הלן במבר
הלן ריי במבר (באנגלית: Helen Rae Bamber; 1 במאי 1925 – 21 באוגוסט 2014) הייתה פסיכותרפיסטית ופעילת זכויות האדם יהודייה בריטית. ב-1945 היא נסעה לגרמניה ופעלה לשיקום ניצולים במחנה הריכוז ברגן-בלזן. ב-1947 חזרה לבריטניה והמשיכה בעבודתה עם ילדים ניצול מחנות ההשמדה, לקחה חלק בהקמת אמנסטי אינטרנשיונל ומאוחר יותר הקימה את הקרן הרפואית לטיפול בנפגעי עינויים (שכיום נקראת "החופש מעינויים"). בשנת 2005, היא יסדה את קרן הלן במבר לסייע לניצולים מהפרות זכויות אדם (Helen Bamber Foundation).[1]
 | |
| לידה |
1 במאי 1925 לונדון, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
21 באוגוסט 2014 (בגיל 89) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| השכלה | |
| מעסיק |
אמנסטי אינטרנשיונל |
| פרסים והוקרה |
קצינה במסדר האימפריה הבריטית (31 בדצמבר 1996) |
  | |
ראשית חייה עריכה
לואיס בלמות, אביה של הלן במבר, נולד בניו יורק למשפחה ממוצא פולני, שחזרה לפולין ומשם היגרה לאנגליה ב-1895 כאשר לואיס בלמות היה בן תשע. הוא נישא למרי ביידר, בריטית ממוצא פולני, בשנות השלושים המאוחרות לחייו. בתם הלן בלמות נולדה ב-1925 וגדלה באמהרסט פארק, אזור יהודי בצפון-מזרח לונדון. לואיס בלמות עבד כרואה חשבון והיה פילוסוף, סופר ומתמטיקאי חובב. מארי בלמות הייתה זמרת ופסנתרנית שקיוותה שביתם תהפוך לשחקנית מפורסמת.[2] הם שודכו ונישואיהם לא עלו יפה והם רבו והתווכחו לאורך כל חייהם.[3] בעקבות קשיים כלכליים של המשפחה המורחבת, משפחת בלמות עברה לגור בבית קטן יותר סמוך לסטמפורד היל. הלן בלמות עברה מבית הספר היהודי הפרטי בלונדון לבית ספר יסודי ציבורי, משם זכתה במלגה ללימודים בבית ספר תיכון בטוטנהאם. היא הייתה ילדה חולנית.
בלמות חייה בבית מעורב פוליטית. עם עליית הנאצים לשלטון, אביה, שדיבר גרמנית, האזין לשידורי רדיו מברלין על מנת להיות מעודכן בהידרדרות המצב בגרמניה. הוא הקריא למשפחה קטעים מ"מיין קאמפף" על מנת להבהיר להם את גודל הסכנה בגרמניה והכריח את בלמות להאזין לנאומים של גבלס ברדיו, על מנת להראות לה באיזו קלות ניתן להשפיע דעת הקהל. היא תיארה תחושה קבועה של פחד בבית המשפחה.[3] כנערה, בלמות השתתפה בהפגנות נגד אוסוולד מוסלי ואיגוד הפשיסטים הבריטי שהקים.[4] במהלך מלחמת העולם השנייה, היא פונתה לסאפוק. בני דודים של אמה היו פעילים בשומר הצעיר והציעו להוריה לשלוח אותה לחיות בקיבוץ.[5]
קריירה עריכה
אחרי מלחמת העולם השנייה עריכה
בשנות העשרה המאוחרות שלה מצאה בלמות עבודה כמזכירה ומנהלנית באגודה הלאומית לבריאות הנפש, שטיפלה בחיילים משוררים. בעבודתה באגודה החלה להכיר לעומק את הקשיים בהתמודדות עם טראומה. ב-1945 ראתה מודעה שקראה למתנדבים לסייע לניצולי שואה יהודים. היא התנדבה ליחידת הסיוע היהודית, קבוצה קטנה של אנשי בריאות ומקצועות אחרים שנשלחה בחסות האו"ם לעבוד עם ניצולי שואה במחנות בגרמניה. אחרי הכשרה בסיסיות, היא נעשתה עוזרת אישית של מנהל יחידת הניצולים היהודים במחנה העקורים ברגן-בלזן. אמה התנגדה לנסיעה[3] ו"אבא שלי קיבל את זה, כמעט באדישות. אני חושבת שזה היה קשור לצורך [שלו] לפרוע את החוב. אני מודעת לכך שאם הנאצים היו מצליחים לפלוש לאנגליה, אנחנו היינו בין הקרבנות".[6]
כשהייתה בת 20, בלמות נסעה כחלק מצוותי הסיוע הראשונים שהגיעו למחנה בו שהו 12,000 מהניצולים. הם היו אחראים על חלוקת אוכל, ביגוד[3] ותיעוד הניצולים והתמודדה עם הבירוקרטיה הבינלאומית לפינוי קבוצת ניצולים צעירים שחלו משחפת לשווייץ לבית מרפא.[4] היא סיפרה של החוויות שלה בברגן בלזן לבי-בי-סי ב-2001: "[...] הניצולים שנקראו לאחר מכן העקורים, קובצו לבסיס הצבאי של פלוגת הפאנצר. אלו היו מבני אבן קרים, קודרים וחשוכים בהם חיו אנשי רבים בחדר ללא כל שירותים.[7] היא מספרת, "[ראיתי] מראות נוראיים, קטיעות, נמקים, פצעים מוגלתיים. אנשים עדיין נראו כחושים מאוד[...]. [8] בתחילה חשה חסרת תועלת מול הסבל של הניצולים, אבל אז הבינה שלניצולים היה צורך לספר, שוב ושוב את מה שקרה להם.[3] בלמות סיפרה שהבינה שהתפקיד החשוב ביותר היה לה שם הוא להיות עדה, להעיד על פגיעות של האנושות.[2] היא נשארה בגרמניה במשך שנתיים וחצי.[3]
החזרה לאנגליה עריכה
ב-1947, חזרה בלמות לאנגליה והחלה לעבוד בוועדת הפליטים היהודים (Jewish Refugee Committee) כאחראית על הוועדה לטיפול בילדים צעירים שהגיעו ממחנות הריכוז. שיטת העבודה עם הילדים הייתה לבקש מהם לספר זכרונות מהילדות המוקדמת שלהם, להזכר בזכרונות נעימים עם ההורים, משחקים ששיחקו ועוד. קושי נוסף איתו התמודדה בשיקום הילדים היה שבהרבה מן המוסדות לא הייתה מודעות לזוועות שעברו הילדים במהלך המלחמה, ולא היה צוות מיומן בבתי הספר ובפנימיות לטפל בהם. אחד המנהלים שאל אותה האם היו לילדים ספרים במחנה.[3] במהלך שמונה השנים היא עבדה עם ניצולים צעירים[4] כשהיא מקבלת ליווי וחניכה מהמרפאה של אנה פרויד ולמדה לתואר בלונדון סקול אופ אקונומיקס.[9] באותה שנה, נישאה לרודי במבר.
בשנת 1958, בחיפוש אחרי חיים מסודרים יותר, החלה במבר לעבוד כיועצת סוציאלית בבית החולים סנט ג'ורג' באיסט אנד בלונדון, ובהמשך בבית החולים מידלסקס. בעקבות ניסיונה הרב בטיפול בילדים, במבר הייתה לאחת מהחברים המייסדים באגודה הלאומית לרווחת ילדים בבית החולים.[10] הארגון ייסד בבריטניה את הנוהג שאיפשר לאם להישאר ליד מיטת ילדה החולה בבית החולים.[4] ב-1961, במבר הצטרפה לאמנסטי אינטרנשיונל מספר חודשים לאחר שנוסדה והייתה ליושבת הראש הראשונה של הקבוצה הבריטית. ב-1974 היא סייעה בהקמת המדור הרפואי בארגון והתמנתה למזכירתו. המדור הרפואי היה קבוצה של מתנדבים שערכה בדיקות למבקשי מקלט שטענו שהם קורבנות עינויים, ותיעדו את סיפוריהם.[3] בהמשך, בשיתוף עם אמנסטי, איגוד הרפואה הבריטי הקים קבוצה עבודה בנושא עינויים.[9] היא הובילה מחקר פורץ דרך על עינויים בחסות המדינה בצ'ילה, ברית המועצות, דרום אפריקה וצפון אירלנד.
הקרן הרפואית לטיפול בנפגעי עינויים עריכה
במבר פרשה מהמועצה המנהלת של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל ב-1980, יחד עם חברי המדור הרפואי והקימה את הקרן הרפואית לטיפול בנפגעי עינויים. מטופלי הקרן הזדקקו, לא פעם, לטיפול מערכתי שכלל טיפול רפואי על ידי מספר מומחים וסיוע פסיכולוגי לאורך זמן.[3] הקרן טיפלה בכ-3000 חולים בשנה מ-90 מדינות. תפקידו של המטפל היה גם לשמש כעד להאזין לנפגעי העינויים בשעה שהם מספרים את הסיפור שלהם".[11] היא נהלה את הקרן עד 2002 ולאחר מכן המשיכה לעבוד כמטפלת.
קרן הלן במבר עריכה
בשנת 2005, בגיל 80, בתגובה להתגברות האלימות וצורות האלימות ברחבי העולם, הקימה במבר את קרן הלן במבר לטיפול באנשים שסבלו מצורות שונות של הפרות זכויות אדם, כגון סחר בנשים ואלימות מבוססת מגדר.[11]
חיים אישיים עריכה
כשבמבר חזרה מגרמניה, היא נישאה לרודי במברגר, פליט יהודי מנירנברג. הוא שינה את שמו לשם הבריטי יותר, 'במבר'. לזוג נולדו שני בנים - ג'ונתן (פיזיקאי), ודייוויד (אמן). בני הזוג התגרשו ב-1970, אחרי 23 שנים.[4]
הלן במבר נפטרה באוגוסט 2014 בלונדון בגיל 89.[12]
קריאה נוספת עריכה
- Neil Belton, 1999: The Good Listener: Helen Bamber: A Life Against Cruelty, Faber & Faber
הערות שוליים עריכה
- ^ Helen Bamber Foundation
- ^ 1 2 Guardian Interview with Bamber; 11 March 2000: Small Wonder
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9
Helen Bamber - obituary, The Telegraph, 22 August 2014
- ^ 1 2 3 4 5 Rappaport, Helen (2001), Encyclopedia of Women Social Reformers, Volume 1, ABC-CLIO Ltd, ISBN 1-57607-101-4, pp. 44-46.
- ^ Belton, Neil. The Good Listener: Helen Bamber, a Life against Cruelty. London: Weidenfeld & Nicolson, 1998, p,42
- ^ BBC Profile, 26 June 2005.
- ^ BBC news article, interview and audio file, 25 January, 2001: Bearing witness to the Holocaust
- ^ Bamber Biog Holocaust Day Memorial Trust
- ^ 1 2 "Helen Bamber: Psychotherapist who for seven decades worked in nearly". The Independent (באנגלית בריטית). 2014-08-22. נבדק ב-2017-10-12.
- ^ Action for Sick Children
- ^ 1 2 "Helen Bamber Foundation – Our Founder". Helenbamber.org. אורכב מ-המקור ב-2014-08-31. נבדק ב-2014-08-21.
- ^ Douglas Martin (27 באוגוסט 2014). "Helen Bamber, Therapist to Torture Victims, Dies at 89". The New York Times. נבדק ב-28 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה)
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "הלן במבר".