דיולה אלפארי

דיולה אלפארי (במקור משה אדלר, בהונגרית: Alpári Gyula, בגרמנית: Julius Alpári; דונפלדוואר, 18 בינואר 1882 – זקסנהאוזן, 17 ביולי 1944) היה עיתונאי, סוציאל-דמוקרטי יהודי-הונגרי ואחר כך קומוניסט, סגן קומיסר העם לענייני חוץ (סגן שר החוץ) של הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, והעורך ראשי בשפה הגרמנית של עיתון הוועד הפועל של הקומינטרן, העיתון הבינלאומי בשם Inprekorr (Internationale Presse-Korrespondenz). המערכת הראשית של העיתון פעלה בברלין, לעיתים קרובות העיתון הופיע בשמונה שפת בין השנים 1921–1939.

דיולה אלפארי
Alpári Gyula

הנצחתו על בול של גרמניה המזרחית
לידה	19 בינואר 1882 דונפלדוואר, הונגריה
פטירה	17 ביולי 1944 (בגיל 62) זקסנהאוזן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	הונגריה
תפקיד	קומיסר העם (10 ביולי 1919–31 באוגוסט 1919)
מפלגה	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית, המפלגה הקומוניסטית של הונגריה

ביוגרפיה

פועל צעיר סוציאל-דמוקרטי

אלפארי בא לראשונה בקשר עם תנועת הפועלים כסטודנט בברטיסלאבה. משנת 1902 עבד כעיתונאי של נפסבה, בשנת 1903 עבד במזכירות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית (MSZDP), ולאחר מכן כחייל בצבא דיווח לנפסבה על המצב השורר בצבא. משנת 1906 היה אחד הפעילים המובילים בתנועת "הפועל הצעיר" ומשנת 1907 היה עורך כתב העת באותו השם. הוא לקח חלק בארגון ובעבודת המפגש הארצי הראשון של הפועל הצעיר שהתקיים ב-31 במרץ 1907. אלפארי השתתף בקונגרס המייסד של ארגון הפועלים הצעירים הסוציאליסטים ולאחר מכן קיבל עבודה בעיתונים הסוציאל-דמוקרטיים בגרמניה. בשובו להונגריה עבד כעוזר ספרן בבודפשט בבית העם של רובע 6, בתנועת הפועל הצעיר ובאיגודי פועלי הבניין והתחבורה. הוא ארגן סיעת אופוזיציה שמאלית מול הנהגת המפלגה. מסיבה זו, נפתחה נגדו חקירת משמעתית מפלגתית, ובמרץ 1910 גורש מה-MSZDP על ידי קונגרס המפלגה. אלפארי פנה לקונגרס הבינלאומי בקופנהגן וביקר שם את הנהגת המפלגה בתזכיר. הוועדה לבדיקת המנדט של הנציגים הקונגרס לא הכירה במנדט שלו להשתתף, למרות מחאותיהם של ולדימיר איליץ' לנין, רוזה לוקסמבורג וקלרה צטקין.

קומוניסט

באביב 1911 יזם אלפארי הקמת מפלגת עובדים חדשה. הוא הקים ועדת הכנה והשיק את העיתון בשם ה"סוציאל-דמוקרט". מטרותיו היו קרובות לתוכנית 1903 של ה-MSZDP, אך הוא סירב לשתף פעולה עם המפלגות הבורגניות ותמך בהפרדה בין המפלגה לבין האיגודים המקצועיים. הוא לא הצליח להשיג השפעה רבת היקף בתנועה הסוציאל-דמוקרטית באותה עת. בין השנים 1911–1913 היה הכתב בהונגריה של העיתונים הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים. בשנת 1916 קיבל על עצמו עבודת עיתונאי בעיתון היומי האזרחי Neues Politisches Volksblatt כשהופיע בהונגריה. במאמריו תקף בחריפות את הממשלה ותמך בשאיפות השלום המתוארות בוועידת צימרוולד (המפגש הבינלאומי הראשון של קבוצות אנטי מלחמתיות שהתכנס בכפר השווייצרי צימרוולד, בהשתתפות 38 נציגים מ-11 מדינות: רוסיה, פולין, איטליה, שווייץ, בולגריה, רומניה, גרמניה, צרפת, הולנד, שוודיה, נורווגיה). בשנת 1917 הפך לחסיד המהפכה הבולשביקית. בתחילת 1919 הצטרף למפלגת הקומוניסטים של הונגריה, שהוקמה מספר שבועות לפני כן. לאחר מעצרו בפברואר 1919, היה בקשר קבוע עם בלה קון שהיה כלוא כאחד הפעילים המובילים בארגון הקומוניסטי ההונגרי. בתקופת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית היה ראש מנהלת העיתונות, חבר מערכת "העיתון האדום", חבר במועצת העובדים והצבא המחוזי ומה-24 ביוני סגן קומיסר העם לענייני חוץ (סגן שר החוץ). לאחר נפילת הרפובליקה הסובייטית היגר לצ'כוסלובקיה, שם השתתף בהקמת המפלגה הקומוניסטית המקומית.

העורך הראשי של Inprekorr

בשנת 1921, על פי הצעתו של לנין, הקומינטרן השלישי הזמין אותו לעריכה ולארגון של העיתון Inprekorr (Internationale Presse-Korrespondenz) בברלין. מכאן ואילך, הוא ערך את דף המידע הבינלאומי של הקומינטרן בשפה הגרמנית תחילה עבור גרמניה, אוסטריה, שווייץ ולאחר מכן עבור צרפת במשך 20 שנה. בשנת 1924 השתתף בקונגרס החמישי של הקומינטרן ולאחר מכן הצטרף לוועדה המארגנת של ה-KMP. הוא נבחר כחבר בוועד המרכזי על ידי הקונגרס הראשון של ה-KMP. בוועד המרכזי מתח ביקורת על העמדה האולטרה-שמאלית של הנהגת המפלגה, ודחה את רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון החדשה כיעד ישיר". בשל ניגודים עקרוניים ובשל עבודת העריכה שלו, הוא פרש מהוועד המרכזי של ה-KMP בתחילת 1929.

אלפארי נסע לארצות הברית בשנת 1927 להוביל את המאמצים הקומוניסטים לסקר את משפט סאקו וונצטי.

משנת 1935, בפריז, ערך את יורשו של ה-Inprekorr, את ה-Rundschau. בשנות השלושים כתב מספר מחקרים בנושאי המרקסיזם-לניניזם. הוא פעל במפלגה הקומוניסטית של צרפת משנת 1939. בקיץ 1940 נעצר על ידי הגסטפו (אחרי כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית ביוני 1940). הוא נכלא ולאחר מכן נלקח למחנה הריכוז זקסנהאוזן. שם סירב לנאצים לכתוב את זכרונותיו מהקונגרסים של הקומינטרן ולכן הוא נורה למוות.

עבודותיו

• כתבים נבחרים (עורכת: מגדה אראנושי) בודפשט, 1960

לקריאה נוספת

• Komját Irén: A kommunista mozgalom világlapja. Az Inprekorr története. Budapest, Kossuth Könyvkiadó 1977. 207 (אירן קומיאן: העיתון העולמי של התנועה הקומוניסטית. תולדות ה- Inprekorr) ISBN 9630908840
• Fritz Runge: Emlékezés Alpári Gyulára. Párttörténeti Közlemények, VI. évf. 3. sz. 1960. aug. 168–178. old. (פריץ רונגה: לזכור את דיולה אלפארי )Párttörténeti Közlemények, VI. évf. 3. sz. 1960. aug. 168–178. old. ISBN 9630908840

• [Államrendészeti zsebkönyv.] Bp., M. Kir. Belügyminisztérium, [1944]. 2 db. 1020, 140 o.
• R. Gilicz Márta: Ifjúságunk példaképei. Válogatott bibliográfia a magyar munkásmozgalom nagy harcosairól. Bp., Fővárosi Szabó Ervin Könyvtár, 1965.
• Gulyás Pál: Magyar írók élete és munkái. Bp., Magyar Könyvtárosok és Levéltárosok Egyesülete, 1939-2002. 7. kötettől sajtó alá rend. Viczián János.
• Horák Magda: A magyar értelmiség veszteségei az 1940-es években. [Bp.], Szerző, [1996].
• Magyar életrajzi lexikon I-II. Főszerk. Kenyeres Ágnes. Bp., Akadémiai Kiadó, 1967-1969.
• A magyar antifasiszta ellenállás és partizánmozgalom. Főszerk. Liptai Ervin. Bp., Kossuth, 1987.
• Nagy Csaba: A magyar emigráns irodalom lexikona. [Részben 2. jav. és bőv. kiad. + Álnévlexikon] Bp., Argumentum Kiadó-Petőfi Irodalmi Múzeum és Kortárs Irodalmi Központ, 2000.
• Munkásmozgalomtörténeti lexikon. Szerk. vezetője Vass Henrik. Bp., Kossuth Könyvkiadó, 1972.
• Magyar Nagylexikon. Főszerk. Élesztős László (1-5. k.), Berényi Gábor (6. k.), Bárány Lászlóné (8-). Bp., Akadémiai Kiadó, 1993-.
• Malý Slovenský Biografický Slovník. Hlavný redaktor Vladimír Mináč. Martin, Matica slovenská, 1982.
• Magyar zsidó lexikon. Szerk. Ujvári Péter. Bp., Zsidó Lexikon, 1929.
• Révai Új Lexikona. Főszerk. Kollega Tarsoly István. Szekszárd, Babits, 1996-.
• Új magyar életrajzi lexikon. Főszerk. Markó László. Bp., Magyar Könyvklub. I. köt.
• Új magyar irodalmi lexikon. Főszerk. Péter László. Bp., Akadémiai Kiadó, 1994.