אר דקו

סגנון בתחומי אמנות חזותית, אדריכלות ועיצוב

אר דקוצרפתית: Art déco), המכונה לעיתים גם דקו, הוא סגנון בתחומי אמנות חזותית, אדריכלות ועיצוב שהופיע לראשונה בצרפת בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה[1]. הסגנון השפיע על עיצוב מבנים, רהיטים, תכשיטים, אופנה, מכוניות, בתי קולנוע, רכבות, אוניות אוקייניות וחפצים יומיומיים כמו מכשירי רדיו ושואבי אבק[2]. הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925[3].

הלובי בבניין אמפייר סטייט

הוא שילב סגנונות מודרניים עם עבודת אומנות משובחת וחומרים מהודרים. בתקופת הזוהר שלו, הוא ייצג יוקרה, זוהר, שפע ואמונה בקידמה חברתית וטכנולוגית.

מראשיתו, הושפע האר דקו מהצורות הגיאומטריות המובלטות ומודגשות של הקוביזם והזצסיון הווינאי; הצבעים העזים של הפוביזם ושל הבלט רוס; האומנות העדכנית של הרהיטים בתקופות של לואי פיליפ הראשון ולואי השישה עשר; והסגנונות האומנותיים האקזוטיים של סין ויפן, הודו, פרס, מצרים העתיקה והמאיה. הוא כלל חומרים נדירים ויקרים, כמו הובנה ושנהב, ואומנות מעולה. בניין קרייזלר וגורדי שחקים אחרים בניו יורק שנבנו במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הם מונומנטים של הסגנון.

בשנות ה-30, בתקופת השפל הגדול, הפך האר דקו למאופק יותר עם כניסת חומרים חדשים, כולל ציפוי כרום, נירוסטה ופלסטיק. צורה מלוטשת יותר של הסגנון, הנקראת סטרים ליין (Streamline Moderne), הופיעה בשנות ה-30 של המאה ה-20, וכללה צורות מתעקלות ומשטחים חלקים ומלוטשים[4]. האר דקו הוא אחד מהסגנונות הבינלאומיים הראשונים, אך הדומיננטיות שלו הסתיימה עם תחילת מלחמת העולם השנייה ועלייתם של הסגנונות הפונקציונליים הבלתי מעוטרים של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי שבאו בעקבותיו[5].

אטימולוגיהעריכה

הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925[3], למרות שהסגנונות המגוונים המאפיינים אותו כבר הופיעו בפריז ובבריסל לפני מלחמת העולם הראשונה.

השימוש הראשון באמנויות דקורטיביות היה בצרפת בשנת 1858 ב-Bulletin de la Société française de photographie[6]. בשנת 1868, השתמש העיתון "לה פיגארו" במונח חפצי אמנות דקורטיביים (objets d'art décoratifs) כדי לתאר חפצים לתפאורת במה, שנוצרו עבור תיאטרון סאל לה פלטייה[7][8][9]. בשנת 1875, מעצבי רהיטים, מעצבי טקסטיל, תכשיטנים, אמני זכוכית ובעלי מלאכה אחרים קיבלו רשמית מעמד של אמנים על ידי ממשלת צרפת. בתגובה, "בית הספר המלכותי החופשי לעיצוב" (École royale gratuite de dessin), שנוסד בשנת 1766 תחת המלך לואי ה-16 כדי להכשיר אמנים ואומנים במלאכות הקשורות לאמנויות היפות, שונה לשם "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות" (École nationale des arts décoratifs). הוא קיבל את שמו הנוכחי, "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות", בשנת 1927.

בתערוכה של 1925, האדריכל לה קורבוזיה כתב סדרת מאמרים על התערוכה עבור המגזין שלו L'Esprit Nouveau, תחת הכותרת "1925 EXPO. ARTS. DECO.", אשר שולבו לספר, "אמנות דקורטיבית של היום" (L'art décoratif d'aujourd'hui). הספר תקף נמרצות את העודף בחפצים צבעוניים ומפוארים בתערוכה, ועל הרעיון שלחפצים מעשיים כמו רהיטים אין עיטור כלל; המסקנה שלו הייתה ש"לקישוט המודרני אין עיטור"[10].

בפועל, המונח אר דקו לא הופיע בדפוס עד 1966. התערוכה המודרנית הראשונה בנושא, שנערכה על ידי המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז, "Les Annees 25: Art déco, Bauhaus, Stijl, Esprit Nouveau", כיסתה את מגוון הסגנונות העיקריים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20[11]. במאמר של הילרי גלסון משנת 1966 ב"טיימס" (לונדון, 12 בנובמבר), שימש המונח כדי לתאר את הסגנונות השונים בתערוכה[12][13].

אר דקו צבר מוניטין כתווית סגנונית יישומית ב-1968 כאשר ההיסטוריון בוויס הילייר פרסם את הספר האקדמי העיקרי הראשון על הסגנון, אר דקו של שנות ה-20 וה-30 (Art Deco of the 20s and 30s)[2]. הוא ציין שהמונח כבר נמצא בשימוש על ידי סוחרי אמנות, וציטט כדוגמאות את המאמר ב"טיימס" (2 בנובמבר 1966) ומאמר בשם Les Arts Déco במגזין Elle (נובמבר 1967)[14]. ב-1971 הוא ארגן תערוכה במכון מיניאפוליס לאמנויות, עליה הוא מפרט בספרו "עולם האר דקו"[15][16].

מקורותעריכה

אגודת האמנים הדקורטיביים (1901–1913)עריכה

הופעתו של האר דקו הייתה קשורה קשר הדוק לעליית מעמדם של האמנים הדקורטיביים, שעד סוף המאה ה-19 נחשבו פשוט כאמנים. המונח "אמנויות דקורטיביות" הומצא בשנת 1875, והעניק למעצבי רהיטים, טקסטיל וקישוטים אחרים מעמד רשמי. אגודת האמנים הדקורטיביים נוסדה בשנת 1901, והאמנים הדקורטיביים קיבלו את אותן זכויות יוצרים כמו ציירים ופסלים. תנועה דומה התפתחה גם באיטליה. התערוכה הבינלאומית הראשונה, שהוקדשה כולה לאמנויות דקורטיביות, Esposizione Internazionale d'Arte Decorativa Moderna, נערכה בטורינו ב-1902. מספר מגזינים חדשים, המוקדשים לאמנויות דקורטיביות, נוסדו בפריז, כולל ה-Arts et Décoration וה-L'Art décoratif moderne. חלקי אומנויות דקורטיביים הוכנסו לתערוכות השנתיות של Sociéte des artistes français, ומאוחר יותר לסלון הסתיו. גם הלאומיות הצרפתית שיחקה תפקיד בהתעוררות האמנויות הדקורטיביות, שכן מעצבים צרפתים חשו מאותגרים על ידי היצוא הגובר של ריהוט גרמני זול יותר. בשנת 1911, הציעה אגודת האמנים הדקורטיביים את קיומה של תערוכה בינלאומית חדשה וגדולה לאמנויות דקורטיביות שתתקיים בשנת 1912. לא יורשו בה הצגת סגנונות ישנים, רק יצירות מודרניות. התערוכה לא התקיימה עד ל-1914, ולאחר מכן, בגלל המלחמה, נדחתה עד לשנת 1925. כאשר נפתחה נקראה בשם כל משפחת הסגנונות המכונים "דקו"[17].

גם לחנויות כלבו ומעצבי אופנה פריזאים היה חלק חשוב בעליית האר דקו. עסקים בולטים כמו חברת כלי הכסף Christofle, מעצב הזכוכית רנה לליק והתכשיטנים לואיס קרטייה ובושרון החלו לעצב מוצרים בסגנונות מודרניים יותר[18][19]. החל משנת 1900, בתי הכלבו גייסו אמנים דקורטיביים לעבודה בסטודיו לעיצוב שלהם. החל משנת 1912, הופקדה מלאכת עיצוב סלון הסתיו בידי חנות הכלבו פרינטמפס[20][21], ובאותה שנה הקים בית מלאכה משלו, שנקרא פרימוורה[21]. עד 1920 העסיק בית המלאכה פרימוורה יותר מ-300 אמנים, שסגנונותיהם נעו בין גרסאות מעודכנות של רהיטי לואי ה-14(אנ'), לואי ה-16(אנ'), ובמיוחד של רהיטי לואי פיליפ הראשון(אנ') מתוצרת לואי סו(אנ') ובית המלאכה פרימוורה, ועד לצורות מודרניות יותר מבית המלאכה של הלובר. מעצבים אחרים, ביניהם אמיל-ז'אק רוהלמן ופול פולוט, סירבו להשתמש בייצור המוני, והתעקשו שכל פריט ייעשה באופן יחידני. סגנון האר דקו המוקדם כלל חומרים יוקרתיים ואקזוטיים כמו הובנה, שנהב ומשי, צבעים עזים מאוד ומוטיבים מסוגננים, במיוחד סלסלות וזרי פרחים מכל הצבעים, שהעניקו מראה מודרני לאותה תקופה[22].

הזצסיון הווינאי והסדנה הוינאיתעריכה

לאדריכלי הזצסיון הווינאי (שנוסד ב-1897), במיוחד יוזף הופמן, הייתה השפעה ניכרת על האר דקו. בית סטוקלט שלו, בבריסל (1905–1911), היה אב טיפוס של סגנון האר דקו, הכולל נפחים גיאומטריים, סימטריה, קווים ישרים, בטון מכוסה לוחות שיש, עיטורים מפוסלים עדינים ופנים מפואר, כולל עיטורי כותרת מפסיפס מאת גוסטב קלימט. הופמן ייסד גם הסדנה הוינאית, אגודה של אומנים ומעצבי פנים שפעלה בשנים 1903–1932 וקידמה את הסגנון החדש. הסדנה הוינאית הייתה למודל עבור חברת האומנויות הצרפתית (Compagnie des arts français), שנוצרה ב-1919, והפגישה את אנדרה מארה ולואי סו, מעצבי האר דקו הצרפתיים המובילים הראשונים[23].

חומרים וטכנולוגיות חדשותעריכה

חומרים וטכנולוגיות חדשות, במיוחד בטון מזוין, היו המפתח לפיתוח והופעתו של אר דקו. בית הבטון הראשון נבנה בשנת 1853 בפרברי פריז על ידי פרנסואה קויגנה (François Coignet). בשנת 1877 הציג ג'וזף מונייר (Joseph Monier) את הרעיון של חיזוק הבטון עם סידור מוטות ברזל בצורת רשת. ב-1893 בנה אוגוסט פרה את מוסך הבטון הראשון בפריז, אחר כך בניין דירות, בית, ואז, ב-1913, את תיאטרון השאנז אליזה. התיאטרון הוקע על ידי מבקר אחד בתיאורו כ"צפלין של שדרת מונטן", השפעה גרמנית לכאורה, שהועתקה מהזצסיון הווינאי. לאחר מכן, רוב מבני האר דקו תוכננו ונבנו מבטון מזוין, מה שנתן חופש צורה גדול יותר מבעבר בזכות היכולת לצמצם את מספר וגודל העמודים בבניין. פרה היה גם חלוץ בחיפוי הבטון באריחי קרמיקה, הן להגנה והן לקישוט. האדריכל לה קורבוזיה למד לראשונה את השימושים של בטון מזוין בעבודה כשרטט בסטודיו של פרה[24].

טכנולוגיות חדשות נוספות שהיו חשובות להתפתחות האר דקו היו ביישום שיטות חדשות לייצור זכוכית וזיגוג, שהיו זולות יותר ואיפשרו ליצור חלונות גדולים וחזקים יותר, לייצור המוני של אלומיניום, ששימש לבניין ולמסגרות לחלונות ובהמשך, לרהיטים קלים שעוצבו על ידי קורבוזיה, וורן מקארתור (Warren McArthur) ואחרים.

תיאטרון שאנז אליזהעריכה

  ערך מורחב – תיאטרון שאנז אליזה
 
אנטואן בורדל, 1910–1912, תבליט של אפולו והגותו מוקפים ב-9 המוזות בתיאטרון השאנז אליזה. עבודה זו מייצגת את אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר למה שנודע בשם פיסול אר דקו

תיאטרון שאנז אליזה (1910–1913), שתוכנן בידי אוגוסט פרה, היה בניין האר דקו הראשון שהושלם בפריז. בעבר, בטון מזוין שימש רק עבור בניית מבני תעשייה ובנייני דירות, פרה תכנן את בניין הדירות המודרני הראשון מבטון מזוין בפריז ברחוב בנג'מין פרנקלין בשנים 1903–1904. אנרי סובג', אדריכל חשוב נוסף שתכנן בסגנון אר דקו, הקים בניין מגורים נוסף ב-1904 ברחוב 7 Rue de Trétaigne בעיר. מ-1908 עד 1910, עבד לה קורבוזיה בן ה-21 כשרטט במשרדו של פרה ולמד את הטכניקות של תכנון ובנייה בבטון. לבניין של פרה היו צורה מלבנית נקייה, עיטור גיאומטרי וקווים ישרים, סימני ההיכר העתידיים של אר דקו. גם העיצוב של התיאטרון היה מהפכני; החזית עוטרה בתבליטים גבוהים של אנטואן בורדל, תכנון הכיפה של מוריס דני, ציורים מאת אדואר וויארד, ווילון אר דקו מאת קר-גזבייה רוסל. התיאטרון התפרסם כמקום הופעתן של ההצגות הראשונות של בלט רוס[25]. פרה וסובג' הפכו לאדריכלי האר דקו המובילים בפריז בשנות ה-20[26][27].

סלון הסתיועריכה

  ערך מורחב – סלון הסתיו

עם לידתו בין 1910 ל-1914, האר דקו היה מאופיין ב"פיצוץ של צבעים", שהציג גוונים בהירים ולעיתים קרובות בצבעים מתנגשים שלא תמיד מתאימים להופיע זה לצד זה, בעיצובי פרחים, שהוצגו בריפוד רהיטים, שטיחים, מסכים, טפטים ובדים. יצירות צבעוניות רבות, כולל כיסאות ושולחן מאת מוריס דופרנה ושטיח גובלין בהיר מאת פול פולוט הוצגו ב-Salon des artistes décorateurs ב-1912. בשנים 1912–1913 הכין המעצב אדריאן קרבוסקי (Adrien Karbowsky) כיסא פרחוני בעיצוב תוכי עבור בקתת הציד של אספן האמנות ז'אק דוסט[28]. מעצבי הרהיטים לואי סו ואנדרה מארה הופיעו לראשונה בתערוכת 1912, תחת השם Atelier français, בשילוב בדים צבעוניים עם חומרים אקזוטיים ויקרים, כולל הובנה ושנהב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפכו לאחת מחברות עיצוב הפנים הצרפתיות הבולטות ביותר, שייצרו את הרהיטים לסלונים ותאי הנוסעים של המעמד העליון באוניות ​​הטרנס-אטלנטיות הצרפתיות[29].

הצבעים העזים של האר דקו הגיעו ממקורות רבים, כולל עיצובי התפאורה האקזוטיים של ליאון באקסט לבלט רוס, שעוררו סנסציה בפריז לפני מלחמת העולם הראשונה. חלק מהצבעים נלקחו בהשראת תנועת הפוביזם המוקדמת יותר שהוביל אנרי מאטיס; אחרים על ידי האורפיזם של ציירים כמו סוניה דלונה[30]; אחרים על ידי תנועת הנאבי, ובעבודתו של הצייר הסימבוליסטי אודילון רדון, שעיצב קמינים וחפצי נוי אחרים. צבעים בהירים היו מאפיין בעבודתו של מעצב האופנה פול פוארט (Paul Poiret), שעבודתו השפיעה בהמשך הן על אופנת האר דקו והן על עיצוב הפנים[29][31][32].

קוביזםעריכה

קובץ:Joseph Csaky, 1912, Danseuse, Femme à l'éventail, Femme à la cruche, original plaster, photo from Csaky archives AC.110.jpg
ג'וסף צ'אקי, 1912, רקדנית (אישה עם מניפה, אישה עם כד), טיח מקורי, הוצג בסלון הסתיו של 1912 ובשנת 1914 ב-Salon des Indépendants, פסל פרוטו-אר דקו.

תנועת האומנות המכונה קוביזם הופיעה בצרפת בין 1907 ל-1912, והשפיעה על התפתחות האר דקו[25][30][31]. בספרו "Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the Decorative Arts of the Decorative Art of the 1920 and 1930s" כתב אלסטייר דושאן (Alastair Duncan) ש"הקוביזם, בצורה ממזרית כזו או אחרת, הפך ללינגואה פרנקה של האמנים הדקורטיביים באותה תקופה"[31][33]. הקוביסטים, בעצמם תחת השפעתו של פול סזאן, התעניינו בפישוט הצורות ליסודות הגיאומטריים שלהן: הגליל, הכדור, החרוט[34][35].

בשנת 1912 הציגו אמני "סקציית ד'אור" (המוכרת גם בשם קבוצת פוטו) יצירות נגישות לקהל הרחב, שהושפעו במידה ניכרת מהקוביזם האנליטי של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. אוצר המילים של שפת הקוביזם משך אליו גם מעצבי אופנה, מעצבי רהיטים ומעצבי פנים[30][32][35][36].

כתביו של אנדרה ורה מ-1912, "סגנון לה נובו", שפורסמו בכתב העת L'Art décoratif, ביטאו את דחיית צורות האר נובו (אסימטריות, צבעוניות, רב-גוניות וציוריות) וקראו לפשטות מרצון, סימטריה גלויה, סדר והרמוניה. עקרונות שהפכו בסופו של דבר לנפוצים באר דקו[19], אם כי סגנון האר דקו היה לעיתים קרובות צבעוני ביותר ולעיתים קרובות מורכב[37].

בחלק לאמנות הדקורטיבית של תערוכת סלון הסתיו משנת 1912, הוצג מיצג אדריכלי הידוע בשם "הבית הקוביסטי" (La Maison Cubiste)[38][39]. החזית עוצבה על ידי ריימונד דושאן-ויון. עיצוב הבית היה של אנדרה מארה[40][41]. "הבית הקוביסטי" היה מיצג מרוהט עם חזית, גרם מדרגות, מעקות ברזל יצוק, חדר שינה, סלון - סלון בורז'ואה (Salon Bourgeois), שבו נתלו ציורים של אלבר גלז, ז'אן מצינגר, מארי לורנסן, מרסל דושאן, פרנאן לז'ה ורוג'ר דה לה פרסניי[42][43][44]. אלפי ממבקרי התערוכה עברו דרך הדגם שהוצב בקנה מידה מלא[45].

חזית הבית, שתוכננה על ידי ריימונד דושאן-ויון, לא הייתה קיצונית במיוחד למראה בסטנדרטים מודרניים; הגמלון והמשקופים היו אמנם בעלי צורות פריזמטיות, אך חוץ מזה, דמתה צורת החזית לבית הממוצע של אותה התקופה. בשני החדרים עיצב מארה את הטפט, שהציג ורדים מסוגננים ודפוסי פרחים, לצד ריפודים, רהיטים ושטיחים, כולם עם מוטיבים ראוותניים וצבעוניים. זו הייתה אתנחתא ברורה ושינוי מהעיצוב המסורתי. המבקר אמיל סדיין תיאר את עבודתו של מארה בכתב העת Art et Décoration בתיאורו: "הוא לא מביך את עצמו בפשטות, כי הוא מכפיל פרחים בכל מקום שאפשר לשים אותם. ההשפעה שהוא מחפש היא כמובן של ציוריות ועליזות. הוא משיג את זה"[46]. את האלמנט הקוביסטי סיפקו הציורים. המיצג הותקף על ידי כמה מבקרים כרדיקלי ביותר, מה שתרם להצלחתו[47]. מיצג אדריכלי זה הוצג לאחר מכן בתערוכת הארמורי של 1913, ניו יורק, שיקגו ובוסטון[30][35][48][49][50]. הודות לתערוכה בעיקר, המונח "קוביסט" החל להיות מיושם על כל דבר מודרני, החל מתספורות נשים, ביגוד וכלה במופעי תיאטרון"[47].

ההשפעה הקוביסטית נמשכה לתוך האר דקו, אפילו שהאר דקו המשיך להסתעף לכיוונים רבים אחרים[30][31]. בשנת 1927 הקוביסטים ג׳וסף צ׳אקי, ז'אק ליפשיץ, לואי מרקוזיס, אנרי לורנס, הפסל גוסטבה מיקלוס ואחרים שיתפו פעולה בעיצוב ועיטור בית סטודיו, ברחוב סן-ג'יימס, ניי-סיר-סן, שתוכנן על ידי האדריכל פול רואו ובבעלותו של מעצב האופנה הצרפתי ז'אק דוסט - אספן של אמנות פוסט-אימפרסיוניסטית מאת אנרי מאטיס וציורים קוביסטים (כולל העלמות מאביניון, אותו קנה ישירות מהסטודיו של פיקאסו). לורנס עיצב את המזרקה, צ׳אקי עיצב את גרם המדרגות של דוסט[51], ליפשיץ ייצר את מדף האח, ומרקוסיס יצר שטיח קוביסטי[30][52][53][54].

מלבד האמנים הקוביסטים, דוסט הביא מעצבי פנים נוספים מסגנון האר דקו שיעזרו בעיצוב הבית, כולל פייר לגראן, שהיה אחראי על ארגון מלאכת העיטור, ופול איריב, מרסל קורד, אנדרה גרול, איילין גריי ורוז אדלר שיספקו רהיטים. העיצוב כלל יצירות מסיביות עשויות הובנה מקאסר בהשראת אמנות אפריקאית, ורהיטים מכוסים בעור מרוקאי, עור תנין ועור נחש, ודוגמאות שנלקחו מעיצובים אפריקאיים[55].

"הגיאומטריה המשורטטת של הקוביזם הפכה למטבע בתחום בשנות ה-20 של המאה ה-20. התפתחות האר דקו מהגיאומטריה הסלקטיבית של הקוביזם הוביל למגוון רחב יותר של צורות, נשא את הקוביזם כטקסונומיה ציורית לקהל רחב הרבה יותר ולמשיכה רחבה יותר." - ריצ'רד הריסון מרטין, מוזיאון מטרופוליטן לאמנות[56].

השפעותעריכה

אר דקו לא היה סגנון יחיד, אלא אוסף של סגנונות שונים ולפעמים סותרים ומנוגדים. באדריכלות, האר דקו היה היורש והתגובה נגד האר נובו, סגנון ששגשג באירופה בין השנים 1895 ל-1900, וגם החליף בהדרגה את אדריכלות האמנויות היפות ואדריכלות נאו-קלאסית, שהיו דומיננטיות באדריכלות האירופית והאמריקאית. בשנת 1905 כתב ופרסם אז׳ן גראסט את Method of Ornamental Composition, Rectilinear Elements[57], שבה הוא חקר באופן שיטתי את ההיבטים הדקורטיביים (הנוי) של אלמנטים גיאומטריים, צורות, מוטיבים והווריאציות שלהם, בניגוד (וכיציאה מ) סגנון האר נובו הגלי של הקטור גימאר, שהיה כל כך פופולרי בפריז כמה שנים קודם לכן. גראסט הדגיש את העיקרון שצורות גיאומטריות פשוטות שונות כמו משולשים ומרובעים הם הבסיס לכל סידורי הקומפוזיציה. בנייני הבטון המזוין של אוגוסט פרט והנרי סאווג', ובמיוחד תיאטרון שאנז אליזה, הציעו צורה חדשה של בנייה וקישוט שהועתקה ברחבי העולם[58].

בעיטור, סגנונות רבים ושונים הושאלו ונעשה בהם שימוש באר דקו. הם כללו אמנות פרה-מודרנית מרחבי העולם הניתנת לצפייה במוזיאון הלובר, מוזיאון האדם ובמוזיאון הלאומי לאמנויות אפריקה ואוקיאניה. באותה תקופה הייתה גם התעניינות פופולרית בקרב הציבור בארכאולוגיה עקב החפירות בפומפיי, טרויה וקברו של פרעה בשושלת ה-18, תות ענח' אמון. אמנים ומעצבים שילבו מוטיבים ממצרים העתיקה, אפריקה, מסופוטמיה, יוון העתיקה, רומא העתיקה, אסיה, מסו-אמריקה ואוקיאניה עם אלמנטים של עידן המכונה[59][60][61][62][63][64].

סגנונות אחרים שהושאלו כללו קונסטרוקטיביזם רוסי ופוטוריזם איטלקי, כמו גם אורפיזם, פונקציונליזם ומודרניזם באופן כללי[35][59][65][66]. אר דקו השתמש גם בצבעים ובעיצובים המתנגשים של פאוביזם, בעיקר בעבודתם של אנרי מאטיס ואנדרה דרן, שימש השראה לעיצובים של טקסטיל אר דקו, טפטים וקרמיקה מצוירת[35]. הוא ביטא רעיונות מאוצר המילים של אופנת העל של התקופה, שהציגה עיצובים גיאומטריים, שברונים, זיגזגים וזרי פרחים מסוגננים. הוא הושפע מתגליות באגיפטולוגיה, ועניין גובר במזרח ובאמנות אפריקאית. משנת 1925 ואילך, השתמשו בו לעיתים קרובות מתשוקה למכונות חדשות, כגון ספינות אוויר, מכוניות ואוניות אוקייניות, ועד 1930 השפעת האר דקו התפתחה לזרם הנקרא סטרים ליין[67].

סגנון של יוקרה ומודרניותעריכה

אר דקו היה מזוהה בתחילת דרכו עם יוקרה ומודרניות כאחד. הוא שילב חומרים יקרים מאוד ואומנות מעולה שהוכנסה לצורות מודרניות. שום פרט או חומר לא היו זולים באר דקו: רהיטים כללו שיבוצי שנהב וכסף, ותכשיטי ארט דקו שילבו יהלומים עם פלטינה, ירקן, אלמוגים וחומרים יקרים אחרים. הסגנון שימש לקישוט הסלונים מהשורה הראשונה של אוניות קו אוקייניות, רכבות דלוקס וגורדי שחקים. הוא שימש כדי לקשט את "ארמונות הקולנוע" (Movie palace) הגדולים של סוף שנות ה-20 וה-30 ברחבי העולם. מאוחר יותר, לאחר השפל הגדול, הסגנון השתנה, התפכח ונהיה זול יותר.

דוגמה טובה לסגנון היוקרתי של אר דקו הוא הבודואר בביתה של מעצבת האופנה ז'אן לנוון, בעיצובו של ארמאנד-אלבר ראטו (1882–1938), שנעשה בין 1922 ל-1925. הוא היה ממוקם בביתה ב-16 rue Barbet de Jouy, בפריז, שנהרס ב-1965. החדר שוחזר במוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז. הקירות מכוסים בדפנות יצוקות מתחת לתבליטים מפוסלים בטיח. הגומחה ממוסגרת בעמודי שיש על בסיסים ומיסד מעץ מפוסל. הרצפה משיש לבן ושחור, ובארונות מוצגים חפצי נוי על רקע משי כחול. בחדר האמבטיה שלה היו אמבט ומעמד כביסה עשויים משיש סיינה, עם קיר של טיח מגולף ואביזרים מברונזה[68].

עד 1928 הסגנון הפך נוח יותר, עם כיסאות מועדון עמוקים מעור. הגרסה שעוצבה על ידי חברת Alavoine בפריז עבור איש עסקים אמריקאי בשנים 1928–1930, נמצא כעת במוזיאון ברוקלין. בשנת 1932 עיצב המעצב פול רואו את סלון הזכוכית עבור סוזן טלבוט.

עד שנות ה-30, הסגנון היה מפושט במקצת, אבל הוא עדיין היה אקסטרווגנטי. היא כללה כורסת סרפנטין ושתי כורסאות צינורות מאת איילין גריי, רצפה של לוחות זכוכית כסופה מחצלת, פאנל של דוגמאות מופשטות בלכה כסף ושחור, ומבחר של עורות בעלי חיים[69].

התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (1925)עריכה

  ערך מורחב – התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות

האירוע שסימן את שיא הסגנון והעניק לו את שמו היה התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות, שהתקיימה בפריז מאפריל ועד אוקטובר של שנת 1925. התערוכה קיבלה תמיכה ומימון רשמי של ממשלת צרפת, והתקיימה על שטח של 55 דונם בפריז, הנמשך ממוזיאון הגרנד פלה על הגדה הימנית להאינווליד בגדה השמאלית, ולאורך גדות נהר הסיין. מוזיאון הגרנד פלה, האולם הגדול בעיר, התמלא בתערוכות של אמנות דקורטיבית מהמדינות המשתתפות. היו בה כ-15,000 מציגים מעשרים מדינות שונות, כולל אוסטריה, בלגיה, צ'כוסלובקיה, דנמרק, בריטניה, איטליה, יפן, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה וברית המועצות החדשה. גרמניה לא הוזמנה בגלל מתיחות לאחר המלחמה; ארצות הברית, שלא הבינה את מטרת התערוכה, סירבה להשתתף. האירוע זכה לביקור של שישה עשר מיליון איש במהלך שבעת החודשים שהתקיים. כללי התערוכה דרשו שכל העבודות יהיו מודרניות; סגנונות היסטוריים לא הורשו לתצוגה. המטרה העיקרית של התערוכה הייתה לקדם את היצרנים הצרפתיים של רהיטי יוקרה, פורצלן, זכוכית, עבודות מתכת, טקסטיל ומוצרי נוי אחרים. כדי להמשיך ולקדם את המוצרים, לכל חנויות הכלבו הגדולות בפריז ולמעצבים הגדולים היו ביתנים משלהם בתערוכה. לתערוכה הייתה מטרה משנית בקידום מוצרים ממושבות צרפתיות באפריקה ובאסיה, כולל שנהב ועצים אקזוטיים.

Hôtel du Collectionneur היה אטרקציה פופולרית בתערוכה; הוא הציג את עיצובי הרהיטים החדשים של אמיל-ז'אק רולמן, כמו גם בדי אר דקו, שטיחים וציורים של ז'אן דופאס. עיצוב הפנים עקב אחר אותם עקרונות של סימטריה וצורות גיאומטריות, שהבדילו אותו מהאר נובו, וצבעים עזים, אומנות משובחת חומרים נדירים ויקרים, שהבדילו אותו מהפונקציונליות הקפדנית של הסגנון המודרניסטי. בעוד שרוב הביתנים היו מעוטרים בפאר ומלאים בריהוט יוקרתי בעבודת יד, שני ביתנים, אלה של ברית המועצות ו-Pavilion de L'Esprit Nouveau, שנבנו על ידי המגזין בשם זה בניהולו של לה קורבוזיה, נבנו בצורה מחמירה. סגנון עם קירות לבנים פשוטים וללא קישוט; הם היו בין הדוגמאות המוקדמות ביותר לאדריכלות מודרנית[70].

גורדי שחקיםעריכה

גורדי שחקים אמריקאים סימנו את פסגת סגנון האר דקו; הם הפכו לבניינים המודרניים הגבוהים והמזוהים ביותר בעולם. הם תוכננו להראות את היוקרה של הבנאים שלהם דרך גובהם, צורתם, צבעם והתאורה הדרמטית שלהם בלילה[71]. בניין אמריקן רדיאטור מאת ריימונד הוד (1924) שילב אלמנטים גותיים ודקו מודרניים בעיצוב הבניין. לבנים שחורות בחזית המבנה (המסמלות פחם) נבחרו כדי לתת מושג על מוצקות ולהעניק למבנה מסה מוצקה. חלקים אחרים של החזית כוסו בלבני זהב (המסמלות אש), והכניסה עוטרה בשיש ובזכוכיות שחורות. גורד שחקים נוסף בסגנון אר דקו מוקדם היה בניין גארדיאן של דטרויט, שנפתח ב-1929. עוצב על ידי האדריכל המודרניסט ווירט רוולנד (Wirt C. Rowland), הבניין היה הראשון שהשתמש בפלדת אל חלד כאלמנט דקורטיבי, והשימוש הרב בעיצובים צבעוניים במקום קישוטים מסורתיים.

קו הרקיע של העיר ניו יורק השתנה באופן קיצוני עם סיום בנייתו של בניין קרייזלר במנהטן (הושלם ב-1930), שתוכנן על ידי ויליאם וון אלן. זו הייתה פרסומת ענ בגובה שבעים ושבע קומות עבור מותג המכוניות קרייזלר. החלק העליון נראה ככתר נירוסטה, ועוטר ב"גרגוילים" דקו בצורת עיטורי כובעי רדיאטור מנירוסטה. בסיס המגדל, שלושים ושלוש קומות מעל הרחוב, עוצב באפריזים צבעוניים בסגנון אר-דקו, והלובי עוצב בסמלים ובתמונות אר-דקו המבטאות מודרניות[72].

בניין קרייזלר נעקף עד מהרה בגובהו על ידי בניין האמפייר סטייט של האדריכל וויליאם פ. לם (1931), שעוצב בסגנון אר דקו קצת פחות מפואר ובניין RCA (כיום 30 רוקפלר פלאזה) של האדריכל ריימונד הוד (1933) שיחד שינו לחלוטין את קו הרקיע של העיר יורק. ראשי הבניינים עוטרו בכתרי אר דקו וצריחים מכוסים בנירוסטה, ובמקרה של בניין קרייזלר, בגרגוילים בסגנון אר דקו שעוצבו על פי עיטורי רדיאטור, בעוד שהכניסות והמבואות היו מעוטרות בפאר בפסלי אר דקו, קרמיקה ועיצוב. בניינים דומים, אם כי לא ממש גבוהים, הופיעו עד מהרה בשיקגו ובערים גדולות אחרות באמריקה. מרכז רוקפלר הוסיף אלמנט עיצובי חדש: כמה בניינים גבוהים מקובצים סביב רחבה פתוחה, עם מזרקה במרכז[73].

אר דקו מאוחרעריכה

ב-1925, שני בתי ספר מתחרים שונים התקיימו יחד בתוך ארט דקו: המסורתיים, שהקימו את אגודת האמנים הדקורטיביים; כלל את מעצב הרהיטים אמיל ז'אק רולמן, ז׳ן דונאנד, הפסל אנטואן בורדל והמעצב פול פוירט; הם שילבו צורות מודרניות עם אומנות מסורתית וחומרים יקרים. מהצד השני היו המודרניסטים, שדחו יותר ויותר את העבר ורצו סגנון המבוסס על התקדמות בטכנולוגיות חדשות, פשטות, חוסר קישוט, חומרים לא יקרים וייצור המוני. ב-1929, המודרניסטים הקימו ארגון משלהם, האיגוד הצרפתי לאמנים מודרניים. חבריה כללו את האדריכלים פייר שארו, פרנסיס ז'ורדן, רובר מאלה-סטבן, לה-קורבוזיה ובברית המועצות קונסטנטין מלניקוב; המעצבת האירית איילין גריי, המעצבת הצרפתייה סוניה דלונה והתכשיטנים ז'אן פוקה וז'אן פויפורקה. הם תקפו בחריפות את סגנון האר דקו המסורתי, שלדבריהם נוצר רק עבור העשירים, ועמדו על כך שמבנים שנבנו היטב צריכים להיות זמינים לכולם, והצורה צריכה ללכת לפי התפקוד והייעוד. היופי של חפץ או בניין טמון בשאלה האם הם מתאימים לחלוטין למלא את תפקידו. שיטות תעשייתיות מודרניות הביאו לכך שניתן היה לייצר רהיטים ומבנים בייצור המוני, ולא בעבודת יד[74][75].

מעצב הפנים פול פולו הגן על האר דקו בצורה זו: "אנחנו יודעים שהאדם לעולם אינו מסתפק בדבר הכרחי ושתמיד צריך את העודף... אם לא, נצטרך להיפטר ממוזיקה, פרחים ותַמרוּקִים..!"[76] עם זאת, לה קורבוזיה היה פובליציסט מבריק לאדריכלות מודרניסטית; הוא הצהיר כי בית הוא פשוט "מכונה לחיות בה", וקידם ללא לאות את הרעיון שארט דקו הוא העבר והמודרניזם הוא העתיד. רעיונותיו של לה קורבוזיה אומצו בהדרגה על ידי בתי ספר לאדריכלות, והאסתטיקה של האר דקו נזנחה. אותם מאפיינים שהפכו את האר דקו לפופולרי בתחילת הדרך, האומנות, החומרים העשירים והקישוט שלו, הובילו עתה לדעיכתו. הזרז לכך היה שפל הגדול שהחל בארצות הברית ב-1929, והגיע לאירופה זמן קצר לאחר מכן, צמצם מאוד את מספר הלקוחות העשירים שיכלו לשלם עבור הריהוט וחפצי האמנות. בנוסף, באקלים הכלכלי של השפל, חברות מעטות היו מוכנות לבנות גורדי שחקים חדשים[35]. אפילו חברת Ruhlmann פנתה לייצור רהיטים בסדרות, ולא פריטים בודדים בעבודת יד. הבניינים האחרונים שנבנו בפריז בסגנון החדש היו המוזיאון לעבודות ציבוריות מאת אוגוסט פרה (כיום המועצה הצרפתית לכלכלה, חברתית וסביבתית), ארמון שאיו מאת לואי-היפוליט בואלו, ז'אק קרלו וליאון אזמה, ופלה דה טוקיו של התערוכה העולמית של פריז 1937; הם הביטו החוצה אל הביתן הגרנדיוזי של גרמניה הנאצית, שתוכנן על ידי אלברט שפר, שניצב מול הביתן הסוציאליסטי-ריאליסטי הגרנדיוזי לא פחות של ברית המועצות של סטלין.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הסגנון האדריכלי השולט הפך לסגנון הבינלאומי שחלוציו לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה. קומץ מלונות בסגנון אר דקו נבנו במיאמי ביץ' לאחר מלחמת העולם השנייה, אך במקומות אחרים הסגנון נעלם במידה רבה, למעט בעיצוב תעשייתי, שם המשיך לשמש בעיצוב רכב ומוצרים כמו קופסאות נגינה. בשנות ה-60 האר דקו חווה התעוררות אקדמית צנועה, בין היתר הודות לכתביהם של היסטוריונים אדריכליים כמו בוויס הילייר. בשנות ה-70 נעשו מאמצים בארצות הברית ובאירופה לשמר את הדוגמאות הטובות ביותר של אדריכלות אר דקו, ומבנים רבים שוחזרו וייעודו מחדש. אדריכלות פוסט-מודרנית, שהופיעה לראשונה בשנות השמונים, כמו ארט דקו, כללה לעתים קרובות מאפיינים דקורטיביים גרידא[35][59][77][78]. אר דקו ממשיך לעורר השראה במעצבים, והוא משמש לעתים קרובות באופנה עכשווית, תכשיטים ומוצרי טואלטיקה[79].

השפעת האר דקו על הריהוטעריכה

הריהוט שעוצב בסגנון האר דקו השתמש בדרך כלל בחומרים יקרים מאוד כמו עץ הובנה שחור (Ebony) ועמד בסטנדרטים גבוהים, ונרכש בדרך כלל על ידי אנשים עשירים. עם הזמן פחת השימוש בהובנה בצורתו המלאה והחלו להשתמש בלבידים של עץ זה. השימוש בלכות על רהיטים היה נרחב באותה תקופה ליצירת גימור דמוי "עור נחש" ו"עור כריש" כדי לתת אפקט דקורטיבי. חומרים נוספים שאינם רגילים ונעשה בהם שימוש בריהוט היו פלדה וברזל.

מאפיינים בולטים:

  • שימוש בצורות מן הטבע.
  • השטחה של הצורה.
  • שימוש ברעיון האפליקציה - פילסטרים (הדבקה, לרוב של עמודים מגבס). אין פילסטרים אך זה נראה כך.
  • שימוש בחומרים יקרים.
  • ליטוש סופי בפרטים הקטנים.

דוגמאות בולטותעריכה

גלריהעריכה

ראו גםעריכה

ביבליוגרפיהעריכה

  • Ardman, Harvey (1985). Normandie, Her Life and Times. New York: Franklin Watts. ISBN 0531097846.
  • Arwas, Victor (1992). Art Deco. Harry N. Abrams Inc. ISBN 0-8109-1926-5.
  • Bayer, Patricia (1999). Art Deco Architecture: Design, Decoration and Detail from the Twenties and Thirties. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-28149-9.
  • Benton, Charlotte; Benton, Tim; Wood, Ghislaine (2003). Art Deco: 1910–1939. Bulfinch. ISBN 978-0-8212-2834-0.
  • Blondel, Alain (1999). Tamara de Lempicka: a Catalogue Raisonné 1921–1980. Lausanne: Editions Acatos.
  • Breeze, Carla (2003). American Art Deco: Modernistic Architecture and Regionalism. W. W. Norton. ISBN 978-0-393-01970-4.
  • Cabanne, Pierre (1986). Encyclopédie Art Deco (in French). Somogy. ISBN 2-85056-178-9.
  • Charles, Victoria (2013). Art Déco. Parkstone International. ISBN 978-1-84484-864-5.
  • De Morant, Henry (1970). Histoire des arts décoratifs (in French). Hachette.
  • Ducher, Rpbert (2014). La charactéristique des styles (in French). Flammarion. ISBN 978-2-0813-4383-2.
  • Duncan, Alastair (1988). Art déco. Thames & Hudson. ISBN 2-87811-003-X.
  • Duncan, Alastair (2009). Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the 1920s and 1930s. Abrams. ISBN 978-0-8109-8046-4.
  • Gallagher, Fiona (2002). Christie's Art Deco. Pavilion Books. ISBN 978-1-86205-509-4.
  • Hillier, Bevis (1968). Art Deco of the 20s and 30s. Studio Vista. ISBN 978-0-289-27788-1.
  • Le Corbusier (1996). L'Art Decoratif Aujourd'hui (in French). Flammarion. ISBN 978-2-0812-2062-1.
  • Long, Christopher (2007). Paul T. Frankl and Modern American Design. Yale University Press. ISBN 978-0-300-12102-5.
  • Lucie-Smith, Edward (1996). Art Deco Painting. Phaidon Press. ISBN 978-0-7148-3576-1.
  • Ray, Gordon N. (2005). Tansell, G. Thomas (ed.). The Art Deco Book in France. Bibliographical Society of The University of Virginia. ISBN 978-1-883631-12-3.
  • Lehmann, Niels (2012). Rauhut, Christoph (ed.). Modernism London Style. Hirmer. ISBN 978-3-7774-8031-2.
  • Morel, Guillaume (2012). Art Déco (in French). Éditions Place des Victoires. ISBN 978-2-8099-0701-8.
  • Okroyan, Mkrtich (2008–2011). Art Deco Sculpture: From Root to Flourishing (vol.1,2) (in Russian). Russian Art Institute. ISBN 978-5-905495-02-1.
  • Plagnieux, Philippe (2003). Cathérale Notre Dame d'Amiens (in French). Éditions du Patrimoine, Centre des Monuments Nationaux. ISBN 978-27577-0404-2.
  • Plum, Giles (2014). Paris architectures de la Belle Epoque (in French). Parigramme. ISBN 978-2-84096-800-9.
  • Poisson, Michel (2009). 1000 Immeubles et monuments de Paris (in French). Parigramme. ISBN 978-2-84096-539-8.
  • Savage, Rebecca Binno; Kowalski, Greg (2004). Art Deco in Detroit (Images of America). Arcadia. ISBN 978-0-7385-3228-8.
  • Texier, Simon (2012). Paris: Panorama de l'architecture (in French). Parigramme. ISBN 978-2-84096-667-8.
  • Texier, Simon (2019). Art Déco. Editions Ouest-France. ISBN 978-27373-8172-0.
  • Unes, Wolney (2003). Identidade Art Déco de Goiânia (in Portuguese). Ateliê. ISBN 85-7480-090-2.
  • Vincent, G.K. (2008). A History of Du Cane Court: Land, Architecture, People and Politics. Woodbine Press. ISBN 978-0-9541675-1-6.
  • Ward, Mary; Ward, Neville (1978). Home in the Twenties and Thirties. Ian Allan. ISBN 0-7110-0785-3.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אר דקו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Texier 2012, p. 128.
  2. ^ 1 2 Hillier 1968, p. 12.
  3. ^ 1 2 Benton, Benton & Wood 2003, p. 16.
  4. ^ Renaut, Christophe and Lazé, Christophe, Les Styles de l'architecture et du mobilier (2006), Editions Jean-Paul Gisserot, pp. 110–116
  5. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 13–28.
  6. ^ "M. Cunny présente une Note sur un procédé vitro-héliographique applicable aux arts décoratifs", Bulletin de la Société française de photographie, Société française de photographie. Éditeur: Société française de photographie (Paris), 1858, Bibliothèque nationale de France, département Sciences et techniques, 8-V-1012
  7. ^ "Enfin, dans les ateliers, on travaille à l'achèvement des objets d'art décoratifs, qui sont très nombreux", Le Figaro, Éditeur: Figaro (Paris), 1869-09-18, no. 260, Bibliothèque nationale de France
  8. ^ L'Art décoratif à Limoges, La Voix de la province : Revue littéraire, artistique, agricole et commerciale, 1862, (1862/04/01 (N1)-1863/01/01 (N12)), Bibliothèque francophone multimédia de Limoges, 2013-220524, Bibliothèque nationale de France
  9. ^ Revue des arts décoratifs (Paris), 1880–1902, Bibliothèque nationale de France, département Sciences et techniques, 4-V-1113
  10. ^ Le Corbusier 1996, pp. 70–81.
  11. ^ Les années "25": art déco, Bauhaus, Stijl, Esprit nouveau (in French). Musée des arts décoratifs. 1966.
  12. ^ Raizman, David; Gorman, Carma (2009). Objects, Audiences, and Literatures: Alternative Narratives in the History of Design. Cambridge Scholars Publishing. p. 131. ISBN 978-1-4438-0946-7.
  13. ^ Poulin, Richard (2012). Graphic Design and Architecture, A 20th Century History: A Guide to Type, Image, Symbol, and Visual Storytelling in the Modern World. Rockport Publishers. p. 85. ISBN 978-1-61058-633-7.
  14. ^ Benton, Benton & Wood 2003, p. 430.
  15. ^ Hillier, Bevis (1971). The World of Art Deco: An Exhibition Organized by The Minneapolis Institute of Arts, June–September 1971. E.P. Dutton. ISBN 978-0-525-47680-1.
  16. ^ Benton, Charlotte; Benton, Tim; Wood, Ghislaine (2010). Art Déco dans le monde- 1910–39. Renaissance du Livre. pp. 16–17. ISBN 9782507003906.
  17. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 165–170.
  18. ^ https://books.google.fr/books?id=yslUAAAAMAAJ&q=Art+Deco.+Louis+Vuitton,+Christofle,+René+Lalique,+Louis+Cartier,+Boucheron&dq=Art+Deco.+Louis+Vuitton,+Christofle,+René+Lalique,+Louis+Cartier,+Boucheron&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiRiYmw_pToAhXmyYUKHR4fAwYQ6AEIKTAA Metropolitan Review, Volume 2, Metropolitan Press Publications, 1989, p. 8
  19. ^ 1 2 Campbell, Gordon, The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Oxford University Press, USA, 9 Nov 2006, pp. 42 (Vera), 43 (Cartier), 243 (Christofle), 15, 515, 527 (Lalique), 13, 134 (Boucheron), ISBN 0195189485]
  20. ^ "Salon d'Automne 2012, exhibition catalogue" (PDF). Archived from the original (PDF) on 1 February 2018. Retrieved 10 October 2016.
  21. ^ 1 2 Campbell, Gordon, The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Oxford University Press, USA, 9 Nov 2006, pp. 42-43 ISBN 0195189485
  22. ^ Laurent, Stephane, "L'artiste décorateur", in Art Deco, 1910–1939 by Charlotte Benton, Tim Benton and Ghislain Wood (2002), Renaissance du Livre, pages 165–171
  23. ^ Texier 2019, pp. 5–7.
  24. ^ Cabanne 1986, p. 225.
  25. ^ 1 2 Hillier, Bevis (1983). The style of the century, 1900–1980. New York: Dutton. pp. 62, 67, 70.
  26. ^ Collins, Peter (1959). Concrete: The Vision of a New Architecture. New York: Horizon Press.
  27. ^ Poisson 2009, pp. 318–319.
  28. ^ Descriptive text in the decorative arts display at the Musée d'Orsay, Paris.
  29. ^ 1 2 Arwas 1992, pp. 51–55.
  30. ^ 1 2 3 4 5 6 Arwas, Victor; Russell, Frank (1980). Art Deco. New York: Harry N. Abrams. Inc. pp. 21, 52, 85, 171–184, 197–198. ISBN 0-8109-0691-0.
  31. ^ 1 2 3 4 Duncan, Alastair (1988). The Encyclopedia of art deco, An Illustrative Guide to a Decorative Style from 1920 to 1939. New York: E. P. Dutton. pp. 46–47, 71, 73, 76, 82, 130.
  32. ^ 1 2 Mackrell, Alice (1990). Paul Poiret. New York: Holmes & Meier. pp. 16, 56.
  33. ^ Duncan, Alastair (2009). Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the 1920s and 1930s. Abrams. ISBN 978-0-8109-8046-4.
  34. ^ Loran, Erle (1963). Cézanne's Composition: Analysis of His Form, with Diagrams and Photographs of His Motifs. University of California Press. p. 9. ISBN 978-0-520-00768-0.
  35. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Goss, Jared. "French Art Deco". Metropolitan Museum of Art. Retrieved 29 August 2016.
  36. ^ La Section d'or, 1912-1920-1925, Cécile Debray, Françoise Lucbert, Musées de Châteauroux, Musée Fabre, exhibition catalogue, Éditions Cercle d'art, Paris, 2000
  37. ^ André Vera, Le Nouveau style, published in L'Art décoratif, January 1912, pp. 21–32
  38. ^ Eve Blau, Nancy J. Troy, "The Maison Cubiste and the meaning of modernism in pre-1914 France", in Architecture and Cubism, Montreal, Cambridge, MA, London: MIT Press−Centre Canadien d'Architecture, 1998, pp. 17–40, ISBN 0-262-52328-0
  39. ^ Nancy J. Troy, Modernism and the Decorative Arts in France: Art Nouveau to Le Corbusier, New Haven CT, and London: Yale University Press, 1991, pp. 79–102, ISBN 0-300-04554-9
  40. ^ "Portraits of Architects- André Mare" site of the Cité de l'Architecture et du Patrimoine (in French)
  41. ^ Green, Christopher (2000). "Chapter 8, Modern Spaces; Modern Objects; Modern People". Art in France, 1900–1940. Yale University Press. p. 161. ISBN 978-0-300-09908-9.
  42. ^ André Mare, Salon Bourgeois, Salon d'Automne, The Literary Digest, Doom of the Antique, 30 November 1912, p. 1012
  43. ^ The Sun (New York, N.Y.), 10 November 1912. Chronicling America: Historic American Newspapers. Lib. of Congress
  44. ^ Ben Davis, '"Cubism" at the Met: Modern Art That Looks Tragically Antique', Exhibition: "Cubism: The Leonard A. Lauder Collection", Metropolitan Museum of Art, ArtNet News, 6 November 2014]
  45. ^ "La Maison Cubiste, 1912". kubisme.info (in Dutch). Archived from the original on 13 March 2013.
  46. ^ Arwas 1992, p. 52.
  47. ^ 1 2 Arwas 1992, p. 54.
  48. ^ Kubistische werken op de Armory Show
  49. ^ Detail of Duchamp-Villon's Façade architecturale, catalog number 609, unidentified photographer, 1913. Walt Kuhn, Kuhn family papers, and Armory Show records, 1859–1984, bulk 1900–1949. Archives of American Art, Smithsonian Institution
  50. ^ "Catalogue of international exhibition of modern art: at the Armory of the Sixty-ninth Infantry, 1913, Duchamp-Villon, Raymond, Facade Architectural
  51. ^ Green, Christopher (2000). Joseph Csaky's staircase in the home of Jacques Doucet. ISBN 0300099088. Retrieved 18 December 2012.
  52. ^ Aestheticus Rex (14 April 2011). "Jacques Doucet's Studio St. James at Neuilly-sur-Seine". Aestheticusrex.blogspot.com.es. Retrieved 18 December 2012.
  53. ^ Imbert, Dorothée (1993). The Modernist Garden in Frances. ISBN 0300047169. Retrieved 18 December 2012.
  54. ^ Balas, Edith (1998). Joseph Csáky: A Pioneer of Modern Sculpture. American Philosophical Society. p. 5. ISBN 9780871692306. Retrieved 18 December 2012.
  55. ^ Arwas 1992, p. 70.
  56. ^ Richard Harrison Martin, Cubism and Fashion, Metropolitan Museum of Art (New York, N.Y.), 1998, p. 99, ISBN 0870998889
  57. ^ Grasset, Eugène (1905). "Méthode de composition ornementale, Éléments rectilignes" (in French). Librarie Centrale des Beaux-Arts, Paris. Retrieved 18 December 2012 – via Gallica.
  58. ^ Grasset, Eugène (1905). "Méthode de composition ornementale" (in French) (published 10 March 2001). Retrieved 18 December 2012.
  59. ^ 1 2 3 "Art Deco Style". Museum of London. Archived from the original on 7 February 2008. Retrieved 6 November 2008.
  60. ^ Wood, Ghislaine (2003). Essential Art Deco. London: VA&A Publications. ISBN 0-8212-2833-1.
  61. ^ Hauffe, Thomas (1998). Design: A Concise History (1 ed.). London: Laurence King.
  62. ^ "Art Deco Study Guide". Victoria and Albert Museum. Archived from the original on 25 October 2008. Retrieved 1 November 2008.
  63. ^ Juster, Randy. "Introduction to Art Deco". decopix.com. Archived from the original on 29 October 2008. Retrieved 7 November 2008.
  64. ^ "How Art Deco came to be". University Times. University of Pittsburgh. 36 (4). 9 October 2003.
  65. ^ Jirousek, Charlotte (1995). "Art, Design and Visual Thinking". Archived from the original on 2 December 2008. Retrieved 7 November 2008.
  66. ^ Duncan 1988, p. 8-10.
  67. ^ Duncan 1988, pp. 7–8.
  68. ^ Arwas 1992, p. 82.
  69. ^ Arwas 1992, p. 77.
  70. ^ Charles 2013, pp. 35–104.
  71. ^ John Burchard and Albert Bush Brown, The Architecture of America (1966), Atlantic, Little and Brown, page 277
  72. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 249–258.
  73. ^ Morel 2012, pp. 125–30.
  74. ^ Le Corbusier, Vers une architecture, Flammarion, republished in 1995, page xix
  75. ^ Larousse Encyclopedia on-line edition (in French)
  76. ^ Duncan 1988, p. 8.
  77. ^ Fell, Charlotte; Fell, Peter (2006). Design Handbook: Concepts, Materials and Styles (1 ed.). Taschen.
  78. ^ Heindorf, Anne (24 July 2006). "Art Deco (1920s to 1930s)". Archived from the original on 7 February 2008. Retrieved 6 November 2008.
  79. ^ Gaunt, Pamela (August 2005). "The Decorative in Twentieth Century Art: A Story of Decline and Resurgence" (PDF). Archived from the original (PDF) on 17 December 2008.