האשמים (סרט, 2018)

האשמים
Den skyldige
בימוי	גוסטב מולר
הופק בידי	Lina Flint
תסריט	גוסטב מולר ואמיל ניגר אלברסטן
עריכה	Carla Luffe Heintzelmann
שחקנים ראשיים	יקוב קדרגרן
צילום	Jasper Spanning
מדינה	דנמרק
חברת הפקה	Nordisk Film
חברה מפיצה	ורטיגו מדיה, סרטי מגנוליה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	14 ביוני 2018
משך הקרנה	85 דק'
שפת הסרט	דנית
סוגה	פשע, דרמה, מתח
הכנסות באתר מוג'ו	theguilty
פרסים	IFFR audience award; Sundance Film Festival - Audience Award – Best Foreign Feature Film ;
	דף הסרט ב־IMDb

האשמים (בדנית: Den skyldige) הוא סרט מתח דני משנת 2018, שכתב וביים גוסטב מולר. הסרט זכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדנס 2018, והיה גם המועמד הדני לסרט הזר הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר ה-91 (ובסוף לא נכנס לרשימת המועמדים הסופית).

בשנת 2021 נפליקס הוציאו עיבוד אמריקאי לסרט בשם "האשמה" בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול.

תקציר עריכה

עלילת הסרט מתרחשת במיקום אחד: מוקד חירום של משטרת קופנהגן, במהלך לילה אחד. בסרט מופיעה דמות יחידה, ומרבית הדמויות האחרות נשמעות רק בקולן.^[1]

גיבור הסרט הוא אסגר הולם, קצין משטרה שעובד במשמרת לילה במוקד החירום. הוא בלש ותיק ומנוסה, שנאלץ לאייש את המוקד עד לסיום הליך משמעתי שמתנהל נגדו.^[2] הוא מקבל שיחת חירום מאישה שטוענת שנחטפה, ובאמצעות הטלפון בלבד הוא יוצא למרוץ נגד הזמן כדי להציל אותה.

שחקנים עריכה

יאקוב סדררגרן בתפקיד אסגר הולם
ג'סיקה דינאג' בתפקיד איבן אוסטרגארד (קול בלבד)
עומר שרגאווי בתפקיד ראשיד (קול בלבד)
יוהאן אולסן בתפקיד מיכאל ברג (קול בלבד)
קטינקה אוורס-יאנסן בתפקיד מטילדה אוסטרגארד (קול בלבד)
יאקוב לומאן בתפקיד בו (קול בלבד)
סימון בנביירך בתפקיד ניקולאי ינסן (קול בלבד)
לורה ברו בתפקיד טניה בריקס (קול בלבד)
מורטן טונבו בתפקיד טורבן

ביקורת עריכה

הסרט קיבל ביקורות טובות באתר הסקירות Rotten Tomatoes: "מלוטש, משוחק היטב ובנוי באופן אינטליגנטי, מותחן מעולה, בעל עוצמה רבה תוך שימוש בקומץ של מרכיבים קולנועיים בסיסיים ויעילים".^[3] שבחים רבים קיבל השחקן יאקוב סדרגרן בתפקיד אסגר. "סדרגרן מצוין בתפקיד השוטר השקול והרגוע לכאורה, שלכוד במשרד וכל הזמן חושב איך להשיג את התשובות הנדרשות מבני שיחו המעורערים", נכתב בגלובס ובטיים אאוט. ^[4] ^[5] את עבודתו של הבמאי מולר, שזו יצירת הביכורים שלו, העריך יאיר רוה "די וירטואוזיית".^[2] ארז דבורה מציין ש"הסרט הוא דוגמה מרשימה לאופן בו ניתן לנצל את המגבלות הכפויות של צמצום במקום ובמספר הדמויות כדי להעצים את בניית המתח"^[1]