האסכולה הירושלמית

האסכולה הירושלמית הייתה קבוצת מלומדים בתחומים שונים במדעי היהדות שפעלה באוניברסיטה העברית בירושלים מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לתחילת המאה ה-21. היא נחשבת לאחת האסכולות המשפיעות ביותר בהיסטוריוגרפיה הישראלית והיהודית ובמיוחד בקרב המחקר הציוני והלאומי. האסכולה הדגישה את האופי הלאומי של ההיסטוריה היהודית ושימשה ככלי חשוב בעיצוב הזהות הלאומית והתרבותית של מדינת ישראל.

רקע

האסכולה הירושלמית הוקמה בתגובה לגישות האפולוגטיות ששלטו באקדמיה האירופית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. באותה תקופה חוקרים מערביים רבים עסקו בלימוד היהדות כחלק ממסגרת ההשכלה היהודית מתוך שאיפה להציג את היהדות כתרבות מפותחת ונאורה שניתן להשוותה לתרבויות האירופיות. הם ניסו ל"הלבין" את היהדות על ידי הדגשת הצדדים המיסטיים והלא-נאורים שלה, כדי להתאימה לערכי המודרנה האירופאית.

בתגובה לגישה זו וברקע של חידוש הלאומיות והציונות החלו חוקרים יהודים בארץ ישראל לפתח גישה חדשה למחקר היהודי. בדצמבר 1924 חודשים ספורים לפני פתיחת האוניברסיטה העברית הוקם "המכון למדעי היהדות" שבו פעלו מרבית חברי האסכולה הירושלמית. המכון שילב מחקר עם מטרות לאומיות וחינוכיות, והפך למוקד לפעילות אקדמית שחידשה את המחקר בתחומים כמו היסטוריה חברתית, כלכלית ודמוגרפית של היהודים.

בשנת 1936, עם ההוצאה לאור של כתב העת "ציון" התמקד המכון בפרסום מחקרים שהדגימו את התפיסות החדשות של האסכולה. תחומים כמו קבלה ומיסטיקה, שלא נחקרו כלל בקרב חכמת ישראל מסוף המאה ה-19, החלו לקבל במה בכתב העת ובמחקרים שנערכו במכון. חוקרים כמו יצחק בער ובן ציון דינור, שהיו בין מנהיגי האסכולה, קידמו תפיסה לפיה ההיסטוריה היהודית מושפעת מהמשך הקיום הלאומי והתרבותי של היהודים כעם, לאורך כל התקופות ובכל מקום.

האסכולה הירושלמית הביאה לחידוש רעיוני בחקר ההיסטוריה היהודית ובגישות למחקר היהודי בכלל. בגיליון הפתיחה של כתב העת "ציון" בשנת 1936, הדגישו עורכיו יצחק בער ובן-ציון דינור את הגישה המהפכנית להיסטוריה היהודית כ"תולדותיה של האומה הישראלית" שמאוחדת על ידי אחדות הומוגנית מקיפה את כל התקופות וכל המקומות. גישה זו נועדה להתגבר על התפיסה התאולוגית-ספרותית ששלטה בהיסטוריוגרפיה היהודית במאה ה-19 ולהתמודד עם האתגרים שהעמידו החוקרים הנוצריים והמסורתנים היהודים שעיוותו את העבר היהודי לצרכיהם.

בער ודינור ראו בציונות לא רק תנועה לאומית אלא גם ככלי לחידוש החקירה ההיסטורית, שיכולה לשחרר את המחקר היהודי מכבלי המסורת ומהשפעות הזרות ולאפשר חקירה אובייקטיבית ומדעית שתקדם את ההכרה העצמית הלאומית. הם נעזרו באמירתו המפורסמת של לאופולד פון רנקה, "לראות את הדברים כפי שהם באמת", כדי להדגיש את חשיבות האמינות והנייטרליות בחקר ההיסטוריה.

גרשום שלום הביע תקווה שהמרכז הירושלמי החדש ישחרר את המחקר מההשפעות המסורתיות ויעבירו לרמה חדשה של הבנה היסטורית מבפנים מתוך נקודת מבט היסטורית של הלאום היהודי החי והשולט בגורלו. הוא ועמיתיו האמינו כי הציונות תוכל לפתח תשתית מחקרית חדשה שתאפשר לחוקרים לגלות ולחקור את המרכיבים הלאומיים והתרבותיים של היהדות בכל תקופותיה ומקומותיה.

בער ודינור כל אחד תרגם את הציונות לתחומי מחקר שונים. בער התמקד בדמויות היהודיות הטרום-מודרניות שגילמו את הערכים הרוחניים והדמוקרטיים של הלאום, בעוד דינור חקר את הרגש הלאומי היהודי דרך אסופות המקורות שלו והדגיש את הזיקה העמוקה לארץ-ישראל. הם שילבו במחקרם גישות של כינוס מקורות ופיתוח תיאוריה היסטורית ציונית שראתה בארץ-ישראל מרכז ומקור משיכה ליהודים בכל העולם.

הגישה החדשה שהציעה האסכולה הירושלמית השפיעה גם על חקר המיסטיקה היהודית, כאשר גרשום שלום הביא את תחום המיסטיקה מהזניחה למרכז הבמה של מדעי היהדות. הוא חידש את ההיסטוריה היהודית על ידי חקירה נרחבת של מגמות במיסטיקה היהודית, מהלך שהשפיע על דורות של חוקרים אחריו והפך לנושא לגיטימי ומרכזי בחקר היהדות.

המכון והאסכולה הירושלמית נהנו מהשראה של התפתחויות בחקר הלאומיות באירופה והחלו לחבר בין המחקר האקדמי לתחייה הלאומית הציונית. התפיסה של האסכולה הפכה את המחקר ההיסטורי לכלי מרכזי להנחלת זהות לאומית חזקה ואחידה, ושימשה לפיתוח תשתית חזקה להוראה ולמחקר, שעזרה להקים ולקיים זהות יהודית-ישראלית מובהקת ומחוברת למסורת ולהיסטוריה של העם.

השפעות וישומים

ההשפעה של האסכולה הירושלמית התבטאה במיוחד בחינוך ובמדיניות הציבורית בישראל. בן-ציון דינור, שכיהן כשר החינוך, השתמש בתפיסות האסכולה ליצירת תוכנית לימודים לבתי הספר שהדגישה את הנרטיב הלאומי היהודי. דינור וחבריו ראו במחקר ההיסטורי כלי לתחייה לאומית ולהקניית זהות לאומית אחידה בקרב כלל יהודי ישראל.

ביקורת ומחלוקת

למרות השפעתה הרחבה, האסכולה הירושלמית נתקלה גם בביקורת. מבקרים טענו כי היא מקדמת נרטיב חד-צדדי שמגמד את הפזורה היהודית ומתעלם מהוויית הגוונים הרבים שבהיסטוריה היהודית. בנוסף, הדגש החזק על הלאומיות עורר מתחים עם קהילות שלא התחברו לתפיסה זו, וגרם למחלוקות בקרב הציבור הישראלי.

לקריאה נוספת

• דוד נתן מאיירס, 'אסכולת ירושלים' בחקר ההיסטוריה היהודית, בתוך: ירמיהו יובל (עורך ראשי), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, הוצאת כתר, ירושלים, 2008, כרך א עמ' 125–128.
• אביתר פריזל, בין רעיון למציאות: שמואל אטינגר ו'האסכולה הירושלמית', בתוך ישראל 20, 2012, עמ' 199–207.