היפוקלמיה

מחסור ביוני אשלגן בדם

הִיפּוֹקָלֶמְיָה היא מחלה המתבטאת במחסור ביוני אשלגן בדם.

היפוקלימיה
Hypokalemia
תרשים א.ק.ג. של חולה עם רמת אשלגן 1.1 המראה שינויים אופייניים בשקע מרווח ST, גלי T הפוכים, גלי U גדולים, והארכה מעטה של מרווח PR
תרשים א.ק.ג. של חולה עם רמת אשלגן 1.1 המראה שינויים אופייניים בשקע מרווח ST, גלי T הפוכים, גלי U גדולים, והארכה מעטה של מרווח PR
תחום אנדוקרינולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול
  • triamterene
  • tripotassium citrate
  • potassium gluconate
  • spironolactone
  • potassium acetate
  • potassium hydrogen carbonate
  • אמילוריד
  • אשלגן כלורי עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine article/242008 
DiseasesDB 6445
MeSH D007008
MedlinePlus 000479
סיווגים
ICD-10 E87.6
ICD-11 5C77 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תיאור הבעיה הבריאותית

עריכה

הערך התקין של אשלגן בדם נע בין 3.6-5 מילימול, וערך זה נשמר בקפדנות על אף שינויים נרחבים בתזונה המכילה, בין היתר, אשלגן. אצל אדם בריא, כל כמות האשלגן הנכנסת לגוף במהלך היום עוברת הפרשה - כ-90% מכמות האשלגן מופרשת בשתן ועשרה אחוזים נוספים, במערכת העיכול. עם זאת, יותר מ-98% מרמות האשלגן בגוף האדם נמצאות בתוך התאים, רובן בשריר. על כן, קיימת חשיבות גדולה באיזון העדין הקיים בין הנוזל התוך תאי לנוזל החוץ תאי בשמירה על רמות אשלגן תקינות. כך למשל, נמק מסיבי של רקמה מביא לשחרור אשלגן מהרקמה וליצירת היפרקלמיה. הכליה היא האיבר אשר מבצע בקרה על שינויים אלו- היא סופגת מחדש אשלגן, מחזירה אותו לגוף במצבים של היפוקלמיה, ומפרישה אשלגן לשתן במצבים של היפרקלמיה. האזור העיקרי שבו נעשית הפרשה של אשלגן בכליה הוא אבובית המאספת, כאשר היפוקלמיה יכולה להיווצר כתוצאה מהגעת כמות גדולה מדי של נתרן לצינור המאסף בתמורה להפרשת יתר של אשלגן, המופרש בשתן ומביא להיפוקלמיה כתוצאה מכך. מצב זה נגרם לאור העובדה כי תעלות האשלגן האחראיות להפרשת אשלגן בשתן, תלויות בכניסת נתרן לאזור זה, כאשר ככל שיש יותר נתרן כך יש יותר הפרשת אשלגן, ולהפך.

היפוקלמיה תלויה במידת הירידה בריכוז האשלגן ובמהירות ההתפתחות של ההפרעה. היפוקלמיה מוגדרת כירידה של רמות האשלגן בדם אל מתחת ל-3.6 מילימול, ומקושרת בעליה בסיכון לתמותה כתוצאה מהפרעות בקצב הלב, לחץ דם ותחלואה קרדיו-ווסקולרית. מעל 2.5 mEq/L אין סימפטומים, ומתחת לערך זה החולה סובל מחולשת שרירים דומיננטית אשר עלולה לשתק את הנשימה. ירידה בזמינות של משאבת נתרן-אשלגן כתוצאה מחוסר באשלגן, הפרעות קצב ואף דום לב. ניתן לראות באק"ג צניחה של מקטע ST, השטחה של גל T והופעה של גל U אחרי גל T (גל U הופך להיות יותר גבוה ככל שההיפוקלמיה מחריפה).

היפוקלמיה אשר מופיעה יחד עם היפרכלורמיה (יתר כלור בדם) נקראת "חמצת היפוקלמית"- באופן כללי, יתר כלור בדם מביא לאצידוזיס (חמצת) כתוצאה מעליה ב-anion gap, כאשר חמצת זו משולבת עם מיעוט של אשלגן בדם, זה יכול לנבוע למשל משלשול, או מ-renal tubular acidosis מסוגים 1 ו-2. לעומת זאת, היפוקלמיה אשר מופיעה יחד עם היפוכלורמיה (מיעוט כלור בדם) נקראת "בססת היפוקלמית" הנובעת מאובדן כלייתי- שימוש בתרופות משתנות, או היפראלדסטרוניזם אשר מביאים להגברת ההפרשה של כלור ושל אשלגן.

טיפול

עריכה

הטיפול במקרים של היפוקלמיה הוא מתן אשלגן. במקרים בהם מדובר בהיפוקלמיה חריפה מתן האשלגן מתבצע ורידית בוורידים בינוניים.

סוגי היפוקלמיה

עריכה

היפוקלמיה כתוצאה מכניסה לתאים

עריכה
  • מצבים של אלקלוזיס- בהם החולה למשל סובל מסוכרת, ומקטואצידוזיס, ומקבל אינסולין. החדרה מהירה של אינסולין תביא לכניסה מהירה של אשלגן לתא ולהיפוקלמיה קשה אשר עלולה לגרום למוות.
  • פעילות ביתא אדרנרגית מוגברת- כשהחולה מגיע למיון עם התקף לב וסטרס קרדיולוגי, או מצבים בהם יש מינון יתר של ביתא אגוניסטים.
  • מחלה בשם hypokalemic periodic paralysis: מחלה גנטית שבה כשאוכלים דיאטה עשירה בסוכרים, נכנס אשלגן לתא באופן מופרז שגורם להיפוקלמיה.

היפוקלמיה כתוצאה מבעיה כלייתית

עריכה

שימוש בחומרים משתנים יביא לאובדן מופרז של אשלגן בשתן. הדבר מסוכן בעיקר אצל חולי לב המטופלים בדיגוקסין, כי היפוקלמיה מעלה את הרעילות של דיגוקסין.

  • היפראלדסטרוניזם - כתוצאה מפעילות יתר של אלדוסטרון תהיה הפרשה מוגברת של אשלגן, יחד עם היפוכלרומיה, ואלקלוזיס מטבולית (עודף של ביקרבונט בדם, ראה מאזן חומצה ובסיס). מחלה ראשונית יכולה להיות כתוצאה מגידולים בקורטקס של בלוטת יותרת הכליה אשר אחראית על הפרשת אלדוסטרון, או היפרפלזיה של הבלוטה. בנוסף- גידול מייצר רנין, או צריכה מופרזת של הממתק ליקוריץ אשר מכיל אניס ובעל אפקט דומה לאלדוסטרון.
  • מחלות מסוג renal tubular acidosis type 1, 2: אלו מחלות בהן נוצרת הפרשה מוגברת של אשלגן.
  • תסמונת ברטר - פגם בסימפורטר (ראה לולאת הנלה).
  • תרופות אניוניות - ניתנות בצימוד עם נתרן, כאשר התרופות מקטינות את המטען החיובי של הלומן ומעודדות יציאה של אשלגן לשתן. או- תרופות נוספות כגון אמפוטריצין B.
  • שחמת הכבד - היכולת של הגוף לייצר שתנן יורדת. כתוצאה מכך יש עליה ברמות האמוניה בגוף והרעלת אמוניה. במידה והחולה היפוקלמי, רמות האמוניה בדם יעלו עוד יותר, מכיוון שאשלגן ברמות גבוהות מעכב ייצור אמוניה בכליה.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא היפוקלמיה בוויקישיתוף

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.