המסע הארוך

מסע נסיגה של כ-10,000 קילומטר שארך כשנה, שערכו הקומוניסטים הסינים בראשותו של מאו דזה-דונג בשנת 1934
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המסע הארוך (בסינית: 长征) הוא מסע נסיגה של כ-10,000 קילומטר, שארך כשנה, שערכו הקומוניסטים הסינים בראשותו של מאו דזה-דונג בשנת 1934. המצעד ההרואי הפך לאחד המיתוסים המכוננים של המפלגה הקומוניסטית הסינית, והיה שלב חשוב בעלייתה לשלטון בסין.

מסלול המסע הארוך

באוקטובר 1934 החלה המתקפה החמישית של כוחותיו של צ'יאנג קאי שק נגד הסובייט המרכזי שהקימו הקומוניסטים במחוז ג'יאנגשי בדרום סין. לאחר שורה של ניסיונות כושלים לחסל את המאחז הקומוניסטי, גייס צ'יאנג, שנעזר במומחים צבאיים גרמנים, כ-700,000 חיילים לצורך חיסולו הסופי, מולם ניצבו כ-150,000 חיילים קומוניסטים בלבד. הוא הקים טבעת מצור סביב הבסיס הקומוניסטי, וכיווץ אותה בהדרגה, תוך שהוא גורם אבדות כבדות לכוחות הקומוניסטים.

מהלך המסע

עריכה

כדי להינצל מהשמדה, החליטה ההנהגה הקומוניסטית לנטוש את הרפובליקה הסובייטית הסינית שהקימה בדרום סין, ולצאת למסע צפונה, שכונה לימים בשם "המסע הארוך", במטרה ליצור בסיס בטוח חדש בשליטה קומוניסטית בצפון סין. במסגרת הפריצה החוצה מטבעת הכיתור של כוחות הגואומינדנג, פוצל הכוח הקומוניסטי לחמישה טורי מסע. 86,000 לוחמים, ובנוסף 11,000 חיילי תחזוקה ושלישות ואלפי אזרחים, פרצו את טבעת הכיתור הלאומנית, והחלו במצעד מג'יאנגשי לכיוון דרום מערב. תחילה נתקלו בקשיים בחציית נהר שיאנג, במהלכה תקפו הכוחות הלאומניים את הטורים הצועדים. בינואר 1935, עם בוא החורף הגיעו הכוחות לדְזוּניִי, לאחר שאיבדו כ-5,000 לוחמים וכן את כל האזרחים הסבלים, והם עדיין נדרשו לעבור חמישה קווי ביצורים של הקוומינטנג בהמשך הדרך. תחת תנאים אלו התקיימה בדְזונְיִ ועידה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית, במסגרתה הוחלט על שינוי חד באסטרטגיה של כיבוש השלטון בסין על ידי המפלגה, ועל הדחת ההנהגה הנוכחית שלה. כתוצאה מהוועידה הפך מאו דזה-דונג למנהיג בפועל של המפלגה הקומוניסטית הסינית, אף על פי שלא נבחר באופן רשמי כמזכיר המפלגה. במהלך הוועידה האשים מאו את בו גו ואוטו בראון, שנשלחו לסין מטעם הקומינטרן, באחריות לכישלונות של המפלגה בשנים שקדמו לכינוס הנהגת המפלגה בדזוניי.

בוועידת דזוניי (אנ') הוחלט שהצבא הקומוניסטי הנסוג ינוע לכיוון צפון, במטרה לחבור לרפובליקה הסובייטית הקומוניסטית בצפון מחוז סצ'ואן. אולם הצעדה לשם חייבה חציה של נהר היאנגצה, שם חיכה להם צבאו של צ'יאנג קאי שק. מאו בחר לצלוח את הנהר באזור מסוכן באמצעות מעבורות בלבד, והצליח, היות שכוחותיו של צ'יאנג לא האמינו שניתן לחצות שם. לאחר מכן, קרבו הקומוניסטים לשפך נהר דאדו. ללאומנים חברו גם כוחות עצמאיים מקומיים שלחמו אף הם בכוחות הקומוניסטיים. בנוסף, התגלה מערב סצ'ואן כאזור הררי וקשה למסע, בו הטבע היה אויב גדול לא פחות. הכוחות הנסוגים נאלצו להילחם באיתני טבע, בכוחות צבא מקומיים ואף בשבטים מקומיים עוינים.

מאות נהרגו בדרך, בעיקר בשל הקור העז. עם זאת, בשלהי יוני 1935 הגיע הצבא לעמק רחב ידיים וזרוע כפרים, ונפגש עם כוחות הארמייה הרביעית, שהגיעו מחנאן. הוחלט להמשיך למחוז גאנסו, ולשם הגיעו החיילים בחודש ספטמבר. למאו נודע על קיומו של סובייט קומוניסטי במחוז שאאנשי, ובאוקטובר הסתיים המסע בן 368 יום בין-אן (אנ') שבמחוז.

לנקודת היעד הגיעו כ-8,000 איש בלבד (מתוך כ-100,000 שיצאו למסע). לאורך המסע החרים הצבא הקומוניסטי רכוש ונשק ממיליציות מקומיות וגייס לשורותיו איכרים ועניים, אך אלו מנו פחות מאלף מתוך שמונת האלפים שהגיעו לשאאנשי. גורמים רבים גרמו לאובדן המספרי, בהם תשישות, רעב, עריקה, קור, מחלות ואבדות צבאיות.

על אף מחירו הכבד, נתן המסע לקומוניסטים את הבידוד לו היו זקוקים על מנת להתארגן ולבנות מחדש את הצבא. כמו כן, המסע קנה להם אהדה גדולה בקרב האיכרים שהתרשמו מנחישותם וממסירותם של הכוחות, וכן את העובדה שעל אף הקשיים, לא עסקו הכוחות בביזת רכושם של האיכרים.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא המסע הארוך בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בשנת 1984, כדי לספר את הסיפור במלואו, עשה המחבר, האריסון א. סולסברי, כ-11,000 קילומטרים בעקבות המסע הארוך, שוחח עם עשרות גברים ונשים שהשתתפו במסע הארוך, עם היסטוריונים, ועם אנשי צבא ומנהיגים בסין שעברו את התקופה ההיא. השלטונות פתחו בפניו את הארכיונים ואיפשרו לו גישה למסמכים. המחבר הוא עיתונאי נחשב בארצות הברית, שהיה כתב של הניו יורק טיימס בברית המועצות, כתב ספרים שבגין אחד מהם זכה בפרס פוליצר בשנת 1955