המפלגה הציונית-סוציאליסטית

המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס) הייתה מפלגת פועלים יהודית-ציונית-סוציאליסטית שפעלה בברית המועצות פולין בין השנים 1920–1926. במדינות הבלטיות הוסיפה התנועה לפעול עד 1940.

המפלגה הציונית-סוציאליסטית

מדינה	ברית המועצות פולין
תקופת הפעילות	1920–1926 (כ־6 שנים)
אפיון	מפלגת פועלים
אידאולוגיות	ציונות, סוציאליזם
מיקום במפה הפוליטית	שמאל

ישראל בר-יהודה (אידלסון), מן המנהיגים הבולטים של המפלגה

רקע - הפילוג בצעירי ציון

תנועת צעירי ציון שנוסדה ב-1903 ושהייתה תנועה ציונית עממית לרבים מהפועלים הציונים הצעירים ברוסיה, פולין, בסרביה, גליציה והסביבה, הכילה בתוכה זרמים שונים בכפיפה אחת. התנועה התנהלה כתנועה עממית ואף תנועת נוער ולא כמפלגה. בוועידה השנייה של צעירי ציון בפטרוגרד, שנערכה ערב מהפכת אוקטובר (במאי 1917) הגדירו עצמם רוב חברי התנועה כציונים סוציאליסטים-מרקסיסטים הם ניסו להנהיג קו סוציאליסטי בעוד אנשי המרכז והימין התנגדו לכך. הסוציאליסטים ביקשו שהתנועה תהפוך לגוף פוליטי ולכן פעלו על מנת להתקבל להסתדרות הציונית כסיעה בשם "פרקציה (סיעה) ציונית עממית צעירי ציון".

הוועידה השלישית של צעירי ציון התקיימה בעיר חרקוב ב-15 במאי 1920. אולם, שבוע קודם לכן, ב-6 במאי התקיפה פולין את אוקראינה וכבשה את בירתה קייב. עקב נסיבות אלו לא הגיעו לוועידה לא הצירים ממוסקבה ופטרוגרד, לא הצירים מקייב, ברדיצ'ב וז'יטומיר (הערים בהן התרכז רוב מניין הפועלים הציונים) ולא הצירים מאודסה, חרסון וסביבתן. בוועידה היו רק 43 צירים מחרקוב, סראטוב, צפון אוקראינה, הומל וקווקז. למרות היעדרות רבים מהצירים והיעדרות ראשי התנועה דנה הוועידה והחליטה שורה של החלטות יסוד: יחס התנועה למשטר החדש נקבע כאוהד ומוכן לשיתוף פעולה דמוקרטי, הוחלט על התגבשות כמפלגה פוליטית סוציאליסטית ולא רק כתנועה עממית וכסיעה בהסתדרות הציונית והשפה העברית נקבעה כשפה ראשית ומועדפת על היידיש.

החלטות אלה שינו את פני התנועה ויצרו למעשה את המפלגה הציונית-סוציאליסטית, שנקראה בקיצור צ"ס. בתקופה הראשונה נקראה המפלגה "צעירי ציון צ. ס." ורק אחר כך שינתה את שמה ל-צ. ס.

החלק הלא-סוציאליסטי ברוסיה ובפולין התארגן כ"צעירי ציון העמלנים" או "הפרקציה הציונית העממית צעירי ציון" וחדל לפעול כמסגרת חוקית והחל לפעול כתנועה בלתי לגאלית.

מצע רעיוני

הבסיס להיווצרות צ"ס היה האמונה שמהפכת אוקטובר ועליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה יגרמו להעלאת כוחם של הסוציאליסטים והסברה כי נוצרה תקווה חדשה להתמודדות דמוקרטית על דמות המדינה הסובייטית שתיהפך על ידי "דמוקרטיה עקיבה" למדינה סוציאליסטית. מתוך כך הובעה פתיחות לשלטונות וכוונה לפעולה כמפלגה חוקית ("לגאליזציה").

המפלגה הוגדרה כתומכת בדמוקרטיה כערוץ היחיד שיוכל להגן על זכויות היהודים וכצועדת "לאור העקרונות הסוציאליסטיים, אך לא תחת הדגל הסוציאליסטי" כלומר לא נכנעת לדוגמות ולמוסדות אלא פועלת בקו עצמאי.

מצע המפלגה קבע כי "שכבות הביניים שבעם העברי אין להן דרך מעבר לחיי עבודה, אלא על ידי הגירה ויצירת מרכז כלכלי-מדיני. הבעיה העברית הלאומית אף היא לא תמצא את פתרונה אלא ביצירת יחידה מדינית עברית, ומקומה – א"י." כלומר ניתן מקום חשוב ובולט לעלייה לארץ ישראל כצעד של הצלת המעמד ה"בינוני" היהודי הקרוב למעמד ה"עמלים". כמו כן התארגנה המפלגה ל"עבודה נמרצת לטובת הקלת היציאה וסידור אורגאנים לסידור ההגירה."

בין העקרונות בולט המקום שניתן לשפה העברית:

לארגון כוחות העם ולהפצת ההשכלה – מחליטה הוועידה, שבבית-הספר הלאומי לשון ההוראה היא הלשון העברית. ההוראה צריכה להתחיל מהשכלה עברית יסודית. אך גם ליידיש יש להקצות מקום מתאים

—

המצע התקבל רק בשנת 1922 לאחר שעבר ניסוחים שונים בסניפי המפלגה באודסה ובחרקוב ולאחר מאבקים אידאולוגיים ממושכים.

ביטאון

ביטאון התנועה נקרא "דאס ווארט (המילה).

ארגון ומחלוקות

כיוון שהמפלגה התארגנה בחופזה ובעת מלחמה לא הוקמו סניפים אזוריים באופן מסודר. מרכז המפלגה נותר בחרקוב. בראשו, ובראש המפלגה, עמד ישראל בר-יהודה. הסניפים של "צעירי ציון" התפצלו כל אחד לסניף צ"ס וסניף לא סוציאליסטי (ובלתי לגאלי). הסניפים הבולטים של צ"ס היו אודסה (בראשות לוי שניידר), סראטוב (בראשות ישראל ריטוב), קייב, ויניצה וקרימצ'וק. בכל סניף היו הדגשים שונים על כל אחד מסעיפים המצע הרעיוני.

אחד הקווים לאורכם נוצרו בקיעים היה בשאלה האם על המפלגה להיות מפלגת עילית הטבועה בוויכוחים אידאולוגיים ובניסוח רעיונות מופשטים או מפלגת המון המציעה את הציונות הסוציאליסטית כאורח חיים ממשי לרבים.

מחלוקות נוספות היו בקשר לזיקה לארץ ישראל (לאומיות) בניגוד להשארות עילית של פועלים בברית המועצות (מעמדיות), שאלת מרכזיות השפה העברית ועוד.

מלגליזציה לפעילות מחתרתית

לכאורה "לפי החוק, כל מפלגה שאינה מתנגשת עם ממשלת המועצות, הזכות בידה לעבוד ואינה זקוקה לשום אישורים" אך ביום 22 בספטמבר 1922 ביצעה הגה פה או, המשטרה החשאית של ברית המועצות, סדרת מעצרים באודסה, קייב וחרקוב בהם נעצרו פעילים רבים של צ"ס. הדבר הביא במבוכה את ראשי המפלגה שדגלו בלגליזציה ובשותפות בשלטון.

ראשי המפלגה לא ביקשו בשלב הראשון לרדת לפעול במחתרת אלא להפך, במסורת הנרודניקים מ-1876 הם ביקשו להרחיב את התחברותם לעם ולמוסדו השלטון שלו על ידי כניסה לתפקידים במועצות הפועלים, בקואופרטיבים ובתנועות הנוער. זאת לאו דווקא תוך הפגנת היותם אנשי צ"ס.

אחת הדרכים להמשיך ולפעול באופן לגלי הייתה באמצעות תנועת הנוער יוגנד צ"ס שפעלה באופן נרחב למדי בקייב, פודוליה, ווהלין, בילה צרקווה, מינסק, אודסה, חרקוב וסראטוב.

ב-20 ביולי 1923 נעצר ראש מפלגת צ"ס ישראל בר-יהודה ופעילים ראשיים נוספים. מעצרים נוספים נערכו בדצמבר 1923 ובמרץ 1924. חלק מהעצורים שוחררו וחלק נשלחו למאסר ולגלות בסיביר. ב-1924 חוסלו סניפי המפלגה והפעילות הלגלית היחידה שנותרה הייתה פעילות תנועת הנוער, ה"יוגנד".

ועידת המפלגה הרביעית התקיימה בדירה בת ארבעה חדרים בלנינגרד, לשם עקרה את מרכז פעילותה. בין המתכנסים היו זלמן אהרונוביץ' (ארן), מרדכי נמירובסקי (נמיר), יולי רטנר, לוי שניידר ועוד. בוועידה הוחלט שעל המפלגה לחבור למרכז תנועת החלוץ במוסקבה ולפנות לקו של "אקטיביזם פוליטי", שפירושו היה השתתפות באסיפות של יהודים בלתי מפלגתיים, בעלי מלאכה, וקבוצות המיועדות להתיישבות והפצת כרוזים בקרב יהודים בנוגע לשאלות השעה. הכרוזים יצאו בגלוי כנגד היבסקציה, המחלקה הממשלתית שקמה על מנת לדכא את היהדות ו"הלאומניות הבורגנית". עקב הכרוזים והפעילות נעצרו פעילים רבים של ס"צ ויוגנד-ס"צ. חלק מהפעילים "הוחלפו" עם אזרחים רוסים שנדונו לגירוש מארץ ישראל על ידי שלטונות המנדט וכך השתחררו ממאסר וקיבלו אשרות לעלייה לארץ.

התנועה התחסלה למעשה ב-1926 לאחר שהרוב המכריע של פעיליה המרכזיים עלו לארץ ישראל וחברו לאחדות העבודה. הפעילות המפלגתית במוסדות הציוניים התאחדה עם פלג של פועלי ציון בשם "הברית העולמית של פועלי ציון ימין" ונקראה 'ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון - צ"ס'.

קשרים עם אחדות העבודה

משלחת של עשרה אנשי צ"ס השתתפה בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד ב-1921 ושם יצרו קשר ראשוני עם חברי אחדות העבודה.

לקראת הקונגרס ה-14 גייסה אחדות העבודה את אנשי צ"ס ברוסיה למכירת "השקל הציוני", המקנה זכות בחירה בקונגרס ועל ידי כך לזכות במספר גדול של צירים.

עם עלייתם של אנשי צ"ס לארץ ישראל מצאו רובם בית פוליטי באחדות העבודה.

לקריאה נוספת

• ישראל ריטוב, פרקים בתולדות "צעירי ציון" - צ"ס, עם עובד, תשכ"ד
• יהודה ארז, ספר צ"ס, עם עובד, 1963

קישורים חיצוניים

• יעקב בר-חיים, תנועות מחתרת ציוניות בברית המועצות - מפלגת ציונים סוציאליסטיים מאתר ליטרטורה
• צ"ס - ציונים סוציאליסטים, באתר תנועת העבודה הישראלית