הביקורת על מוחמד

החל מראשיתה של דת האסלאם, שהופיעה בחצי האי ערב במאה ה-7, החלה להישמע כנגדה ביקורת מצד המתנגדים לה. ביקורת זו הופנתה כנגד יסודותיה ועקרונותיה של דת האסלאם בכלל, וכנגד העומד בראשה, מוחמד בן עבדאללה (המכונה בפי המוסלמים "הנביא מוחמד"). לאור המעמד המיוחד שזוכה לו מוחמד בקרב המוסלמים, הרואים בו שליחו של האל, לפגיעה בשמו התייחסו בחומרה רבה והיא נחשבה למעשה השמצה או הכפשת שמו של הנביא, ולכן עוררה תגובות סוערות בקרב המוסלמים.

אירועים מרכזיים שאירעו במהלך ההיסטוריה

בהסתמך על הקוראן והסירה (הביוגרפיה של הנביא מוחמד), הביקורות הראשונות על אישיותו של מוחמד הופנו כלפיו מכיוונם של המקורבים לו ותושבי עירו מכה, שהיו פוליתאיסטים והתנגדו לרעיונות שהביא עמו ולדת החדשה שיצר.

לאחר הפצת הקריאה האסלאמית באל-מדינה, מספר יהודים האשימו את מוחמד בכך שציטט באופן מסולף מהתורה, ושפרישת חסותו על אל-מדינה נעשתה מתוך אינטרס אישי לצבור כוח. לדבריהם, לנוכח האינטרס שעמד לנגד עיניו - להעמיק את ההיכרות שלו עם היהדות, הוא החל להתיידד עמם ולהתקרב אליהם וחיקה את טקסיהם, אולם נסוג מכך בשלב מאוחר יותר.

באשר לביקורת הנוצרית על מוחמד, הרי שזו החלה כבר בתקופת ימי הביניים המוקדמים על ידי יוחנן הדמשקאי שנמנה עם הראשונים שכתבו ספר שלם כנגד מוחמד והאסלאם. בספרו, שנקרא "De Haeresbius", נכתב שנזיר נסטוריאני, הנזיר בחירי, סייע למוחמד בכתיבת הקוראן. בנוסף, הוא האשים את השליח בכך שהוא העתיק כמה מכתבי "מגילות בן נופל" לאחר שאותו נזיר נסטוריאני תרגם חלק מהברית החדשה לערבית.

במהלך תור הזהב של האסלאם בספרד, שחל בימי הביניים, החלה הכנסייה שם לכתוב כתבים שמציגים את מוחמד כמי שהשתלט עליו השטן ומתנגד למשיח. רעיונות אלו נפוצו בקרב עמי אירופה, והיה להם תפקיד גדול באיחוד כוחותיהם של האירופים במהלך מסעות הצלב. מי שכתב כתבים חריפים במיוחד כלפי מוחמד בתקופה זו הוא מרטין לותר, שכתב באחד ממאמריו: "מוחמד הוא השטן והוא הראשון מבניו של אבליס" וטען שמוחמד סבל ממחלת הנפילה (אפילפסיה) ושקולות הנבואה האלוהית אשר טען ששמע היו תופעת לוואי של מחלתו.

בעידן המודרני, לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, שנערכו בידי מוסלמים, החל גל נוסף (שחלקים בעולם המוסלמי ראו בו מתקפה מתואמת ומאורגנת היטב להכפשת שמו של מוחמד). עוצמת האירועים גברה עד כדי כך שמזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, יצא בשנת 2004 בקריאה עולמית לשים קץ לתופעה^{[דרוש מקור]}.

תקופת ראשית האסלאם

תושבי מכה עובדי האלילים, שהתנגדו לרעיונותיו הדתיים החדשניים של מוחמד, נקטו בשיטות רבות על-מנת להיאבק בשליחותו ולהטיל דופי באישיותו. הללו הציגו אותו כמי שלוקה בסוג של שיגעון, ובהזדמנויות שונות אף אמרו כי "יש לו שד או שטן שירדו עליו כשם שירדו השדים והשטנים על מגדי-העתידות". הם פעלו במגמה למנוע מתושבי העיר עובדי האלילים לשמוע את הקוראן. כשצעדים אלה לא צלחו, הם החליטו לאחר התייעצות משותפת להעניש את אלו שכפרו בדת האלילית ועברו לאסלאם. כל ראש שבט העניש את בני שבטו ששיעבדו את עצמם לאסלאם, וכמה מהם אף העליבו את מוחמד ופגעו בו פעמים רבות. בנוסף, היו גם ניסיונות אחדים להתנקש בחייו.

אירועים נבחרים בתקופה זו

• על-פי האמונה האסלאמית, בימי חייו של מוחמד הוריד אללה למוחמד את הדברים הבאים במסגרת נבואתו:

²¹³"הזהר את בני שבטך הקרובים ביותר:²¹⁴ קם שליח אללה (עליו התפילה והשלום) ושלח אל בני עבד אל-מטלב והגיעו והיה ביניהם אבו להב, וכאשר יידע אותם במה שהוריד אללה עליו אמר: מי ייתן ותבוא עליך כליה, הלשם כך קיבצת אותנו? ולקח אבן כדי להשליך עליו ואמר : לא ראיתי אף אחד אשר באו בני אביו ושבטו ומבשר את מה שאתם בישרתם. והשתתק שליח האל עליו התפילות ולא דיבר במהלך המועצה הזו."

— החדית'ים, כתבי הקודש המוסלמים (מקור מדויק לא ידוע)

אותו אבו להב נחשב מבין אלה שקראו בקול רם לפגיעה והכפשת שמם של מוחמד, מאמיניו ואשתו ארוא בת חרב (נושאת העצים) שנזכרת ב"סורת אל-מסד" המופיעה בקוראן.

• עבד אללה בן מסעוד סיפר את הדבר הבא:

"היינו עם שליח אללה במסגד והוא התפלל, ושחט בהמה ונותרו שאריותיה: כלומר, גללים בקיבתה ואמר אבו ג'אהל: הבה ויקום גבר וישליך את הלכלוך הזה על מוחמד וקם עקבה בן אבו מעיט ובא אל השאריות האלה והשליך אותן על הנביא מוחמד בעודו משתחווה ופרצו בצחוק וחלקם יצאו כנגד חלק בגלל עוצמת הצחוק. עד שבאה פאטמה בת מוחמד רצון אללה עליה והשליכה אותו עליו".

• אדם נוסף שנודע בהיסטוריה כאיש שפגע בשמו הטוב של הנביא הוא אמיה בן ח'לפ בן והב בן חד'אפה בן ג'מח. מעשיו היו כה חמורים עד שעל-פי האמונה האסלאמית נטען כי בעקבותיהם, כאשר ראה הנביא שאותו אדם משמיץ אותו, הוריד אללה את האמרה הבאה מתוך: סורת "המלעיז" בקוראן: ”¹אבוי לכל מלעיז חורץ לשון”. אביו של בן ח'לף ניגש באחת מההזדמנויות אל מוחמד כשבידו עצם בלויה שנוטה להתפורר ואמר לו: "מוחמד, אתה טוען שאללה יחיה את העצם לאחר שנרקבה?" לאחר מכן, פורר אותה בידו ונשף רוח לכיוונו של מוחמד. בתגובה, מוחמד השיב לו: "אכן, אני אומר זאת. יחיה אותה האל ואתה תהיה כך. אחר כך ישלח אותך אללה לגיהנום". על-פי האמונה האסלאמית, אללה הוריד בתגובה לתקרית זו את הדברים הבאים, מתוך: "סורת י.ס." המופיעה בקוראן:”⁷⁸הוא שכח ממה נברא והביא לנו משל באומרו, מי יוכל להחיות עצמות מתפוררות?⁷⁹אמור, יחיה אותן זה אשר יצר אותן לראשונה. הוא יודע את כל אשר נברא”.

דמויות נוספות שנודעו בתקופה זו כמי שדיברו בגנותו של הנביא מוחמד היו: אבן אלזבעארי, אשר היה גדול אויביו של הנביא מוחמד, ואבן ואיל ואל-ווליד בן אלמע'ירה.