דבקה
| ערך ללא מקורות | |
דֶבְּקָה (מערבית: دبكة, רקיעה ברגליים. ההגייה בישראל, בסוריה ובלבנון: dabke) הוא ריקוד מסורתי במזרח התיכון ובארצות הבלקן, ונחשב למחול לאומי בלבנון ובסוריה, ובקרב ערביי ארץ ישראל. ישנם ריקודים דומים מאוד לריקוד הדבקה, כמו ריקוד ה"צ'ובי" הנהוג בעיראק ובערב הסעודית, ריקודים צועניים, יווניים, ארמניים וכורדיים. גם בקרב קבוצות אתניות שונות שאינן מסודרות במסגרת מדינית, רוקדים דבקה. מקור הריקוד אינו ידוע ואין יודעים אילו מהריקודים השפיעו עליו או הושפעו ממנו כיוון שבריקודים שונים ישנם מוטיבים דומים לריקוד זה.
במהלך ריקוד דבקה רוקעים ברגליים בקצב. לכל אזור או קבוצה אתנית מסוימת קצב וצעדים משלהם. הרקדנים הם קבוצה של גברים, נשים או קבוצה מעורבת, בשורה או בחצי מעגל. בראש כל קבוצת רקדנים עומד "ראש קבוצה" המוביל את הריקוד, והקבוצה רוקדת לפי קצב רקיעות רגליו. בריקוד המסורתי, ראש הקבוצה מניף את ידו באוויר אך כיום לרוב הוא מניף מטפחת, צעיף או כאפייה מסורתית. קצב הריקוד יכול להיות אחיד במהלך כל הריקוד או להשתנות.
הדבקה נחשב לריקוד מסורתי והוא נרקד בחתונות, במסיבות ובאירועים לאומיים. הריקוד מסמל סולידריות בין הרקדנים והערכה למנהגים המסורתיים ולתרבות המקומית. בלבנון, ריקוד זה נחשב לריקוד לאומי והוא מסמל פטריוטיות ולאומיות.
ישנן להקות מחול מקצועיות רבות המבצעות את ריקוד הדבקה וכן פסטיבלים ברחבי המזרח התיכון המוקדשים לריקוד זה. אחד הפסטיבלים הבולטים הוא פסטיבל בעלבכ, הנערך בעיר בעלבכ שבלבנון. דבקה נחשב גם לסוגה מוזיקלית במוזיקה הערבית ומלחינים ואמנים רבים הלחינו וביצעו שירי דבקה. עם הזמרים הבולטים נמנים הזמרת הלבנונית פיירוז, הזמרת הלאומית של לבנון, ופארס כרם, זמר פופ לבנוני אשר מבצע שירי דבקה עם מוטיבים של מוזיקת פופ.
הדבקה קיימת גם בריקודי העם הישראליים. בין השאר מוכרות הדבקות של ויקי (שמואל) כהן: כאגדת רבקה, דבקת החמור, דבקה קציר, דבקה הלל, דבקה דרוז ודבקה דליה.[1]
