פתיחת התפריט הראשי

החלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1916

החלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1916 בניו יורק הייתה תוכנית בניין עיר שהתפתחה במטרה לעצור את בנייתם של גורדי שחקים מסיביים, כדוגמת בניין אקוויטבל, המונעים את חדירת האוויר ואור השמש לרחובות שמתחתיהם. היא התרכזה במתן הגבלות נפח הבניין ודרשה את צמצום שטח הקומות החל מגובה מסוים. כך נוצרה מערכת נסיגות והגבלת גובה, שכונתה על ידי האמריקאים "זיגוראת".

האדריכל יו פריס (Hugh Ferriss) החל לחקור בשנת 1922 את האפשרויות הצורניות של התוכנית החדשה ויצר מודל המגדיל, ככל שניתן (תחת הגבלות התוכנית החדשה), את נפח הבניין ושטח הקומות. "החל מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 החל להתפתח סגנון אדריכלי לתכנון גורדי שחקים ברחבי העולם בתגובה לתוכנית מהפכנית זו".[1] גורדי השחקים שנבנו בעיר בסגנון האר דקו הם תוצאה ישירה של מהפכה זו.

עד אמצע המאה העשרים רוב המבנים שתוכננו בסגנון הבינלאומי אימצו את התוכנית. גישה זו זכתה לביקורת על עוינותה[2], ובין יתר, הביאה למהפכת תוכנית בניין עיר בשנת 1961.

ביבליוגרפיהעריכה

  • Ferriss, Hugh. The Metropolis of Tomorrow, with essay by Carol Willis. New York: Princeton Architectural Press, 1986. Reprint of 1929 edition. ISBN 0-910413-11-8.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Nash and McGrath, Manhattan Skyscrapers 2005:55.
  2. ^ דייוויד דנלאפ "At New Trade Center, Seeking Lively (but Secure) Streets" ‏17 בדצמבר 2006