דלעת: מוצב אחד בלבנון

דלעת: מוצב אחד בלבנון
	כריכת הספר
מידע כללי
מאת	מתי פרידמן
סוגה	מלחמה
הוצאה
הוצאה	הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר
תאריך הוצאה	2017
מספר עמודים	208
הוצאה בעברית
מספר עמודים	208

דלעת: מוצב אחד בלבנון, הוא ספר מאת העיתונאי והסופר הישראלי מתי פרידמן, המתאר את סיפור המוצב הצבאי דלעת, שבו העבירו לוחמים רבים את שירותם הצבאי בשנים בו היה קיים.

רקע עריכה

הספר ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר בינואר 2017. בספר מסופר סיפורם של החיילים בחזית של הלחימה בדרום לבנון במהלך 18 השנים בהם היה קיים (1982–2000).

פרידמן פרסם את הספר בקנדה באנגלית, ולאחר כשנה ראתה אור הגרסה העברית.

הספר מביא את סיפור מוצב דלעת, מוצב צה"ל שהיה ממוקם על בקצה רצועת הביטחון של דרום לבנון, על תל דבשה שברכס עלי טאהר ממזרח לנבטיה, בו שירת פרידמן כלוחם בפלוגת העורב של חטיבת הנח"ל. בספר כותב פרידמן על המוצב בשנים האחרונות של היערכות צה"ל בלבנון (2000-1994), בעת שהיה יעד בולט לתקיפה על ידי ארגון חזבאללה (עם המוצבים בופור, עיישיה, ריחן, גלגלית, טייבה וכרכום) ומתמקד במספר אירועים:

תקיעת דגל חזבאללה בסוללת המוצב
היתקלות עיקול "בז" (במסגרת נפגעו 13 לוחמי כוח מארב מירי לוחם חזבאללה לפני שנורה ונהרג)
אסון המסוקים
היפגעות טנקים^[1].

בספר מתואר סיפורם של חיילי צה"ל ששירתו שם, בין היתר המחבר ושאר בני דורו ששירתו במוצב דלעת ובמוצבים אחרים, במהלך מלחמת שמונה־עשרה השנים בהם אייש צבא ההגנה לישראל את המוצבים בדרום לבנון.

הספר מתאר את האירועים במדינה לאורך השנים מנקודת מבט פוליטית ומדינית אך גם את הסיפורים האישיים של החיילים ששירתו שם.

בין התיאורים של המאורעות שהתרחשו יש בספר גם תיאור של האווירה במוצב דלעת, בו העבירו לוחמים לאורך השנים את מרבית שירותם הצבאי, נוף הררי ושקט פסטוראלי, שהיה מופר בשעות לחימה. בסיפור מובאות נקודות מבטם של החיילים שאיישו את המוצב ונעו בין מצבים שונים של שהות לא נוחה בתעלות המוצב, לבין יציאה לסיורים בלב לבה של ארץ החזבאללה^[2].

על הספר עריכה

הספר תורגם למספר שפות. המהדורה באנגלית של הספר נבחרה לרשימת 100 הספרים הטובים של השנה בעיתון "הניו יורק טיימס", ולאחד מ־10 הספרים הטובים של השנה באתר "אמזון"^[3].

הוא נכתב והתפרסם במקור באנגלית, שפת האם של פרידמן.

הגרסה בעברית עברה שינויים שונים שעל פי המחבר, מטרתם היא הניסיון להעביר את הסיפור לשפה "הטבעית שלו", עברית. הספר הוא פרויקט עיתונאי שנכתב בעקבות מחקר ארוך. הפרקים מבוססים על עשרות ראיונות, מאות מסמכים, וזיכרונות אישיים של המחבר שחלקם נכתבו סמוך לזמן בו התרחשו במציאות.

המחבר מציין שבספר לא הוספו פרטים בדיוניים והעובדות המתוארות בו הן כפי שקרו במציאות. הציטוטים בו מובאים בלשונם. בטקסט במהלך הספר מופיעים לרוב שמות פרטיים בלבד והשמות המלאים של הדמויות נמצאים ברשימת מקורות בסוף הספר.

ביקורות ציינו לטובה את איכות התיאורים בספר: "פרידמן מיטיב לתאר את ה"שגרה" של הקבוצה הקטנה ששירתה במוצבים החודרים בלבנון באמצעות סיפור חייו הצבאיים שלו"^[1] וגם את הבחירה לעסוק בנושא בצורה ממצה ומייצגת: "ספר תמציתי, חכם ומטלטל שמתאר היכן החלו סוגי העימותים שאיתם מתמודדת ישראל מאז ועד עתה"^[4].

מבנה עריכה

הספר מחולק לארבעה חלקים:

חלק ראשון - תיאור אירועים שהתרחשו במוצב דלעת החל משנת 1994, מנקודת מבטו של סמ"ר אבי אפנר מפלחה"ן נח"ל, שנפל באסון המסוקים, זיכרונותיו האישיים וראיונות עם לוחמים מפלוגות ההנדסה בחטיבות הנח"ל וגבעתי ועורב נח"ל.
חלק שני - סיפורן של שתי אימהות־אזרחיות שפעלו לשינוי באסטרטגיה הצבאית בלבנון, במסגרת ארבע אמהות.
חלק שלישי - תיאור התקופה בה שירת המחבר במוצב וחוויותיהם של חבריו בימים האחרונים של המוצב.
חלק רביעי ואחרון - תיאור של המוצב לאחר שנים כפי שראה אותו פרידמן כשחזר ללבנון כאזרח. הפרק מוקדש להתרשמותו של פרידמן, בעל הדרכון הקנדי, מביקורו ברכס בשנת 2002, כאשר חזר למקום עליו היה המוצב בעבר.