הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים

הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים (ZK) היה ארגון שייצג עקורים יהודים באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, בשנים 1945–1950.

הוועד החל לפעול ב-1 ביולי 1945 באמצעות מאמציו של ד"ר זלמן גרינברג, לשעבר מנהל בית החולים בגטו קובנה, הרב אברהם קלוזנר, רב בצבא ארצות הברית, ואחרים. ב-7 בספטמבר 1946 הוכרה הוועדה כמייצג המשפטי והדמוקרטי של היהודים המשוחררים באזור האמריקאי על ידי הממשל הצבאי האמריקני בגרמניה (אנ').[1]

היושב ראש הראשון היה זלמן גרינברג. בשנת 1946, לאחר עלייתו של גרינברג לארץ ישראל, החליף אותו דוד טרגר ואחר כך אברהם טרגר.[2] אברהם טרגר כיהן כיושב ראש הוועדה בין השנים 1946–1948, ואז עלה עם אשתו אידה לחיפה.

היסטוריהעריכה

באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה התארגנה הקהילה היהודית במחנות עקורים רבים במהירות למטרות ייצוג היהודים המשוחררים. בכל אחד ממחנות העקורים הוקמו ועדות עבודה, וב-1 ביולי 1945 התכנסו הוועדות לישיבת יסוד של ועד מחנות העקורים היהודים בפלדאפינג. בדיון השתתפו גם נציגי הבריגדה היהודית והממשל הצבאי של בעלות הברית. לאחר מכן קמה מועצה זמנית וועד מבצע בראשות זלמן גרינברג. הוועד המרכזי הכריז על פירוקו ב-17 בדצמבר 1950 במטה שלו, המוזיאון הגרמני במינכן. מהקבוצה המקורית שהקימה את הוועדה נותר רק הרב שמואל סניג (אנ'). כל האחרים כבר היגרו, רובם לישראל. הרב סניג נותר להשלים את המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד שפורסמה באירופה לאחר השואה, שכונה "תלמוד הניצולים".

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה