דן בן יוסף אשכנזי
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
רבי דן בן יוסף אשכנזי חי ופעל באשכנז במחצית השנייה של המאה ה-13, ובהמשך היגר לספרד שם פעל עד לפטירתו.
| לידה |
המאה ה־13 האימפריה הרומית הקדושה  |
|---|---|
| פטירה |
המאה ה־13 כנראה ספרד |
| תקופת הפעילות |
? – המאה ה־13 |
| השתייכות | ראשונים, רבני אשכנז, רבני ספרד |
| תחומי עיסוק | הלכה, פרשנות המקרא |
| רבותיו | מהר"ם מרוטנבורג |
  | |
ביוגרפיה
עריכהעל קורותיו באשכנז ידוע מעט מאוד מלבד העובדה שהשתייך לחוגו הפנימי של מהר"ם מרוטנבורג והתערב בשאלות ציבוריות שונות. את הכינוי אשכנזי קיבל בספרד בעקבות מוצאו.
עם עלייתו של המלך רודולף הראשון בשנת 1286, וההרעה שחלה בעקבות כך במצבם של יהודי אשכנז, עזב רבי דן את אשכנז בסביבות שנת 1287/8 ועבר להתגורר בספרד בעיר סרגוסה ולאחר מכן הקים ישיבה בטולדו.
בספרד היה מעורב רבי דן בפולמוסים הלכתיים חריפים כשבחלקם הביע דעה הלכתית עצמאית וחריגה מאוד (כגון הכשר שחיטת נכרי), מה שגרם לוויכוחים סוערים עם בני תקופתו ובמיוחד עם הרשב"א.[1]
פרשה נוספת ששמו של רבי דן נקשר בה היא זו של הטוען לנבואה נסים בן אברהם מאווילה שהסעירה את קהילות ספרד בשנת 1295 בערך, כאשר תוך כדי מאבקו של הרשב"א להוקעתו, כתב רבי דן מכתב התומך בו ובטענת נבואתו, דבר שהביך מאוד את הרשב"א שכתב:
”זה כששה חדשים עבר בכאן נער חסר לב, ובידו איגרת חתומה מיד הרב רבי דן, וכראותיה היה הדבר קשה בעיני, יען חשבו רבים את זה לקלות הדעת, כי מה שיצריך חקירה רבה, וכמעט לא יספיקו בו כל החקירות, יכתוב איש שנקרא חכם, כמעיד: 'זאת אמת'. ואין אלו דברי חכם ולא יאות כזה לנקיי הדעת רק לנמהרי הלב ולאשר לא תעשינה ידיהם תושיה.” (שו"ת הרשב"א, חלק א סימן תקמח).
למרות הוויכוחים הרבים שעברו בין הרשב"א לרבי דן נשמר ביניהם יחס של כבוד הדדי והרשב"א אף כותב ש"כדאי הוא לסמוך עליו". וגם רבינו בחיי בן אשר שהיה תלמידו של הרשב"א מביא בשמו כמה פעמים בספרו "רבינו בחיי" על התורה.[2]
חוץ מעיסוקו ההלכתי, היה פעיל רבות גם בפרשנות המקרא ומלבד המובאות משמו בחיבורים שונים כתב כנראה גם פירוש שלם על התורה שאבד. פירושיו שנשתמרו מתאפיינים במקוריות, חדשנות ונועזות.[דרוש מקור]
לקריאה נוספת
עריכה- ישראל מ' תא-שמע, רבנו דן מגלות אשכנז אשר בספרד, כנסת מחקרים - עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ב עמ' 157–166