מרטין לותר

מייסד הנצרות הפרוטסטנטית
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מרטין לותרגרמנית: Martin Luther;‏ 10 בנובמבר 148318 בפברואר 1546) היה נזיר, כומר, מלחין ותאולוג גרמני, המייסד וההוגה הראשי של הנצרות הפרוטסטנטית ויוצרו של הכוראל.

מרטין לותר
Martin Luther
מרטין לותר
מרטין לותר
לידה 10 בנובמבר 1483
אייסלבן, האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בפברואר 1546 (בגיל 62)
אייסלבן, האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Martin Luder עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה גרמניהגרמניה ויטנברג, גרמניה
מקום מגורים אייסלֶבֶּן, סקסוניה, האימפריה הרומית הקדושה
ידוע בשל מייסד הנצרות הפרוטסטנטית
השכלה בית הספר במגדבורג, אוניברסיטת ארפורט
תקופת הפעילות 15171546 (כ־29 שנים)
מעסיק אוניברסיטת ויטנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
תואר תואר שני במשפטים, פרופסור לתאולוגיה
השקפה דתית הכנסייה הרומית-קתולית, לותרניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג קטארינה פון בורה (15251546) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לותר חולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית עם פרסום חיבורו "95 התזות" בו כפר בקיומו של כור המצרף וכפר ביכולתה של הכנסייה למכור שטרות מחילה עקב עקרון הפרה-דסטינציה. בעקבות זאת נודה על ידי האפיפיור לאו העשירי. לאחר ששרף לותר את הבולה האפיפיורית בפומבי, ונעשה לו שימוע בידי הקיסר קרל החמישי, הוטל עליו גם חרם קיסרי. בתגובה ניסח ופרסם לותר את עיקריה הבסיסיים של הפרוטסטנטיות, ששימשו מסד לממשיכיו וגם ליריביו בתוך הזרם במאות הבאות, כולל העיקרון לפיו המקרא ניתן לפירוש עצמאי ללא מסורת הכנסייה, כי הגאולה מושגת באמצעות האמונה לבדה ועוד.

בזכות תרגומו את הברית החדשה, ולאחר מכן גם את הברית הישנה, מלטינית לגרמנית- שהייתה השפה המדוברת, הפכו כתבי הקודש לנגישים יותר לאוכלוסייה דוברת-הגרמנית.

ביוגרפיה

עריכה

נעוריו ותחילת דרכו

עריכה

נולד ב-10 בנובמבר 1483 באייסלֶבֶּן (Eisleben) שבגרמניה, בן למשפחת איכרים - דבר שתמיד הדגיש (על אף שככל הנראה משפחתו הייתה אמידה למדי). אביו, הנס לותר, היה מפעיל תנורי התכת נחושת במכרות מנספלד (אנ') (יש הגורסים כי היה בעליו של המכרה). ואולם, האב חפץ שבנו מרטין יגדל ויקנה השכלה. מאותו צורך מימן את לימודיו בבית ספר יסודי ובתיכון באזור.

לותר למד במגדבורג בבית ספר שהופעל על ידי "אחי החיים השיתופיים" ("Brüder vom gemeinsamen Leben", בלטינית Fratres Vitae Communis), קבוצה מתוך הזרם של "ידידי אלוהים" שפעלו בארצות השפלה ועמק הריין, ניסו לעשות שינוי בדרך הפולחן הנוצרית, חיו חיי שיתוף ועסקו בהוראה. מתוך הקבוצה הזו צמח תומאס א קמפיס שחיבר את "הליכה בדרכו של ישו" (אנ'). רמזים להשפעת הקבוצה ניתן למצוא בהטפותיו של לותר כשבגר. מאחי החיים השיתופיים למד שעליו לדאוג שאלוהים יהיה לצדו. האדם הוא קטן ואלוהים גדול, האדם רע והאלוהים טוב. מאחר שאלוהים טוב הוא כועס על הרוע הטמון באדם, ומאחר שהוא גדול כעסו גדול מאוד. גם ישו הוא שופט בעל אמות מידה מחמירות. גורלם של החוטאים לגיהנום. לפי פאולוס הישועה היא באמונה ולא במעשים ולכן לא יעזרו כתבי מחילה למנוע את רוע הגזירה.

בגיל 17 החל לותר ללמוד משפטים באוניברסיטת ארפורט, ובשנת 1505 הוסמך כ"מאגיסטר ארטיום" (תואר שני). בשלב מסוים בלימודיו הגיע לותר למסקנה שהנוצרים אינם נגאלים בכוח מעשיהם שלהם, אלא בזכות "החסד" האלוהי המוענק להם. החסד מוענק לבני האדם בזכות האמונה בלבד (sola fide), אולם בסופו של דבר גם האמונה עצמה היא מתת משמים. יש ויכוח בין החוקרים מתי התרחשה תפנית יסודית זו באמונתו, שסללה את הדרך להתנגשותו עם האמונה הקתולית המקובלת. בקיץ 1505 מכר לותר את ספריו, ונרשם למנזר האוגוסטיני בארפורט. הדבר הפתיע את ידידיו והכעיס מאוד את אביו, שחפץ לראותו מלומד מובחר. האגדה מספרת כי נרשם למנזר לאחר "התגלות" אלוהית שהייתה לו. מאוחר יותר הסביר שמקרי מוות רבים שאירעו בקרבתו באותה עת השפיעו עליו לחשוב על משמעות החיים ולחפש תשובה במנזר. בשנת 1507 הוסמך לכומר.

פרסום 95 התזות נגד הנצרות הקתולית והרדיפה בעקבותיהן

עריכה
  ערך מורחב – 95 התזות
 
95 התזותלטינית)
 
גלובוס הרפורמציה בכיכר השוק בויטנברג לרגל 500 שנה לרפורמציה

בשנת 1508 התמנה לותר כחבר צוות באוניברסיטה החדשה של ויטנברג, שנוסדה רק שש שנים קודם לכן. בשנת 1510 ערך ביקור צלייני ברומא, שם הופתע מהאווירה החילונית שאפיינה את העיר. הוא חזר לוויטנברג והמשיך ללמוד עד לקבלת תואר ד"ר לתאולוגיה. לבסוף קיבל משרה באוניברסיטת וויטנברג בקתדרה ללימודי התנ"ך, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו. באותן שנים, אולי עוד ב-1509, החל בלימוד שיטתי של השפה העברית, ששליטתו בה שיחקה תפקיד חשוב בתרגום התנ"ך שערך אחרי כן. לותר העיר פעם אודות תרגומי המקרא שאף הברית החדשה הכתובה יוונית הייתה ספוגה צורות לשוניות עבריות, ועל כן "העברים שותים מן המעיינות, היוונים מן הערוצים והלטינים מן השלוליות" (Ebreos ex fontibus bibere, Graecos ex rivulis, Latinos autem ex lacunis). במקביל, הזהיר מנטייתם של מלומדי עברית נוצרים לקבל את הפרשנות הרבנית כחלק מלימודיהם ולהפיץ בקרב קהלם את מה שראה כהבנה המוטעית של "המורדים באל והמסלפים... אויביו של בן דוד."[1]

ב-31 באוקטובר 1517 פרסם לותר את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה התנגדות למכירת ה"אינדולגנציות". בנוסף הוא ערער על הצורך בתפילת המיסה ואמר שמספיקה סעודת האדון, כי ישו אמר "זהו בשרי" ומכאן שלחם הקודש הוא כבר בשרו של ישו ואין צורך שכומר יישא תפילה על מנת להופכו לכזה. גם לגבי היין טען לותר כי ישו אמר "שתוהו כולכם" כולם ולא רק הכומר. לותר צמצם את הסקרמנטים ההכרחיים לשניים, טבילה וסעודת האדון ואילו לדבריו הנישואים, המשותפים לבני כל הדתות אינם סקרמנט. בנוסף, טען שאין צורך בנזירים, התנזרות או מנזרים. וכי את התפילה צריך לערוך בגרמנית, שפת העם.

החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה שגורה בפי המלומדים ואנשי הכמורה בלבד, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים-כנסייתי מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, לפיה הצמיד לותר את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס, ונודעו ברחבי גרמניה. בעוד ש-95 התזות יכולות אולי להיחשב כקריאת תיגר נגד מנהג פסול אחד בלבד, הרי שבשלוש המסות שפרסם לותר שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1520, ובהם הוא מציג את עיקרי התאולוגיה הלותרנית כבר היה ברור שכוונתו למהפכה דתית טוטאלית. בתגובה לחיבוריו של לותר הוציא האפיפיור לאו העשירי ביוני 1520 כתב גינוי נגדו. בדצמבר באותה השנה שרף לותר בראש חוצות את הבולה האפיפורית, ואף הגדיל לעשות כשהשליך לתוך המדורה את ספר הקאנון של הכנסייה הקתולית. בעקבות האירועים האחרונים הופצו והודפסו ספריו של לותר בגרמנית בכל רחבי גרמניה, כשעימם מופצים תחריטי עץ סאטיריים נגד הכנסייה הקתולית.

במקרים קודמים של ניסיונות למהפכה דתית נלחמה הכנסייה במהפכנים, כמו בפרשת יאן הוס ובפרשת ג'ון וייקליף, בתחילת הפרשה של לותר נמנעה הכנסייה מלנקוט אמצעים נגד המהפכן, משום דרישתו של שליט נסיכות הבוחר מסקסוניה בה התגורר לותר, פרידריך "החכם". פרידריך דרש שלותר יעמוד לדין על אדמת גרמניה וכן שתהיה לו הזכות להגן על עמדתו בפני הקיסר. דרישתו המתריסה נענתה על ידי הכנסייה, כיוון שנסיך סקסוניה היה אחד מהנסיכים הבוחרים את הקיסר המיועד לאימפריה הרומית הקדושה, וכוחו הפוליטי בקיסרות היה רב. לותר הוזמן להופיע באפריל 1521 בפני הדיאטה הגרמנית והקיסר קרל החמישי שנבחר זה עתה. הדיאטה באותה השנה נערכה בעיר וורמס, ובמסעו לשם ליוו את לותר המונים מריעים. לותר התייצב בפני הקיסר ובכירי הכנסייה וסירב לחזור בו. הוא הצהיר שלא יהיה די בסמכות האפיפיור, ואף לא בסמכותה של מועצה כנסייתית, כדי לשכנעו, משום שאלו טעו וסתרו את עצמם מזומנות; רק הוכחה בכח ההגיון הפשוט ועל בסיס כתבי הקודש הייתה קבילה בעיניו. לימים יוחסה לו האמירה המפורסמת: "על זאת אני עומד, אינני יכול אחרת".

הקיסר קרל החמישי הכריע בעד הכנסייה והוציא צו קיסרי ("האדיקט מוורמס") שבו גינה את לותר ודעותיו והטיל עליו את חרם הרייך, שהתיר את דמו לכל. לותר נמלט עם אנשיו והסתתר בטירת וארטבורג, שם גידל את זקנו, התלבש כאביר והתחזה לכזה. בתקופת שהותו בטירה החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו עוררו מהומות בוויטנברג, עד שחזר לעיר במרץ 1522 והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.

מלחמת האיכרים ואחריה

עריכה

לותר היה מעורב ב"מלחמת האיכרים" שהתחוללה בין השנים 1525-1524, משום שהאיכרים ביקשו להצדיק חלק מדרישותיהם על סמך הגותו. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בנסיך שהשליט סדר בכוח, על אף שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס "נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח" ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם. תמיכתו בנסיכים גרמה לרבים מתומכיו לנטוש אותו. ואולם, לאחר שדיכאו הנסיכים את מרד האיכרים, הייתה בידי אלה שתמכו בלותר, השפעה רבה על התפתחות הלותרניות.

בתוך המהומה נישא לותר בשנת 1525 לנזירה לשעבר, קתרינה פון בורה. אשתו הפכה לתומכת העיקרית בפעילותו הנמרצת. ללותר ואשתו נולדו שישה ילדים. באותן שנים פרסם גם ספרים רבים: "חירותו של האדם הנוצרי" - 1519, "קול קורא לאצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" - 1520, "על שבייתה הבבלית של הכנסייה" - 1520, "על הסמכות הארצית" - 1523, ו"על עבדות הרצון" - 1525. כן כתב ספר קצר, שזכה לפופולריות רבה, בשם "קטכיזם" - Catechism - מקראה לדת הנוצרית.

לותר גיבש את עקרונות הרפורמה שלו בוועידת אאוגסבורג בשנת 1530, אך לא הורשה להציג את עמדתו בכינוס הדיאטה הגדולה, בשל החרם שהוטל עליו. הוא השאיר את המשימה בידי חברו הטוב פיליפ מלנכתון, שהיה המנסח השיטתי של הדוקטרינות של הרפורמציה הלותרנית. בשנת 1534 סיים לותר את תרגום התנ"ך לגרמנית. הוא זכה לתמיכה של שליטים ורמי מעמד רבים, כיוון שהעניק להם חופש מפיקוח הכנסייה, ואף הבטיח להם שליטה על קרקעות שהיו ברשות הכנסייה בעבר.

בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם ופתר את הסכסוך.

לותר נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.

יחסו ליהודים

עריכה

ב-1523 פרסם לותר את חיבורו "אודות היות ישו יהודי מלידה" (Dass Jesus Christus ein geborener Jude sei), בו האשים את הממסד הקתולי ברדיפה ובהתאכזרות ליהודים וטען כי סירובם להתנצר נובע מהדוגמה הרעה שקיבלו מהכנסייה. "כולי תקווה שעת ינהגו ביהודים בידידותיות ובאחווה, ישובו לאמונת אבותיהם ונביאיהם ויהיו נוצרים טובים... אם השליחים, שהיו כולם יהודים, היו נוהגים בגויים כפי שאנו נוהגים ביהודים, לא היה אף גוי מקבל את הנצרות."[2]

בשנת 1537 הלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים ניסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. ב-1543 כתב לותר את ספרו "על היהודים ושקריהם", כתב שטנה חריף גדוש בשנאת ישראל, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה 'מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים?':

  • להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם.
  • להחריב את בתיהם.
  • לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד.
  • לאסור על רבניהם ללמד.
  • לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות.
  • לעקר את הנשים שלהם
  • להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.

כן הוא כתב כתבי פולמוס כנגד האפיפיורות, וכנגד האגף הרדיקלי שבתנועת הרפורמציה - האנאבפטיסטים.

כתבים עיקריים

עריכה
 
Tomus secundus omnium operum, 1562

הכתבים הבאים, מהידועים ורבי-ההשפעה שבכתבי לותר, הופיעו בתרגום לעברית, בספר "מרטין לותר: ארבעה כתבים תאולוגיים", בהוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.

  • "דיון לשם בירור תוקפם של שטרי המחילה ('95 התיזות'), 1517". (שפת המקור: לטינית)
  • "אל האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית - על שיפור מצב הנצרות, 1520". (שפת המקור: גרמנית)
  • "על השביה הבבלית של הכנסייה, פרלוד, 1520". (שפת המקור: לטינית)
  • "על חירות האדם הנוצרי, 1520". (שפת המקור: לטינית)

השפעות

עריכה

כמייסד הנצרות הפרוטסטנטית והכוראל, הייתה לתורתו של לותר השפעה מרכזית על תרבות המערב. לותר חולל מהפכה תאולוגית שהעמידה את היחיד במרכז ושחררה אותו ממרותה וסמכותה של הכנסייה. שינוי מהותי זה גרר אחריו שינויים מרחיקי לכת בתפיסות עולם, במבנים חברתיים ובפרט ביחסי הכוח בתוך מבנים אלה.

השפעה על היהודים

עריכה

אחרי הגירוש הטראומתי מספרד הצטייר כיבושה של ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1517 כתפנית מהפכנית לטובה ביחס ליהודים. יחסו האוהד של השלטון העות'מאני בארץ ישראל לעליית היהודים תרמה להתעוררות של תסיסה משיחית רבתי, מן הגדולות בתולדות עם ישראל. תסיסה זו לובתה גם בהשפעת התמורות המהפכניות שהתחוללו בעולם הנוצרי, בעקבות קריאת התיגר של לותר על הכנסייה הקתולית. הידיעות המרעישות על כך הגיעו אפילו לארץ ישראל, כפי שמעידים דבריו של המקובל רבי אברהם הלוי, שעמד בראש הישיבה הספרדית בירושלים: "והנה עתה מקרוב באו לירושלים יהודים נאמנים מארצות אשכנז ובוהמיה... עניינם מן האיש... אשר שמו מרטין לוטר... שהתחיל שנת הרפ"ד (1524) לחלוק על דת הערלים ולהראות להם כי שקר נחלו אבותיהם".

באופן אירוני אימצו היהודים[דרושה הבהרה] את אחד מלחניו של לותר לפיוט הידוע המושר לאחר הדלקת נרות החנוכה, "מעוז צור", המדבר על הצלת היהודים מידי אויביהם. למרות, ואולי בגלל עמדותיו האנטישמיות.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה