמיץ את כישלונותיו של אנטוניוס במלחמה כנגד הפרתים, והאשים אותו בשיעבוד מוחלט לקלאופטרה ובמסירת ניהול האימפריה לידיה. אנטוניוס, מנגד, טען שאוגוסטוס הוא צעיר פחדן, אכזר וצמא דם, שזכה למעמדו כבנו המאומץ של קיסר רק מכיוון שהתמסר בגופו לדיקטטור הזקן.

המלחמה פרצה לבסוף בשנת 31 לפנה"ס, כאשר אנטוניוס וקלאופטרה פלשו ליוון. ההיסטוריונים המודרניים חלוקים על סיבותיה. אדוארד מאייר רואה בה מלחמה אידאולוגית בין אנטוניוס, שרצה להפוך את רומא למלוכה בסגנון הלניסטי-מזרחי, לבין אוגוסטוס, שרצה ליצור משטר יחיד שמבוסס על המסורת הרפובליקאית ומוסדותיה. רונלד סיים, לעומת זאת, רואה במלחמה לא יותר מעימות אישי על כוח בין שני מנהיגים שלא היה שוני אמיתי בין מטרותיהם או קהל תומכיהם.

ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, הביס אוגוסטוס את ציים של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, ליד יוון, בעיקר הודות לכישוריו של שר-צבאו אגריפה ולהתרופפות עצביו של אנטוניוס, שחילותיו נכנעו כמעט בלא לחימה. מאוחר יותר שב אוגוסטוס למצרים, דרך חצי האי סיני, והפך אותה לפרובינקיה רומית. אנטוניוס התאבד בטרם הצליח ללכוד אותו. קלאופטרה נתפסה, והתאבדה 11 ימים לאחר מותו של אנטוניוס.

הפיכתו לקיסר רומאעריכה

 
מטבע רומאי עם דיוקן אוגוסטוס
  ערך מורחב – התהוות הפרינקיפט

ההסדר ראשון (27 לפנה"ס)עריכה

בשנת 28 לפנה"ס אוגוסטוס מונה לקונסול יחד עם מרקוס אגריפה. בשנת 27 לפנה"ס, אחרי שהנהגתו התבססה מכוח סמכותו כטריאומווירי, השיב אוגוסטוס את סמכויותיו "לסנאט ולעם הרומי" ובכך חידש כביכול את המשטר הרפובליקני. הסנאט הפציר באוגוסטוס להחזיק בשלטון, בשל האהדה לה זכה בקרב האזרחים לאחר ששם קץ למלחמות האזרחים ברומא. התואר אַוּגוּסְטוּס (AVGVSTVS, הנשגב) הוענק לו על ויתורו זה והוא מונה לפרינקפס; מעתה, עמד אוגוסטוס בראש משטר חדש שהתהווה בהדרגה, שנודע בזמנים המודרניים כמשטר הקיסרות. אף על פי שרשמית הפרינקפס מונה לתפקידו על ידי הסנאט והיה תלוי בו לאישור מינוי, בפועל הפך אוגוסטוס לשליט החזק ביותר בקיסרות משום שהחזיק ב-21 מתוך 26 לגיונות רומאיים, מתוקף שלטונו על הפרובינציות שבהן פעלו לגיונות אלה. בהמשך הצליח אוגוסטוס להכפיף למרותו את כל הלגיונות פרט ללגיון האפריקאי.

ההסדר השני (23 לפנה"ס)עריכה

בין השנים 24-26 לפנה"ס, כיהן אוגוסטוס כקונסול. בחירתו בשנית לתפקיד ב-23 לפנה"ס, עוררה את זעמם של בני המעמד הגבוה. באותה עת חלה אוגוסטוס ונשקפה סכנה לחייו. לאחר שהבריא, ניסח את ההסדר השני, שהשלים את סמכויות הפרינקפס. לאחר שוויתר על תפקיד הקונסול, זכה בתואר אימפריום פרוקונסולרי מאיוס – שקבע את זכותו להכריע במחלוקות בין הקונסולים. האספה גם האצילה לו לסמכויות טריבונית. סביב שנת 19 לפנה"ס, ניסח אוגוסטוס מעין הסדר שלישי, שבו הצליח לזכות באימפריום באיטליה. הסדר זה איפשר לו את הקמת המשמר הפרטוריאני, יחידה מובחרת שתפקידה להגן על המצביא.

ימי שלטונו ופעולותיו כקיסרעריכה

מרותו של אוגוסטוס כללה את הנהגת הצבא וסמכות פוליטית נרחבת, כולל חקיקת חוקים וזכות הטלת וטו. בין היתר קבע ששכר אנשי הצבא יימסר בכסף ולא באדמות, הסדיר בחקיקה צבא קבע בגבולות, במקום צבא המתגייס בעתות חירום, והקים קרן למימון מענקי שחרור לחיילים, "ארריום מיליטרה" (אנ'). מקבלי הקצבה היו חיילים ששירתו בצבא למשך 20 שנה. רוב הקרקעות שהוענקו היו מחוץ לאיטליה. אוגוסטוס לא רצה לממן את הקרן במיסים שייגבו מהעם, וידע שיתקשה להעביר חוק שיפגע בשכבות הגבוהות. הוא הגיע אל הסנט עם הצעה משלו, אך תחילה שאל את הסנט על רעיונות למימון הקרן. כאשר לא הייתה לאף סנטור הצעה, העלה את הצעתו: גבייה של 5% מס ירושה החל מסכום מסוים עבור אדם שאינו בן המשפחה המצומצמת. הסנט העביר את החוק, אך לאור התסיסה בקרב העשירים, החליט הסנט לכנס דיון נוסף בהחלטה. הפעם שלח אוגוסטוס תעמולנים שהפיצו את השמועה כי בכוונתו להעביר חוק מחמיר יותר: מס עבור כל בעל בית. תחבולה זו פעלה וההחלטה הועברה ברוב קולות בשנית. החוק תרם לביסוסו של צבא מאורגן, מאומן ויציב.

פעולותיו הצבאיות של אוגוסטוס וקצן של מלחמות האזרחים הבטיחו שקט פוליטי יחסי שנמשך עשרות שנים לאחר מותו של אוגוסטוס. אוגוסטוס קבע את גבולות האימפריה עד הדנובה, אך את ניסיונותיו לעבור את הריין בלמו הגרמאנים. לאחר תקיפתו של המצביא הגרמאני ארמיניוס, שינה אוגוסטוס את מדיניותו והחליט להגן על הגבולות הקיימים, ולהציב את רוב החיילים בגבולות האימפריה. הוא אף הורה בצוואתו שלא להרחיב את האימפריה. כך, נמנע מלכבוש את ממלכת הפרתיים במזרח, בארמניה מינה מלך כרצונו, אך לא הפך אותה לפרובינקיה רומית, בארץ ישראל הכיר בהורדוס כבן ברית של רומא, ובמערב ביצר את הגבולות לאורך הריינוס ולא ניסה לכבוש אזורים חדשים.

אוגוסטוס חולל מהפכה אדריכלית. ברומא, שהפכה מעיר של לבנים לעיר של שיש, נבנו 82 מקדשים, בהם מקדש הפנתיאון, מקדש נפטון ומקדש על הפלטינום, ומונומנטים כמרחצאות אגריפה, תיאטרון מרקלוס, טיילות ושדירת ניצחון – כולם בהשראת הארכיטקטורה היוונית. כן נבנו סכרים בנהר הטיבר. ברחבי האימפריה תוקנו דרכים רבות, נחפרו תעלות לנילוס שבמצרים, ונבנו מובילי מים וגשרים בדרום גאליה.

אוגוסטוס ייסד את המסורת של "לחם ושעשועים", שבה התנהלו הצגות שעשוע, קרבות גלדיאטורים וביתור חיות טרף. בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימיו נמנים ורגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס, אובידיוס וההיסטוריון טיטוס ליביוס.

סווטוניוס כותב שאוגוסטוס ציווה שיחקקו את תמצית עלילותיו על-גבי לוחות ברונזה. העתקים של הכתובת, הידועה כתיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, נמצאו בטורקיה.

תאריםעריכה

  • ינואר 42 לפנה"ס - זכה לתואר בן האל (Divi filius)
  • שנת 27 לפנה"ס - זכה לתואר אוגוסטוס, נשגב.
  • שנת 27-23 לפנה"ס - השלים את סמכויות הפרינקפס.
  • שנת 22 לפנה"ס - מונה לתפקיד מספק מזון. בשנה זו נהר הטיבר עלה על גדותיו ופגע באספקת המזון, והעם פנה לאוגוסטוס בבקשה למנות את עצמו לדיקטטור כדי לטפל במצב. מסופר שבאספת הפלבס אוגוסטוס כרע על ברכיו וקרע את הטוגה שלו, וביקש מהעם שלא יבקשו זאת. תחת זאת הסכים להיות אחראי על מימון המזון. תוך זמן קצר דאג לאספקת המזון מכספו האישי, ובתמורה זכה לכנס אספת חירום ואת הדיון הראשון בסנאט בנושא.
  • 12 לפנה"ס - זכה לתפקיד הכהונה פונטיפקס מקסימוס, לאחר מותו של אמיליוס לפידיוס .
  • 2 לספירה - זכה לכינוי Pater patriae, אבי המולדת.

משפחתו ויורשיועריכה

בעודו נשוי לאשתו השנייה, סקריבוניה, אמה של בתו הבכורה יוליה, פגש אוגוסטוס בליוויה והתאהב בה. אוגוסטוס אילץ את בעלה של ליוויה להתגרש ממנה, גירש את אשתו ונישא לליוויה, לה נשאר נשוי עד מותו.

אוגוסטוס העדיף למנות את יורשיו מבין צאצאיו. יורשו הראשון היה מרקוס קלאודיוס מרקלוס, בנם של אחותו אוקטביה ושל גאיוס קלאודיוס מרקלוס (Gaius Claudius Marcellus Minor). מרקלוס נישא ליוליה בת אוגוסטוס כדי לבסס את מעמדו הפוליטי, אך מת ב-23 לפנה"ס. לאחר מותו, השיא אוגוסטוס את בתו בפעם השנייה לידידו מרקוס אגריפה. לשניים נולדו שלושה בנים ושתי בנות: גאיוס קיסר, יוליה הצעירה, לוקיוס קיסר, אגריפינה ואגריפה פוסטמוס (שנקרא כך משום שנולד לאחר שאביו כבר נפטר).

אוגוסטוס אימץ את הבנים כבניו שלו, שאמורים לרשת אותו: כבר בגיל 14, בזמן טקס הטוגה שלו, רצה ההמון להכריז על גאיוס קיסר כקונסול. אוגוסטוס סירב בטענה כי הוא צעיר, אולם הוסכם כי הנער יוכל לקבל את התפקיד כעבור 5 שנים ובינתיים יוכל, כבר בגילו, לשבת בסנאט. הסכם זהה נקבע ביחס ללוקיוס (שזכה גם לתואר "פרינקפס הנערים"), לכשיגיע לגילו של אחיו. לוקיוס נפטר בשנת 2 לספירה בספאניה. גאיוס נשלח למזרח האימפריה ובדרכו אל יעדו דיכא מרד בארמניה, שם מת מפגיעת ב-4 לספירה. אגריפה פוסטמוס אמנם אומץ גם הוא, אך לאחר מכן הוגלה על ידי אוגוסטוס ונושל מהירושה. מאוחר יותר, סביב 14 לספירה, נרצח.

בערוב ימיו נאלץ אוגוסטוס למנות את טיבריוס, בנו המאומץ מנישואיו לליוויה, ליורשו. כאחיינו גרמאניקוס, היה טיבריוס אמנם מצביא עטור תהילה, אך הפרינקפס הקשיש לא הותיר ספק באשר להעדפתו את גרמאניקוס (שכבר אומץ בשנת 4 לספירה), עד למותו. תאוריית קשר שמעולם לא גוועה היא שמותם של יורשיו הפוטנציאליים נבע מזימתה של ליוויה למנות את בנה טיבריוס לקיסר. התאוריה גורסת גם שליוויה קיצרה את חייו של אוגוסטוס, בכך שהרעילה אותו במשך 14 שנה, בכך שמשחה את התאנים שצמחו בגנו בחומר רעיל.

אופיו ומראהועריכה

אוגוסטוס הצעיר היה נמוך קומה ונאה למראה. הוא סבל כל חייו מבעיות שיניים ואף שהאריך ימים (הוא מת בגיל 75, שנחשב מופלג למדי בתקופה זו) הייתה בריאותו רופפת כל ימיו. גופו היה מכוסה כתמים ושפע כתמי לידה עיטרו את חזהו ובטנו. אוגוסטוס היה נחוש ואף אכזרי כשנדרש לכך, בעימותו עם יריביו, והפגין כלפי חוץ התנהגות מוסרית לעילא (הוא מונה לכוהן, פונטיפקס, כבר בגיל 16). הוא אף הגלה מטעמי מוסר את בתו (יוליה אוגוסטי פיליאה) ונכדתו (יוליה הצעירה). בחייו האישיים, נהג גמישות רבה יותר והרבה לבגוד באשתו, ליוויה דרוסילה, אף שכל חייו נותר מסור לה.

למרות עושרו וכוחו הרב, המשיך הקיסר לגור באחוזתו, וניהל חיי משפחה ומשק בית לדוגמה. אופיו היה, במיוחד בשנותיו המאוחרות, מתון ונוח לבריות. הוא נהנה מחוש הומור טוב, גם כלפי עצמו, והיה פתוח לשמיעת ביקורת כלפיו. הוא חיבב משחק בקוביות, ולעיתים קרובות העניק לאורחיו את הכסף להמר באמצעותו.

תדמיתו ומורשתועריכה

 
אוגוסטוס על מטבע המציין את האלהתו של אביו

בראשית דרכו הפוליטית, אוגוסטוס נתפס כצעיר לא מוכר וחסר ניסיון. הוא הציג את עצמו כחבר רדיקלי בסיעה הקיסרית, ובנה את בסיס תמיכתו על הסתת הפלבס, שאת אהדתו ואהדת החיילים קנה בזכות שמו של אביו המאמץ. בשנותיו הראשונות אוגוסטוס נטה אפוא להדגיש את היותו בנו של יוליוס האלוהי, ובנה את כוחו הפוליטי מהאלהתו של קיסר. הוא גם קנה לו שם של מנהיג רודני, שלא מהסס להרוג באכזריות את יריביו.

החל משנות השלושים לחייו, ככל שאוגוסטוס ביצר את מעמדו, הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. קיסר אמנם היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא, אבל הוא נשאר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי, ואף הסופרים בעידן האוגוסטני ראו באור שלילי את חלקו במלחמת האזרחים ויחסיו עם קלאופטרה. כדי לפייס את המעמד הסנאטורי, אוגוסטוס החל לנהוג בכבוד במסורת הרפובליקאית. התנהלותו המתונה בממשל המדינה הפכה אותו לבסוף ממנהיג סיעה בעל מוניטין אכזריים למנהיג של איטליה ורומא.

אוגוסטוס נתפס בהיסטוריוגרפיה הרומאית כאחד מהטובים שבקיסרים. הוא עיצב את תפקיד הקיסר ובמידה רבה כל הקיסרים עד הרפורמות של דיוקלטיאנוס פעלו בתבנית שאותה עיצב אוגוסטוס. ההערצה אליו אפילו חדרה לתוך החוק הרומאי בתקופת שלטונו של אספסיאנוס. אולם למרות הערצה שהוא זכה לה בדרך כלל, השתמרו תפיסות מנוגדות שמתארות את אוגוסטוס כעריץ וכמשעבד המדינה הרומאית.

שמו של אוגוסטוס הונצח באמנות ובתרבות:

אוגוסטוס והיהודיםעריכה

בשנת 40 לפנה"ס, אוגוסטוס ואנטוניוס, שמשלו יחד ברומא, שכנעו את הסנאט למנות את הורדוס למלך יהודה[2]. לאחר קרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, אישרר אוגוסטוס את מלכותו של הורדוס, על אף שעזר לאנטוניוס במלחמה[3]. הוא אף החזיר לממלכת יהודה את חבל הארץ שנלקח ממנה על ידי אנטוניוס וקלאופטרה, ומאוחר יותר הוסיף לה שטחים נוספים: השומרון, מישור החוף[4], הגולן, הבשן, טרכון וחורן[5][6][7].

כהוקרה על ידידותו של הקיסר, הקדיש לו הורדוס חלק גדול ממפעלי הבנייה שלו ברחבי ארץ ישראל:[8]

  • העיר קיסריה נקראה על שמו[9]. לנמל קרא "סבסטוס" (אוגוסטוס ביוונית)[10][11]. על גבעה מול פי הנמל, בנה את מקדש קיסר ובו פסל ענק של אוגוסטוס[12]. הורדוס קבע בעיר תחרות בינלאומית במוזיקה ומשחקים על שמו כל 5 שנים[13][14].
  • כאשר בנה מחדש את העיר המקראית שומרון, קרא לה "סבסטיה" על שמו, ובה גם הקדיש לו מקדש וככר רחבה[15].
  • בירושלים בנה תיאטרון "עטור סביב כתובות לכבוד קיסר ואותות-ניצחון שלקח הלה מהעמים שנלחם בהם, כולם עשויים זהב טהור וכסף"[16]. את אחד משני בנייני ארמונו המפואר קרא "קיסריון" (או "קיסר"[17]). בבית המקדש, חרט את שמו מעל לשער שבנה.
  • בפניאס בנה מקדש לכבודו[18]. בנו פיליפוס הקיף את העיר בחומה וקרא לה "קיסריה פיליפי"[19].
  • ביריחו קרא על שמו את ארמונו החדש.

יוסף בן מתתיהו מספר ש"לא כיבד קיסר שום איש על פני הורדוס חוץ מאגריפס"[20] ושאוגוסטוס אף היה המתווך בהתפייסות בין הורדוס לבניו ממרים החשמונאית[21]. אבל היחסים הקרובים בין שליט האימפריה הרומית למלך יהודה עברו משבר מדיני חמור. בזמן שהורדוס התעמת עם בניו ברומא בפני הקיסר, כנופיות שודדים מארץ טרכון, שנמלטו מצבאו של הורדוס, מצאו מקלט אצל סילאיוס בערב, משם המשיכו לפשוט באין מפריע על יהודה ושכנותיה. כשחזר הורדוס ליהודה, "הוליך את צבאו לערב", הסתער על המבצר ששימש כבסיס לשודדים, הרס אותו ולקח אותם איתו. כשבאו הערבים לעזרת השודדים, התפתח קרב, בו נהרגו מפקד הצבא הערבי ו-25 מחייליו והשאר ברחו. באותו הזמן ביקר סילאיוס אצל הקיסר, שם סיפרו לו שליחים על האירועים "והפריזו, כמסתבר, בכל מאורע ומאורע". סילאיוס מיהר לספר לקיסר שממלכת ערב "כולה נחרבה" ו-"2,500 ערבים" מתו.

אוגוסטוס כעס מאד שהורדוס "נזדרז יתר על המידה להתגונן" וכשבדק שאכן ביצע פעולה צבאית מחוץ לממלכתו, הודיע לו "שקודם נהג בו מנהג רֵע ועכשיו ינהג בו כבנתין". הערבים "נתעלו ברוחם" לאחר ש"מלך היהודים הושפל בגלל כעסו של קיסר". הם לא הסגירו את השודדים שהצליחו להימלט "והחזיקו בשדות-המרעה ששכרו מהורדוס והשתמשו בהם ללא תשלום". כשניסה הורדוס לשלוח משלחת לקיסר, סירב אוגוסטוס לקבל אותה. "העניינים ביהודה ובערב הלכו וגאו מיום ליום", כשהורדוס "מוכרח לשאת את כל מעשי-העוול שנעשו לו". לכן החליט לשלוח שליח נוסף לרומא, את ניקולאוס איש דמשק[22]. שליחותו הוכתרה בהצלחה. בעזרת תומכי חרתת במלחמת האזרחים שפרצה בין הערבים, עלה בידו לשכנע את הקיסר שגרסתו של סילאיוס היא "עלילה מלאה שִטנה". אוגוסטוס דן את סילאיוס למוות וחזר בו מכעסו על הורדוס[23].

בעקבות הפשרת היחסים, קיבל הורדוס מאוגוסטוס את הרשות להעניש את בניו כרצונו[24] וזה הוציא אותם להורג[25]. מקרוביוס (המאה ה-5 לספירה) מייחס לאוגוסטוס את האמירה "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו"[26]. מהציטוט משתמע כי הורדוס נמנע ממאכל חזיר, ובכך מייחסת אמירה זאת לקיסר, עדות על יהדותו של הורדוס[27].

השלטון העצמי ביהודה והעובדה שליהודים יש מלך משלהם בחסות האימפריה, לא מנעה מהאוכלוסייה היוונית מלדכא את חופש הדת של היהודים, החיים בארצות אחרות ברחבי האימפריה. החרמת הכספים המיועדים לבית המקדש, הביאה את היהודים לפנות לקיסר, שהודיע לממונים על האפרכיות על שוויון הזכויות שניתן להם עוד קודם:[28]

"קיסר סבאסטוס...מצווה: מאחר שעם היהודים דורש טוב (לנו) לא רק בשעה זו אלא גם בזמן שעבר...נראה לי ולמועצה שלי...ועל דעת העם הרומאי, שהיהודים יקיימו את מנהגיהם לפי חוק אבותיהם...וקודשיהם לא יחוללו וכספיהם יועברו לירושלים...ולא יאולצו לשמש ערבים בשבתות...ואם ייתפש איש בגניבת ספרי-הקודש שלהם או כספי ההקדש מבית הכנסת...נכסיו יוחרמו לאוצר הרומאים."

אוגוסטוס קיסר, כתב הזכויות ליהודים, אצל יוסף בן מתתיהו

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הגיעה משלחת של 50 צירים מיהודה, אליהם נלוו מעל 8,000 יהודים תושבי רומא, לבקש מאוגוסטוס שלא יאשר את מלכותו של ארכלאוס, יורש הורדוס, אלא ייתן ליהודים שלטון עצמי ביהודה, שתסופח לנציבות סוריה[29][30]. בקשתם לא נתקבלה ואוגוסטוס חילק את ממלכת יהודה בין בניו של הורדוס[31].

בשנת 6 לספירה הגיעה שוב משלחת מיהודה, מחוזקת בנציגים שומרונים, כדי להתלונן על ארכלאוס. אוגוסטוס שפט אותו לגלות בגאליה[32] ואת מדינתו הפך לנציבות רומאית[33].

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס"[34], משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית עליהם. בנוסף לכך, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" - קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק בשנת 66 ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.

מתוך הביוגרפיה שכתב סויטוניוס לעומת זאת, מתברר שיחסו של אוגוסטוס לדת היהודית לא היה חף מדעות קדומות. הוא מצטט ממכתב שלו, בו אוגוסטוס חושב בטעות כי היהודים צמים בשבת[35] וגם טוען שהקיסר זלזל במנהגים עתיקים שבדתותיהם של חלק מהעמים הזרים, וכדוגמה לכך מספר ש"שיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ-יהודה"[36].

גם אם יחסו של אוגוסטוס לפולחן היהודי היה שלילי, הוא לא נמנע מלשלוח מתנות למרכז הפולחן עצמו. בין כלי הקודש שהותכו על ידי יוחנן מגוש חלב בזמן המצור על ירושלים במרד הגדול, היו גם מזרקי-היין ששלחו אוגוסטוס ואשתו לבית המקדש[37].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ההיסטוריוגרפיה המודרנית מכנה אותו אוקטביוס מיום לידתו עד אימוצו בשנת 44 לפנה"ס, אוקטביונוס - מאז אימוצו עד להפיכתו לפרינקפס בשנת 27 לפנה"ס, ואוגוסטוס מהפיכתו לפרינקפס ועד ליום מותו. שמו המקורי היה גאיוס אוקטביוס, ועם אימוצו על ידי יוליוס קיסר - הוא שינה את שמו לגאיוס יוליוס קיסר; לפי המנהג המקובל הוא היה צריך להוסיף את השם אוקטביאנוס בסוף שמו כדי לסמל את הנומן המקורי שלו, אך אין כל הוכחה לכך שתוספת זו אכן קרתה
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', י"ד, ד'
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ו', ו'-ז'
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ג'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', א', 343.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 360.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כ', א'-ד'
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כ"א, א'-ח'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', ה', 293.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', ל"א, ג'
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ה', א', 87.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ט', ו', 339.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', א', 268.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ה', א', 137-138.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', ה', 293, 296-298.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', א', 272.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ט', ג', 318.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 363-364.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', א', 28.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 361.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ד', ב'-ד'
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ט'
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י', ח'-ט'
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י"א, א', 356, 358
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י"א, ז', 394
  26. ^ מקרוביוס, סטורנליה, ב, 4, 11.
  27. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, הערה 31 לפרק 13, עמוד 496.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ו', א'-ב'
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ו', א'-ב'
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, א', 300
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, ד'
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ז', ג'
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ח', א'
  34. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 154–158, 291, 318-309.
  35. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 76.
  36. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 93.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה', י"ג, ו'.