הווארד אונרו
הווארד ברטון אונרו (באנגלית: Howard Barton Unruh; 21 בינואר 1921 – 19 באוקטובר 2009) היה רוצח המונים אמריקאי אשר ירה למוות בשלושה עשר בני אדם במהלך טיול שגרתי בן שתים עשרה דקות שערך לאורך השכונה בה התגורר בקמדן, ניו ג'רזי, ארצות הברית, ב-6 בספטמבר 1949[1]. הטבח הקצר נודע מאוחר יותר בשם צעדת המוות. לאחר מעצרו אובחן כסכיזופרן, ובשל כך הוגדר כבלתי כשיר לעמוד למשפט. הוא הועבר לבית חולים פסיכיאטרי בניו ג'רזי, בו נותר בבידוד קבוע ותחת שמירה כבדה עד למותו בגיל שיבה, כעבור שישים שנה[2].
 | |
| לידה |
21 בינואר 1921 קמדן, ניו ג'רזי, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
19 באוקטובר 2009 (בגיל 88) בית החולים הפסיכיאטרי טרנטון (אנ'), טרנטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית |
| מדינה | ארצות הברית |
| מקום קבורה | גן ההנצחה ויטינג, ויטינג (אנ'), מחוז אושן (אנ'), ניו ג'רזי, ארצות הברית |
| השכלה |
חטיבת הביניים קריימר (אנ') בית הספר התיכוני וודרואו וילסון (אנ') |
| תקופת הפעילות | 6 בספטמבר 1949 |
| מקצוע |
פועל יריעות מתכת ופח איש צוות בטנק |
| פרסים והוקרה |
מדליית הקמפיין האירופאי-אפריקאי-מזרח-תיכוני (אנ') מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה מדליית ההתנהלות הטובה (אנ') |
ביוגרפיה עריכה
אונרו נולד ב-21 בינואר 1921 בשכונת קמדן, ניו ג'רזי, ארצות הברית, בנם הבכור של סמואל שיפלי אונרו ואשתו פרדה אי. ולמר. הוא ואחיו הצעיר, ג'יימס, גדלו בחזקתה של אמם לאחר שהוריהם נפרדו. בנעוריו החל ללמוד בחטיבת הביניים קריימר, אולם סיים את לימודיו כבוגר בית הספר התיכוני וודרואו וילסון (אנ')[א] בינואר 1939[3]. ספר המחזור של אותה שנה תיאר אותו כטיפוס ביישן אשר שאף למצוא עבודה בשורות הממשלה[4].
מספר שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס אונרו לצבא האמריקאי, ב-27 באוקטובר 1942, והחל לשרת כאיש צוות בטנק אשר סופח לזירה האירופית[5][6]. אחד ממפקדיו, נורמן אי. כהן, תיאר אותו בתור חייל משכמו ומעלה אשר מעולם לא שתה משקאות חריפים, קילל, או חיזר אחר נשים, ובילה את מירב זמנו הפנוי בקריאת ספר תנ"ך וכתיבת מכתבים ארוכים לאמו[7]. כמו כן נהג לכתוב רבות ביומנו, בו תיאר את חווייותיו בשדה הקרב תוך הקפדה על פירוט רב אודות גופות אויביו.
בתום המלחמה הוענקו לאונרו מדליית הקמפיין האירופאי-אפריקאי-מזרח-תיכוני (אנ'), מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה, ומדליית ההתנהלות הטובה (אנ'), בטרם שוחרר בכבוד ושב להתגורר עם אמו בניו ג'רזי.
רקע עריכה
הן אביו והן אחיו הצעיר של אונרו סיפרו כי הלה חזר משדה הקרב בתור בן אדם שונה מאוד, יותר מצוברח, עצבני, ומנותק. במשך תקופה קצרה לאחר שובו עבד בתור פועל לעיבוד יריעות מתכת, בטרם נרשם לאוניברסיטת טמפל שבפילדלפיה, ממנה פרש לאחר חודש בשל מה שכינה ”מצב בריאותי ירוד”. הודות לתמיכתה הכלכלית של אמו, אשר עבדה במפעל לסבונים, היה יכול להישאר בביתה בחוסר מעש לאורך החודשים הבאים, כאשר מעת לעת נהג לתלות את המדליות הצבאיות שלו במקומות שונים בסלון, לקרוא בתנ"ך, ואף להתאמן בירי במרתף ביתם, אותו הפך למטווח מאולתר.
באותה העת החלו לראשונה יחסיו עם שכניו להתדרדר, לדבריו בעקבות ”הערות פוגעות שעסקו באופי שלי”. אחיו הצעיר, ג'יימס, סיפר מאוחר יותר על סכסוך כלשהו שהתפתח בינו לבין אחד משכניהם, רוקח בשם מוריס כהן, וזאת לגבי מנהגו של אונרו להיכנס לבית אמו דרך החצר של הלה. כמו כן, במקרה אחד שב אונרו מבית הקולנוע בשעת לילה מאוחרת וגילה כי השער שהתקין קודם לכן באותו היום נעלם, דבר שככל הנראה האשים בו את כהן.
הטבח עריכה
בסביבות השעה 07:00 בבוקר ה-6 בספטמבר 1949 סעד אונרו את ארוחת הבוקר שהכינה לו אמו, אשר מיד לאחר מכן עזבה את ביתם לצורך ביקור אצל אחת השכנות, קרולינה פינר. אונרו עזב את הבית אף הוא לקראת השעה 09:20 באותו הבוקר בעודו חמוש באקדח מסוג לוגר, מחסנית עם שמונה כדורים, ותחמושת נוספת שתחב לכיסיו, בדרכו לכיוון רחוב ריבר רואד בקמדן[5].
תחילה נתקל הלה במשאית שהובילה לחם, ולאחר שהתקרב אליה הכניס את אקדחו מבעד לדלת הפתוחה וניסה לירות בנהג מטווח קצר, אולם פספס את הירייה במעט. הנהג הצליח להימלט ואף ניסה להזהיר עוברים ושבים מפני המפגע, אך ללא הועיל.
לאחר מכן המשיך אונרו לחנותו של אחד משכניו, הסנדלר ג'ון פילרצ'יק, וירה בו למוות. משם המשיך למספרה של שכן נוסף, קלארק הובר, אשר סיפר באותה העת את אוריס סמית' בן השש. אונרו ירה לעברם ופגע בראשו של הובר ובצווארו של סמית', פציעות שהותירו אותם במצב אנוש והובילו בהמשך למותם. הוא עזב את המקום בריצה לכיוון בית המרקחת של מוריס כהן, השכן האמור כלפיו חש שנאה תהומית, אולם נתקל בדרכו באיש מכירות בשם ג'יימס הוטון, וירה בו למוות לאחר שסירב לסור מדרכו.
כאשר הגיע לאחורי בית המרקחת ראה את כהן ואשתו רוז רצים במעלה המדרגות לתוך דירתם שבקומה השנייה. כאשר נכנסו פנימה טיפס כהן מבעד לחלון ולעבר גג המרפסת שלהם, בזמן שרוז התחבאה יחד עם בנם בן השתים עשרה, צ'ארלס, בשני ארונות בגדים נפרדים. אונרו מצא את הארון בו התחבאה רוז וירה בו שלוש פעמים מבלי שפתח כלל את הדלתות, ולאחר שפתח אותן ירה כדור נוסף שפגע בפניה. בעודו מסתובב בדירתם נתקל באמו של כהן, מיני בת השישים ושלוש, בזמן שניסתה להתקשר למשטרה, וירה בה מספר פעמים. לאחר מכן המשיך בעקבותיו של כהן לעבר גג המרפסת וירה בו בגבו, כך שהלה נפל מטה ופגע במדרכה בעוצמה רבה לפני שמת. בן הבית היחיד שחייו ניצלו מהטבח היה בנם של הזוג כהן, צ'ארלס.
עם יציאתו מבית הרוקח צעד אונרו למרכז הרחוב והחל לירות לכיוון רכב בעל מרכב סדאן שהתקרב לעברו[8]. הוא פגע בנהג, אלווין דיי, אשר סטה הצידה באיטיות עד שגלגלי הרכב נתקלו במדרכה, ומת במקום מושבו. משם המשיך אונרו לחנותו של חייט בשם תומאס זגרינו, אולם הלה לא נכח במקום באותה העת, ובמקום זאת ירה למוות באשתו, הלגה. זגרינו היה היחיד מבין מטרותיו הממוקדות של אונרו אשר ניצל מהטבח.
בשובו לרחוב הראשי התקרב אונרו לרכב שהמתין בצומת דרכים והחל לירות לעבר שלושת בני המשפחה שישבו בו: אמה מאטלק, בתה הלן וילסון, ונכדה הצעיר ג'ון. שתי הנשים מתו באופן מידי, ואילו הילד מת מאוחר יותר בבית החולים קופר (אנ').
ללא כלי רכב נוספים באופק נותר אונרו בחוסר מעש והחל לירות לעבר חלון אחת הדירות הסמוכות, פוגע בתומאס המילטון בן השנתיים. המטפלת של הפעוט, איירין רייס, קרסה למראה גופתו, ונזקקה בהמשך לטיפול רפואי עבור הלם. מאוחר יותר טען אונרו כי לא זיהה את האנשים שראה מבעד לחלון, או האם הצליח לפגוע בהם.
אונרו התמקד ברכב נוסף שהגיח לכיוונו, אולם שני יושביו, צ'ארלס פיטרסון וג'יימס קרופורד, הצליחו להימלט לפאב קרוב. אחד מיושבי הפאב, פרנק אנגל, יצא החוצה ופתח בקרב יריות עם אונרו, אולם לאחר שחשב כי החטיא אותו נמלט חזרה פנימה[9]. למעשה, צלף הלה ברגלו של המפגע, פציעה בה הבחינו הן אונרו והן גורמי החוק רק זמן מה לאחר מעצרו הסופי, ובתום חקירה ארוכה.
בתום קרב היריות הפנה אונרו את תשומת לבו לכיוון מספר עוברים ושבים שצעדו בעברו השני של הרחוב, אך חרף מאמציו לא הצליח לפגוע בהם. לאחר מכן נתקל במדלין האריס ובנה ארמנד בזמן שתלו שמיכות על מתלה כביסה מחוץ לביתם. הוא ירה לכיוונם ופצע אותם קלות, אך השניים שרדו.
המעצר עריכה
למשמע קולות האזעקה הצורמים של ניידות המשטרה שהחלו לפלח את האוויר שב אונרו חזרה לדירתו, אשר הוקפה במהרה בידי רשויות החוק. השוטר הראשון שהגיע לזירה היה הבלש ויליאם אי. קלי האב, עמו ניהל אונרו קרב יריות קצר[8], שבמהלכו הצליח עיתונאי בשם פיליפ בקסטון מעיתון האיוונינג קורייר (אנ') לשים את ידו על מספר הטלפון של אונרו דרך חיפוש קצר במנהלת התקשורת המקומית, וחייג אליו. אונרו ענה לשיחתו בקול אותו תיאר העיתונאי מאוחר יותר כ”חזק וברור”, וניהל עמו שיחה קצרה[9]:
בקסטון: זה הווארד?
אונרו: כן.. מה שם המשפחה של האדם שאתה מחפש?
בקסטון: אונרו.
אונרו: מה שם המשפחה של האדם שאתה מחפש?
בקסטון: אונרו. אני חבר, ואני רוצה לדעת מה הם עושים לך.
אונרו: הם לא עושים לי שום דבר, אבל אני עושה להם הרבה.
בקסטון: כמה אנשים כבר הרגת?
אונרו: אני עדיין לא יודע, כי לא ספרתי אותם.. אבל זה נראה לי כמו תוצאה די טובה.
בקסטון: למה אתה הורג אנשים?
אונרו: אני לא יודע. אני לא יכול לענות על זה עדיין, אני יותר מדי עסוק. אני אדבר איתך מאוחר יותר.. כמה חברים מגיעים לקחת אותי.— שיחת טלפון בין הווארד אונרו לפיליפ בקסטון
קרבות הירי תמו לאחר שהשליכה המשטרה שני רימוני גז מדמיע לתוך הדירה. הרימון השני התפוצץ ומילא את החדר בו שהה אונרו בגז מחניק[5], כאשר במקביל עלו לקומה הראשונה שני שוטרים חמושים, צ'ארלס האנס ואוורט ג'וסלין, והחלו לקרוא לעברו קריאות אזהרה, ”רד למטה עם הידיים באוויר”, אליהן הגיב הלה, ”אני נכנע, אל תירו”. הוא יצא מתוך חדרו ודשדש במורד המדרגות עד שנאזק בידי השניים ונעצר.
השוטרים הראשונים שנכנסו לתוך דירתו תיארו אותה במה שכינו בשם ”ארסנל של כלי נשק, אקדחים, סכינים, ציוד להכנת תחמושת, ויותר משבע מאות כדורים”. באחת המגירות נמצאו מספר מדליות שהוענקו לאונרו עבור הישגי הצליפה שהפגין במהלך המלחמה, ובמרתף התגלה המטווח המאולתר שבנה. על אחד השולחנות נמצא כרך ביבליה פתוח בספר הבשורה על-פי מתי פרק כ"ד. במקום נמצאו גם מספר כרכים אשר נגעו להיגיינה במהלך יחסי מין[7].
במהלך חקירתו מסר אונרו הודאה מפורטת אודות מעשיו, אשר פורסמה מאוחר יותר בידי התובע המחוזי של קמדן, מיטשל כהן. רק בתום שיחותיהם הממושכות הבחינו השוטרים כי אונרו נפצע מקליע שחדרו לירכו, ופינו אותו לבית החולים קופר לצורך קבלת טיפול רפואי, אליו הגיע גם ג'ון וילסון בן התשע, הקורבן השלושה עשר והאחרון של אונרו, אשר נשם באותה שעה את נשימותיו האחרונות[5].
המשפט עריכה
שלושה עשר אישומי רצח הוגשו נגד אונרו באשמת ”הרג במזיד ובכוונה תחילה” בנוסף לשלושה אישומי תקיפה בגין ”תקיפה וחבלה בנסיבות מחמירות”, אולם לאחר שעבר בדיקה פסיכולוגית אובחן כסכיזופרן וכנגזר מכך גם כלא שפוי, מצב אשר הקנה לו חסינות מפני הליכים משפטיים. כאשר שוחרר מבית החולים קופר נשלח לבית החולים למשוגעים של ניו ג'רזי, כיום המוסד הפסיכיאטרי טרנטון, בו הושם בתא פרטי באחד הבניינים שנועדו עבור חולים בעלי סיכון ביטחוני גבוה[4]. הוא נותר בין כותלי המקום עד למותו ב-2009. דבריו האחרונים אשר הגיעו לידי הציבור נמסרו במהלך ראיון שהעניק לפסיכולוג: ”הייתי הורג גם אלף אנשים אם היו לי מספיק כדורים”.
הקורבנות עריכה
בסך הכל רצח אונרו שלושה עשר אנשים ופצע שלושה נוספים במהלך הטבח. טווח הגילאים של הנרצחים הוא בין שנתיים לשישים ושמונה שנים, מתוכם מספר ילדים בעשור הראשון לחייהם. שמות הנרצחים הם כדלהלן:
|
|
|
מורשת עריכה
אחד הניצולים הבודדים של הטבח, בנם בן השתים עשרה של מוריס ורוז כהן, צ'ארלס, הצליח לשרוד את האירוע מאחר שהתחבא בתוך ארון בגדים. בהמשך חייו הפך לסב של קארלי נובל, אחת הניצולות של הטבח בתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס, שהתרחש ב-14 בפברואר 2018. נובל שרדה את התקרית לאחר שהתחבאה בארון בגדים, בדומה לצ'ארלס. הלה מת בגיל שבעים ושתיים, ב-4 בספטמבר 2009, ונקבר כעבור יומיים, ב-6 בספטמבר, יום השנה לטבח ממנו ניצל בצעירותו, וחודש בלבד לפני מותו של הרוצח, הווארד אונרו, בין כותלי בית החולים הפסיכיאטרי בו שהה[10].
העיתונאי האמריקאי מאייר ברגר (אנ') זכה בפרס פוליצר בקטגוריית עיתונאות מקומית (אנ') לשנת 1950 עבור הסיקור בן ארבעת אלפים המילים שכתב אודות הווארד אונרו והטבח שביצע בעיתון הניו יורק טיימס[11][12].
לקריאה נוספת עריכה
| ג'יי. גרין, אלן; רצח בשכונה: הסיפור האמיתי של הרצח ההמוני המתועד הראשון באמריקה; ספרי ת'רד, 2022 (מסת"ב 1800198078 או מסת"ב 978-1800198074) | J. Green, Ellen; Murder In The Neighborhood: The True Story Of America's First Recorded Mass Shooting; Thread Books, 2022 (ISBN 1800198078 Or ISBN 978-1800198074) |
קישורים חיצוניים עריכה
- הווארד אונרו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ביאורים עריכה
- ^ שמו של בית הספר שונה בשנים מאוחרות יותר לאיסטסייד.
הערות שוליים עריכה
- ^ הסיפור של הרצח ההמוני הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית, מגזין סמית'סוניאן (אנ'), פטריק סאוור, פורסם ב-14 באוקטובר 2015, אורכב מהמקור ב-18 באוגוסט 2017.
- ^ חשוד ברצח המוני היסטורי מת בגיל שמונים ושמונה, רשת חדשות בכבלים, פורסם ב-20 באוקטובר 2009, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ הווארד אונרו, די וי אר בי אס, אורכב מהמקור ב-26 במאי 2022.
- ^ 1 2 מהומה בקמדן, ספריית הפשע (אנ'), קתרין רמסלנד (אנ'), אורכב מהממקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ 1 2 3 4 הקורבן השלושה עשר של הטבח מת, ראסין ג'ורנל טיימס (אנ'), פורסם ב-7 בספטמבר 1949, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ יוצא צבא הורג שנים עשר קורבנות בטבח מטורף ברחוב קמדן, הניו יורק טיימס, מאייר ברגר (אנ'), פורסם ב-7 בספטמבר 1949, אורכב מהמקור ב-14 באפריל 2022.
- ^ 1 2 הרוצח שהרג שנים עשר אומר כי רצה להשיג נקמה, ויסקונסין סטייט ג'ורנל (אנ'), פורסם ב-7 בספטמבר 1949, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ 1 2 גרסתו האישית של אונרו לטבח בשלושה עשר הקורבנות, לוול סאן (אנ'), פורסם ב-7 בספטמבר 1949, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ 1 2 שנים עשר נטבחו בידי מטורף חמוש מקמדן, צ'סטר טיימס (אנ'), פורסם ב-6 בספטמבר 1949, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ נכדתו של אחד מניצולי אונרו התחבאה בבית ספר בפלורידה, קורייר פוסט (אנ'), ג'ים ולש, פורסם ב-15 בפברואר 2018, אורכב מהמקור ב-15 באוגוסט 2022.
- ^ רצח המוני ודדליין לחוץ, פרסי פוליצר, מאייר ברגר (אנ'), פורסם ב-7 בספטמבר 1949, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.
- ^ פרסי פוליצר לעיתונאות ב-1950, פרסי פוליצר, אורכב מהמקור ב-7 בינואר 2023.