פתיחת התפריט הראשי

במשפט פלילי, הכרעת דין היא חלק מפסק הדין, ובה נקבע האם הנאשם מורשע או מזוכה.

הכרעת הדין ניתנת על ידי שופט, חבר שופטים או חבר מושבעים בתום שמיעת העדויות והטענות במשפט. ברוב מערכות המשפט, בהכרעת הדין יש שתי אפשרויות בלבד: הרשעה או זיכוי, אולם בסקוטלנד יש אפשרות שלישית של "לא הוכח". בישראל ניתן לזכות נאשם גם מחמת הספק. לעיתים, למרות שנאשם נמצא אשם הוא אינו מורשע, אלא מוטל עליו עונש ללא הרשעה. כאשר כתב האישום כולל סעיפי אישום אחדים, תיתכן גם תוצאה מעורבת: הרשעה בסעיפים מסוימים וזיכוי באחרים.

על פי כללי המשפט הנוהגים, הכרעת דין של זיכוי ניתנת כאשר התביעה לא הוכיחה את אשמת הנאשם או כאשר התעורר ספק באשמתו. לעומת זאת, אם הנאשם הודה באשמה בבית המשפט, או שהתביעה הוכיחה את אשמתו, הנאשם מורשע. לאחר הרשעה ניתן גזר דין, שבו נקבע העונש של המורשע.

תוכן עניינים

טעויות בהכרעת הדיןעריכה

כבכל הכרעה אנושית גם בהכרעות דין קורות טעויות. הכרעת דין יכולה להיות מוטעית בתוצאתה, כלומר הנאשם הורשע בעבירה שלא ביצע או זוכה מעבירה שביצע. בנוסף, הכרעת דין יכולה להיות מוטעית בהיותה מנוגדת לכללי המשפט ולא תמיד יש חפיפה בין טעויות אלו. למשל, הכרעת דין יכולה להרשיע נאשם שבפועל עבר את העבירה, למרות שהיה ספק סביר בראיות שהוצגו בפני בית המשפט ועל פי כללי הדין היה צריך לזכותו[1].

סיכוייו של נאשם בעל הרשעות קודמות להיות מורשע בעבירה שלא ביצע גבוהים יותר, בגלל התפיסה אצל חלק מהאנשים שאם הוא לא ביצע את העבירה שיוחסה לו הוא מן הסתם אשם בעבירה אחרת[2]. חוקרים העריכו את אחוז ההרשעות של אנשים שלא ביצעו את העבירה שיוחסה להם כבין 0.5%-4%, אולם אין בנמצא דרכים מדויקות להערכת מספרן של הרשעות מוטעות, אחד הכלים המרכזיים לכך בסוף המאה ה-20 היה ביצוע בדיקות DNA[3].

במחקר שנעשה בשנות ה-70 של המאה ה-20 בקרב 120 אסירים שהורשעו בעבירות רכוש הכירו 83% מהם בנכונות הכרעת הדין שהרשיעה אותם[4].

במשפט העבריעריכה

התנאים להכרעת דין במשפט העברי שונים בין עונש מוות לעונשים אחרים. בעוד בעניינים ממוניים מרשיעים את הנאשם ברוב רגיל של השופטים, בדיני נפשות בהם מושת עונש מוות דרוש רוב של לפחות שני שופטים להרשעה, למרות שרוב של שופט אחד מספיק לזיכוי. בדיני ממונות ניתן לתת את הכרעת הדין ביום של המשפט, בעוד בדיני נפשות הכרעת הדין ניתנת רק למחרת המשפט[5].

בישראלעריכה

לפי החוק הישראלי, במקרה של חילוקי דעות בין השופטים בהכרעת הדין במשפט אזרחי, נקבע פסק הדין כדעת הרוב. במקרה שאין רוב לאחת הדעות, נקבע פסק הדין כדעת אב בית הדין.

כשיש חילוקי דעות בין השופטים בהכרעת הדין במשפט פלילי, ראשית נדרש רוב של שופטים הסבורים שיש להרשיע את הנאשם בעבירה פלילית מסוימת. גם אם רוב השופטים סבורים שהנאשם ביצע עבירה פלילית, אך אין רוב שתומך בהרשעתו בעבירה מסוימת, הנאשם זכאי. עם זאת, בעבירות חופפות (כגון שוד וגניבה) יצורפו דעות התומכים בהרשעה.

במקרה של חילוקי דעות לגבי גובה העונש, דעת המחמיר ביותר מצטרפת לדעת הקרוב אליו וכך נוצר רוב לדעה זו. לדוגמה: שופט א - 4 שנות מאסר, שופט ב' - 3 שנות מאסר, שופט ג' שנתיים מאסר = 3 שנות מאסר.

כאשר יש חילוקי דעות בסוג העונש, ואין רוב לאחת הדעות; כגון: מאסר, על תנאי, קנס, נקבע פסק הדין כדעת אב בית הדין.

הערות שולייםעריכה