פתיחת התפריט הראשי

דייוויד רמניק

עיתונאי אמריקאי

דייוויד רמניקאנגלית: David Remnick; נולד ב-29 באוקטובר 1958) הוא עיתונאי, סופר ועורך כתב עת יהודי-אמריקאי. הוא זוכה פרס פוליצר לשנת 1994 עבור ספרו "קברו של לנין: ימיה האחרונים של האימפריה הסובייטית" (אנ'). רמניק הוא עורכו של כתב העת הניו יורקר מאז שנת 1998. הוא נבחר לעורך השנה בידי כתב העת Advertising Age בשנת 2000. לפני שהצטרף לניו יורקר, רמניק היה שליח הוושינגטון פוסט במוסקבה. הוא מכהן בחבר הנאמנים של ספריית העיר ניו יורק. ב-2010 ראה אור ספרו השישי "אובמה מילדות עד נשיאות".

דייוויד רמניק
דייוויד רמניק, 2008
דייוויד רמניק, 2008
לידה 29 באוקטובר 1958 (בן 60)
האקנסק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
עיסוק עיתונאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ג'ורג' פולק (1993)
פרס פוליצר לספרי עיון כלליים (1994) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

צעירותו ומשפחתועריכה

רמניק נולד בהאקנסאק, ניו ג'רזי (אנ'). בנם של ברברה לבית סיגל, מורה לאמנות ואדוארד סי. רמניק, רופא שיניים. [1][2] גדל בהילסדייל, ניו ג'רזי (אנ'), למשפחה יהודית חילונית וסיפר "הספרים עמדו במרכז עולמי". [3] חברו מילדות היה הקומיקאי ביל מאהר [4] הוא למד בבית הספר התיכון פיזק ואלי בהילסדייל. [5] הוא בוגר אוניברסיטת פרינסטון (1981). [2]

הוא נשא לאישה את כתבת הניו יורק טיימס אסתר פיין, לזוג שלושה ילדים. [3] רמניק דובר רוסית היטב. [6]

הקריירה בוושינגטון פוסטעריכה

רמניק החל את קריירת העיתונאות שלו בוושינגטון פוסט ב-1982 מעט אחרי שסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. [7] משימתו הראשונה הייתה לכתוב על ליגת הפוטבול האמריקאית. [8] כעבור שש שנים, ב-1988, הוא התמנה לכתב העיתון במוסקבה, עבודה שסיפקה בידו חומר לספרו "קברו של לנין". הוא זוכה פרס ג'ורג' פולק למצוינות בעיתונות לשנת 1993. [9]

הקריירה בניו יורקרעריכה

רמניק התמנה לחבר מערכת בניו יורקר בספטמבר 1992, לאחר שעבד עשר שנים בוושינגטון פוסט.[7]

מאמרו של רמניק בניו יורק משנת 1997 ‏"Kid Dynamite Blows Up", אודות המתאגרף מייק טייסון, היה מועמד ל-National Magazine Awards (אנ')[7] ביולי 1998 התמנה לעורך הניו יורקר במקומה של טינה בראון (אנ')[10] רמניק מינה את הנדריק הרצברג, כותב הנאומים לשעבר של ג'ימי קרטר ועורכו לשעבר של ניו ריפבליק, לכותב "Talk of the Town", בעמודו הראשון של המגזין. ב-2005 רמניק הרוויח מיליון דולר כעורכו של הניו יורקר.[11]

ב-2003 כתב מאמר מערכת כנגד מלחמת עיראק. [12]

ספרו של רמניק, "אובמה מילדות עד נשיאות", ראה אור בשנת 2010. הוא מתבסס על מאות ריאיונות עם חברים, עמיתים ואנשים ששהו במחיצתו של אובמה, עד שנהפך לנשיא ארצות הברית. הספר זכה לביקורות רבות בעיתונות.[13]

ב-2010 רמניק יצא בקמפיין שדרש את שיחרורה של סקינה מוחמדי אשטיאני, איראנית שנידונה למוות בסקילה לאחר שהורשעה בניאוף והורתה על הוצאתם להורג של בעלה בידי מאהבה.[14]

ביבליוגרפיהעריכה

ספרים שכתבעריכה

  1. (Lenin's tomb : the last days of the Soviet Empire. New York: Random House. (1993.
  2. (1996) .The devil problem and other true stories. New York: Random House.
  3. (1997) .Resurrection : the struggle for a new Russia. New York: Random House.
  4. (1998) .King of the World : Muhammad Ali and the rise of an American hero. New York: Random House.
בעברית: מלך העולם - מוחמד עלי: עלייתו של גיבור אמריקני, ספרי עליית הגג, 2010.
  1. Remnick, David and Susan Choi, eds. (2000). Wonderful town : New York stories from the New Yorker. New York: Random House.
  2. (2006). Reporting : writings from The New Yorker. New York: Knopf.
  3. (2010). The bridge : the life and rise of Barack Obama. New York: Knopf.
בעברית: אובמה מילדות עד נשיאות, תרגום: אמיר אורן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, בשנת 2010.

ספרים שערךעריכה

  • The New Gilded Age: The New Yorker Looks at the Culture of Affluence. New York: Random House, 2000.
  • Life Stories: Profiles from the New Yorker. New York: Random House, 2000.
  • Fierce Pajamas: An Anthology of Humor Writing from the New Yorker (with Henry Finder, eds.). New York: Random House, 2001.
  • Secret Ingredients: The New Yorker Book of Food and Drink. New York: Random House, 2007.
  • Disquiet, Please! More Humor Writing from the New Yorker (with Henry Finder, eds.). New York: Random House, 2008.
  • The Only Game in Town: Sports Stories from the New Yorker. New York: Random House, 2010.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דייוויד רמניק בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ארנה קזין, "איך להשיב לתפארתו מגזין אגדי", הארץ, 9 בפברואר 2006
  2. ^ 2.0 2.1 אליזבט איי. ברנן, אליזבט סי. קלארג', "דייוויד רמניק", מי ומי בפרס הפוליצר, הוצאת אוריקס, 1994, עמ' 276
  3. ^ 3.0 3.1 גבי ווד, "האמריקאי השקט", האובזרבר, 10 בספטמבר 2006
  4. ^ ג'ו האגן, "זה לא יכאב לך", ניו יורק (מגזין)
  5. ^ ג'ונתן סייל, "השכלתו של דייוויד רמניק: עורך הניו יורקר", אינדיפנדנט, 18 באוקטובר 2006
  6. ^ פיט המיל, "מושב קרוב לזירה"הניו יורק טיימס, 14 במאי 2006
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 "דייוויד רמניק", הרצאה במכון סופרים, State University of New York,‏ 26 בספטמבר 2000
  8. ^ The Tony Kornheiser Show, WTEM, April 13, 2010
  9. ^ זוכי פרס ג'ורג' פולק, באתר אוניברסיטת לונג איילנד
  10. ^ ג'ניפר הרפר, "מגזין הניו יורקר ממנה עורך חדש", טריביון ביזנס ניוז/נייט רידר, באתר HighBeam Research‏ 13 ביולי 1998
  11. ^ "מי מרויח כמה", ניו יורק (מגזין) (2005)
  12. ^ ‏"Making a Case", הניו יורקר, 3 בפברואר 2003
  13. ^ McNeil D. The bridge-builders. Safundi: The Journal of South African and American Studies 2010, 11(4), 459–464.
  14. ^ סעיד קמאלי דהגן, "משפט הסקילה באירן הוליד קמפיין נגד", גארדיאן, 22 ביולי 2010