ויקיפדיה

הארטיסט

סרט קולנוע צרפתי

הארטיסט (The Artist, רק בקוויבק: L'Artiste) הוא סרט קולנוע צרפתי מסוג דרמה קומית, זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. הסרט יצא לאקרנים ב-2011, בבימויו של מישל הזנוויציוס, ובכיכובם של ז'אן דוז'רדן וברניס בז'ו. הארטיסט הוא סרט אילם ברובו ומוצג בשחור-לבן, הסרט מהווה מעין חיקוי לסרטי תקופת שלהי שנות ה-20 — ראשית שנות ה-30.

הארטיסט
The Artist
כרזת הסרט בישראל
כרזת הסרט בישראל
בימוי מישל הזנוויציוס עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי עמנואל מונטמא, תומא לאנגמן עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט מישל הזנוויציוס עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה אן-סופי ביון, מישל הזנוויציוס עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ז'אן דוז'רדן
ברניס בז'ו
מוזיקה לודוביק בורס עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום גיום שיפמן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת
חברת הפקה France 3, La Classe Américaine, La Petite Reine, Wild Bunch, Orange studio עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה האחים וורנר
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 15 במאי 2011
משך הקרנה 100 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה קומדיה רומנטית, דרמה קומית, סרט קומדיה, סרט רומנטי, סרט דרמה, סרט אילם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות לוס אנג'לס עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 15 מיליון דולר
הכנסות 133.4 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו artist
פרסים
אתר רשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסרט זכה לשבחים רבים והוכתר כהצלחה אדירה בביקורת ובפרסים. דוז'רדן זכה בפרס השחקן הטוב ביותר (אנ') בפסטיבל קאן 2011, והסרט גרף שלושה פרסי גלובוס הזהב, שבעה פרסי BAFTA, וחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט, הבמאי והשחקן הטובים ביותר.

זהו הסרט האילם הראשון שזכה באוסקר מאז 1929 והראשון בשחור-לבן שזכה מאז רשימת שינדלר. בצרפת הוא זכה בשישה פרסי סזאר[1], כולל הסרט והבמאי הטובים ביותר, וקבע שיא בזכיות עבור סרט צרפתי[1].

עלילה

עריכה

עלילת הסרט מתרחשת בהוליווד שבין 1927 ל-1932, תקופת המעבר שבין הסרט האילם לסרט המדבר.

ג'ורג' ולנטין (Valentin), כוכב ראינוע פוגש אישה צעירה בשם פפי מילר (Miller), בשעה שהוא מתראיין לעיתונאים לאחר הקרנת אחד מסרטיו. מילר מצטלמת איתו, ולמחרת שניהם מופיעים בכל העיתונים, כשהכותרת הראשית שואלת "מי הבחורה הזאת?" בהמשך, מילר הולכת לאודישן כרקדנית ופוגשת במקרה את ולנטין שמזמין אותה להשתתף בסרט שהוא משחק בו, למרות התנגדותו של מנהל הסטודיו, אל צימר (Zimmer). בהמשך דורך כוכבה של מילר והיא מתחילה לככב בסרטים.

שנתיים לאחר מכן צימר מכריז על סיום הפקת סרטי ראינוע. ולנטין לא מאמין שסרטי הראינוע יחלפו מן העולם ומשוכנע שסרטי קולנוע הם רק אופנה חולפת. הוא מחליט להפיק סרט משלו, במימונו המלא. הקרנת הסרט מתרחשת בדיוק ביום של קריסת וול סטריט 1929. הסיכוי היחיד של ולנטין לשרוד הוא שהסרט שלו יהפוך ללהיט. אך רק מעט אנשים מגיעים להקרנה, ורובם הולכים לסרט בו מופיעה פפי מילר. בדיוק אז אשתו דוריס מודיעה לו שעליו לפנות תוך שבוע את חפציו מהבית, וללכת. ולנטין עובר לדירה אחרת עם הכלב שלו. באותו זמן בדיוק הופכת פפי מילר לכוכבת קולנוע מפורסמת בהוליווד.

שתוי ומדוכא חוטף ולנטין התקפת זעם, הוא זורק את כל העותקים של הסרטים בהם הוא השתתף, ומצית אותם. הודות לכלבו שמעורר את תשומת לבו של שוטר ברחוב, מצליחים להציל אותו מהשריפה, והוא מאושפז בבית חולים. פפי מילר מגיעה לבקרו ומבקשת שהוא יעבור להתאושש מהפציעות בביתה.

פפי מילר מאיימת על אל צימר, איתו היא עובדת, שאם בסרט הבא בו היא משתתפת לא ישתתף גם ולנטין, היא עוזבת. בינתיים, ולנטין מגלה שמילר קנתה את כל החפצים שלו שנמכרו במכירה פומבית לאחר שפשט את הרגל. הוא חוזר לדירה שלו, ומנסה להתאבד. ברגע האחרון מגיעה פפי והם מתפייסים. לפתע נזכרת פפי מילר בכישרון הריקוד של ולנטין ומשכנעת את צימר שהם יעשו מחזמר ביחד.

הסצנה האחרונה בסרט מציגה את הצילומים של הריקוד המשותף של מילר וולנטין. זוהי הסצנה היחידה שבה יש פסקול מלא בסרט. לאחר הריקוד המושלם אומר צימר, "קאט. מושלם. אפשר עוד פעם?" ולנטין עונה, "בשמחה", וחושף את מבטאו הצרפתי (מכאן ניתן להבין מדוע הוא חשב שאינו יכול להצליח כשחקן מדבר).

שחקנים

עריכה

הפקה

עריכה

פיתוח

עריכה

הבמאי מישל הזנוויציוס חלם במשך שנים ליצור סרט אילם, בהשראת יוצרי עידן האילמות ואופייה הוויזואלי. לאחר הצלחת סרטי הריגול שלו (המרגל האבוד בריו דה ז'ניירו, סוכן חשאי 117: קהיר, רשת מרגלים), המפיקים החלו להתעניין בפרויקט. הזנוויציוס בחר במלודרמה, ז'אנר שהתיישן היטב מעידן האילמות, ועבד עם ז'אן דוז'רדן וברניס בז'ו, שכיכבו בעבר בסרטיו. הוא חקר את הוליווד של שנות ה-20 ואת טכניקות הסרטים האילמים כדי לספר את הסיפור ללא שימוש מוגזם בכותרות ביניים. התסריט, שנכתב בארבעה חודשים, הושפע מהקומדיה האילמת Show People משנת 1928[2][3].

 
חלק מהצוות והצוות בפסטיבל קאן 2011: (מימין לשמאל) המפיק תומאס לנגמן, הצלם הראשי גיום שיפמן, מככבים מיסי פייל, ברניס בז'ו וז'אן דוז'רדן, הבמאי מישל אזנוויציוס, והמלחין לודוביק בורס.

ההשפעה המרכזית על עיצוב דמות הגיבור בתסריט ניתנה מדאגלס פיירבנקס. ספרו האחרון של ג'פרי ואנס, Douglas Fairbanks, יחד עם תערוכת דאגלס פיירבנקס של האקדמיה לקולנוע ואירועי הקרנה בלוס אנג'לס ובניו יורק, העניקו תשומת לב תקשורתית נרחבת לגיבור האקשן הראשון של הוליווד ולנשיא הראשון של האקדמיה[4][5].

צילום

עריכה

הצילום העיקרי של הארטיסט החל בנובמבר 2010[6] ונמשך 35 ימים[7]. הסרט צולם ביחס מסך 1.33:1, אופייני לעידן הסרט האילם, ובשחור-לבן, אך בפועל צולם בצבע על ידי צלם הקולנוע גיום שיפמן[8]. כל הפרטים הטכניים, כמו עדשות, תאורה ותנועות מצלמה, הותאמו לאסתטיקה של התקופה. כדי לשחזר את המראה המואץ של סרטי שנות ה-20, הצילום נעשה בקצב של 22 פריימים לשנייה במקום 24[9]. רוב הסרט אילם, למעט שתי סצנות קצרות עם סאונד ופסקול לא דיאגטי. במהלך הצילומים, הושמעה מוזיקה מסרטים הוליוודיים קלאסיים כדי לסייע לשחקנים[2].

הסרט הופק על ידי La Petite Reine ו-ARP Sélection בעלות של 13.47 מיליון אירו, עם תמיכה של Studio 37, France 3 Cinema, StudioCanal ו-CinéCinéma[2]. הצילומים התקיימו בלוס אנג'לס, בעיקר בהוליווד[10], וכן בתיאטראות, מסעדות ובתים במרכז העיר, כולל ביתה של מרי פיקפורד. עבודת בימת הקול התבצעה ב-Red Studios, שגם שימש כרקע לחלק מהמגרש הבדיוני של Kinograph Studios. מבנה ברדבורי בלוס אנג'לס שימש לצילום רצף המדרגות הייחודי של הסרט.

רצף הריקוד המסיים דרש 17 טייקים, ולצורך כך דוז'רדן ובז'ו התאמנו חמישה חודשים בלימוד ריקוד סטפס. דוז'רדן ציין: "בשבוע הראשון זה כיף, בשבוע החמישי זה משעמם, ובסוף זה מרגש".

מעצב התלבושות האמריקאי מארק ברידג'ס יצר את המלתחה עבור צוות השחקנים של הסרט[11].

מוזיקה

עריכה

המוזיקה לסרט הולחנה ברובה על ידי לודוביק בורס, לצד יצירות של מלחינים נוספים, כגון "Estancia" מאת אלברטו גינאסטרה. הפסקול הוקלט בבריסל על ידי הפילהרמונית של בריסל בניצוחו של ארנסט ואן טיאל, בשיתוף תזמורת הג'אז של בריסל. ההקלטות נערכו במשך שישה ימים באפריל 2011, בסטודיו 4 של פלאגיי שבבריסל[12].

סצנת השיא של הסרט מלווה ב"סצנה ד'אמור" מאת ברנרד הרמן, שמקורה בסרטו של אלפרד היצ'קוק ורטיגו, בו יצירה זו ליוותה סצנה דומה ללא דיאלוג. בפסקול מופיע שיר אחד בלבד עם המילים, "Pennies from Heaven", בביצוע רוז מרפי (ללא קרדיט). למרות שהשיר נכתב בשנת 1936, הוא שולב בסרט המתרחש בין 1927 ל-1932. הפסקול יצא לאור ב-10 באוקטובר בצרפת וב-21 באוקטובר בבריטניה ובארצות הברית, בהוצאת סוני קלאסיקל רקורדס[13].

שחרור

עריכה

תיאטרלי

עריכה
 
ז'אן דוז'רדן בפסטיבל קאן 2011

הסרט הוקרן לראשונה ב-15 במאי 2011 במסגרת התחרות בפסטיבל קאן, לאחר שהוכרז תחילה כהקרנה מחוץ לתחרות ושובץ לתחרות שבוע בלבד לפני תחילת הפסטיבל[13]. יציאתו הרשמית בצרפת הייתה ב-12 באוקטובר 2011 דרך האחים וורנר צרפת[14]. חברת ויינשטיין רכשה את זכויות ההפצה עבור ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה, דרום אפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה[15]. בנוסף, הסרט נמכר לקומסטוק ו-GAGA ביפן ול-Delphi Film בגרמניה[16].

בארצות הברית, הסרט יצא תחילה בהקרנות מוגבלות ב-23 בנובמבר 2011. בעקבות זכיותיו בטקס פרסי גלובוס הזהב ה-69, הודיעה האחים וורנר על הוצאה מחודשת בצרפת ב-25 בינואר 2012, ב-362 בתי קולנוע. בנוסף, הסרט שוחרר מחדש בבלגיה ב-22 בפברואר 2012[17][18].

מדיה ביתית

עריכה

הארטיסט שוחרר ב-DVD ובבלו-ריי ב-26 ביוני 2012. הוא שוחרר בבריטניה על ידי Entertainment in Video ב-28 במאי 2012[19].

קבלה וביקורת

עריכה

הכנסות

עריכה

הארטיסט הכניס $44,671,682 בצפון אמריקה, יחד עם $88,761,174 בטריטוריות אחרות, בסך כולל של $133,432,856 ברחבי העולם[20]. לאחר הצלחתו בטקס פרסי האוסקר, הסרט ראה עליה מתונה בשבוע שלאחר מכן בקופות בצפון אמריקה. הוא הופיע ב"טבלת 10 המובילים של השבוע" וקיבל עלייה של 34% תוך הרחבת יציאתו מ-966 בתי קולנוע ל-1,756[21].

תגובה ביקורתית

עריכה

הסרט "האמן" זכה לשבחי ביקורת רחבים:

  • Rotten Tomatoes העניק לסרט דירוג של 95% מתוך 327 ביקורות עם ממוצע של 8.8/10, ותיאר אותו כ"משמח וסמוך לקסם הקולנוע האילם".
  • Metacritic נתן ציון משוקלל של 89/100, המסמל "הערכה אוניברסלית".
  • CinemaScore העניק ציון ממוצע של "A".

הביקורות שיבחו את הופעותיהם של ז'אן דוז'רדן וברניס בז'ו, ודוז'רדן אף זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר. מבקרים כמו מארק אדמס מ"סקרין דיילי" ופיטר בראדשו מהגרדיאן ציינו את הסרט כ"תענוג אמיתי" וכיצירה שמעוררת הנאה וצפייה חוזרת. גם ג'פרי מקנאב מ"האינדיפנדנט" ורוג'ר אברט מ"שיקגו סאן-טיימס" העניקו שבחים על הסיפור וההפקה.

עם זאת, היו גם ביקורות שליליות. חיימה נ. כריסטלי ממגזין סלנט העניק לסרט ציון נמוך, בטענה כי הוא מתעלם מעומקו של עידן הסרט האילם. בנוסף, חלק מהמבקרים סברו כי בז'ו לא עמדה באותה רמת ביצוע של דוז'רדן.

למרות כמה הסתייגויות, הסרט נחשב לאחת ההצלחות הגדולות של קולנוע מודרני המעביר כבוד לעבר.

מחלוקת קים נובאק

עריכה

בינואר 2012, השחקנית קים נובאק התבטאה בחריפות נגד השימוש של מישל הזנוויציוס במוזיקה של ברנרד הרמן מתוך סרטו של היצ'קוק, ורטיגו. נובאק טענה שהשימוש בציטוט המוזיקלי מהווה "אונס מטאפורי" של יצירתה, והביעה התנגדות מוסרית להסתמכות על מוזיקה מפורסמת ליצירת דרמה. היא כינתה זאת "התעללות" באמנות.

הבמאי הזנוויציוס הגיב לביקורת של קים נובאק, והסביר כי השימוש במוזיקה מתוך "ורטיגו" נעשה כחלק ממכתב אהבה לקולנוע הקלאסי. הוא הדגיש כי הסרט נוצר בהשראת יצירותיהם של במאים כמו היצ'קוק, לאנג, פורד ולוביטש, והכיל מוזיקה של ברנרד הרמן, שלדבריו שימשה בסרטים רבים ושונים. הזנוויציוס ציין כי המוזיקה שוכתבה כחוק, תוך שביקורת כזו אינה יוצאת דופן בתעשייה, ושלא מדובר במשהו חריג או לא מוסרי.

בפסטיבל קאן 2011, טוד מקארתי מהוליווד ריפורטר העיר על השימוש במוזיקה, וציין שהיא יעילה דרמטית אך גם מסיחה את הצופה לסרט אחר.

ביקורות ופרסים

עריכה

הסרט קיבל ביקורות נלהבות וזכה למספר פרסים. דוז'רדן זכה בפרס השחקן הטוב ביותר לשנת 2011 בפסטיבל קאן. הסרט היה מועמד לשישה פרסי גלובוס הזהב, וזכה בשלושה: הסרט הטוב ביותר והשחקן הראשי הטוב ביותר, שניהם בקטגוריה של קומדיה, והפסקול המקורי הטוב ביותר. כמו כן, הסרט מועמד ל-12 פרסי באפט"א. הסרט היה מועמד ל-10 פרסי אוסקר: לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר, לשחקן הטוב ביותר (ז'אן דוז'רדן), לשחקנית המשנה הטובה ביותר (ברניס בז'ו), לתסריט המקורי, לעריכה הטובה ביותר, לצילום הטוב ביותר, לעיצוב התלבושות הטוב ביותר, לעיצוב האמנותי הטוב ביותר ולמוזיקה המקורית הטובה ביותר.[22] בטקס שהתקיים ב-26 בפברואר 2012 זכה הסרט בחמישה פרסי אוסקר, בראשם הפרס לסרט הטוב ביותר.

הסרט זכה בפרס סזאר ובפרס לומייר לסרט הטוב ביותר.

השפעות

עריכה

זהו סרט מחווה לסרט האילם של שנות ה-20 של המאה ה-20. הוא מושפע ממבנה התסריט של כמה סרטים באותה תקופה, כמו "כוכב חדש נולד" או אורות הכרך, לדברי הבמאי,[23] גם משיר אשיר בגשם, הסרט ינק רבים מהרעיונות בנושא המעבר הכואב והקשה לשחקנים בסרט האילם, מהראינוע לסרט המדבר.[24]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הארטיסט בוויקישיתוף

מידע:

ביקורות:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 "Kate Winslet to receive honorary Cesar award". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-01-27. נבדק ב-2024-12-11.
  2. ^ 1 2 3 ערכת עיתונות אנגלית - The Artist, "ראיון עם מישל חזנביציוס" (PDF) . חבורה פראית, ‏14 בספטמבר 2011 (באנגלית)
  3. ^ אלפוסו, רנה, "הבגדים עושים את האדם" (PDF), ‏סתיו 2012 (באנגלית)
  4. ^ SFGATE: San Francisco Bay Area News, Sports, Culture, Travel, Food and Drink, SFGATE (באנגלית)
  5. ^ Academy Awards Acceptance Speeches - Search Results | Margaret Herrick Library | Academy of Motion Picture Arts & Sciences, aaspeechesdb.oscars.org
  6. ^ Erin Carlson, ‘The Artist’ Dog Uggie Retiring Early Due to Mystery Illness (Report), The Hollywood Reporter, ‏2012-02-06 (באנגלית אמריקאית)
  7. ^ BBC One - The BAFTA Film Awards, 2012, Red Carpet, BBC (באנגלית בריטית)
  8. ^ Cruz, Gilbert (2012-01-19). "What Is This Artist Movie That's Winning All the Awards?". Time (באנגלית אמריקאית). ISSN 0040-781X. נבדק ב-2024-12-11.
  9. ^ Rebecca Keegan Former staff writer Rebecca Keegan covered film at the Los Angeles Times until 2016, is the author of “The Futurist: The Life, Films of James Cameron ” Prior to joining The Times, she was the Hollywood correspondent for Time magazine A. native of New York State, she graduated from Northwestern University, Buzz is growing over a silent film, Los Angeles Times, ‏2011-11-21 (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ Media frenzy over Sarkozy’s election Conquest, Cineuropa - the best of european cinema, ‏2011-04-18 (באנגלית)
  11. ^ Hugh Hart, 'Artist' costumer had designs on career as child, SFGATE, ‏2012-02-12 (באנגלית)
  12. ^ KAN, News, www.brusselsphilharmonic.be (באנגלית)
  13. ^ 1 2 Ludovic Bource - The Artist - Amazon.com Music, www.amazon.com (באנגלית אמריקאית)
  14. ^ AlloCine, The Artist (בצרפתית), נבדק ב-2024-12-11
  15. ^ Nancy Tartaglione2011-05-16T06:00:00+01:00, Wild Bunch, Weinsteins confirm multi-territory deal on The Artist, Screen (באנגלית)
  16. ^ Katey Rich published, The Artist Star Jean Dujardin On How Gene Kelly Inspired His Work, CINEMABLEND, ‏2011-11-28 (באנגלית)
  17. ^ Recherche, Le Soir (בצרפתית)
  18. ^ Elsa Keslassy, France’s second look at ‘Artist’, Variety, ‏2012-02-22 (באנגלית אמריקאית)
  19. ^ The Artist Detailed, נבדק ב-2024-12-11
  20. ^ The Artist, Box Office Mojo
  21. ^ Pamela McClintock, ‘The Artist’ Enjoys Box Office Bump After Oscar Wins, The Hollywood Reporter, ‏2012-03-04 (באנגלית אמריקאית)
  22. ^ רוני אפרת‏, "הערת שוליים" של יוסף סידר נוסע לאוסקר, באתר וואלה, 24 בינואר 2012
  23. ^ Michel Hazanavicius: "Au départ, tout le monde était contre moi...", L'Express, 13 octobre 2011
  24. ^ The Artist, Dujardin ressuscite l'âge d'or de Hollywood, Le Figaro, 11 octobre 2011
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הארטיסט&oldid=40142320"