ישראל בר-יהודה
ישראל בר-יהודה (אִידֶלסון) (15 בנובמבר 1895 – 4 במאי 1965) היה פעיל ציוני, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
 | |||||||
| ישראל בר-יהודה, 1951 | |||||||
| לידה |
15 בנובמבר 1895 כ"ח בחשוון ה'תרנ"ו קונוטופ, האימפריה הרוסית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 במאי 1965 (בגיל 69) ב' באייר ה'תשכ"ה יגור, ישראל | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| תאריך עלייה | 1926 | ||||||
| מקום קבורה | בית העלמין, קיבוץ יגור | ||||||
| השכלה |
אוניברסיטת הכרייה הלאומית של אוקראינה  | ||||||
| מפלגה |
אחדות העבודה | ||||||
| סיעה | מפ"ם, אחדות העבודה - פועלי ציון | ||||||
| בן או בת זוג |
בבה אידלסון | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
ביוגרפיה
עריכהבר-יהודה נולד בשם ישראל אִידֶלסון בעיר קונוטופ שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). אביו, ברוך, היה מנהל חשבונות ונצר לחסידי חב"ד, ואמו, בלומה מיכלה, ניהלה את משק הבית. בביתם לא התקיים אורח חיים מסורתי, אלא מתוך הרגל, ושפתם הייתה רוסית. עם קרובי משפחתו נמנו בן-דוד אביו, המנהיג הציוני אברהם אידלסון, ובן-דודו הוא, המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון.
בילדותו עברה משפחתו ליקטרינוסלב (כיום דניפרופטרובסק), שבה למד בר-יהודה בבית ספר תיכון ריאלי. בגיל 14 הצטרף לארגון הציוני "נכדי ציון", וכעבור שנתיים לארגון "צעירי ציון". מטעמי ציונות הוא החל בלימודים במכון האוניברסיטאי למהנדסי מכרות, במטרה לעסוק בקידוח נפט לאחר עלייתו לארץ ישראל[1]. ערב מלחמת העולם הראשונה נבחר אידלסון לחבר ועד בסניף יקטרינוסלב של אגודת "צעירי ציון". מתוקף תפקידו זה הוא בחר לקיים קשר ישיר עם הפליטים שהגיעו בימי המלחמה לעיר, ולמד למטרה זו את השפה היידית.
ב-1917 היה לחבר מרכז התנועה, ובאותה שנה השתתף בוועידת צעירי ציון ובלט בה כאחד ממנהיגי הצירים הסוציאליסטים[2]. באותה עת סיים בר-יהודה את לימודיו, אך החלטתו להשתתף בוועידה הובילה להיעדרותו מבחינות ההסמכה. בהיעדר פרנסה, נותר בר-יהודה לחיות בבית הוריו והתמסר לפעילות תנועתית. הוא היה לאיש מפתח בארגון המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס). בתקופה זו שימש כמורה פרטי בשכר למנחם מנדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש)[3]. באותה עת נישא לבבה לבית טרכטנברג ונולדה לזוג בתם היחידה. המשפחה עברה לחיות בעיר חרקוב. בוועידת חרקוב (1920) של התנועה היא הפכה רשמית למפלגה הציונית-סוציאליסטית, ובר-יהודה היה לדמות המרכזית של המפלגה בברית המועצות, שהייתה התנועה הציונית הגדולה במדינה, ובתנאי המחתרת שבהן פעלה שימש למעשה כמזכיר המפלגה. פעילותו העיקרית נגעה להקמת קואופרטיבים וקופות גמל.
בשנת 1922 נעצר בקייב על ידי הג.פ.או. בשל פעילותו הציונית (במהלך כינוס מועצת הצ"ס) ונידון לשלוש שנות גלות בגליל זיראניה שעל חוף הים הלבן. בשנת 1923, ממקום מעצרו, יצאה לפועל יוזמתו לחילופי עצירים בין האסירים הפוליטיים בברית המועצות לבין קומוניסטים יהודים שנידונו בארץ ישראל לגירוש[4]. בר-יהודה עצמו שוחרר באחת מעסקאות אלו, ולאחר שחרורו המשיך לעמוד בראשות המפלגה, פעל לחיזוק ערכי הציונות בקרב חבריה, הנהיג את תנועת הנוער "יוּגֶנט-צ"ס" ופעל לחיזוק חברי התנועה המצויים בגלות ובמעצר.
לאחר שחרורו יצא לליטא, ומשם לעיר גדנסק שבפולין, ולבסוף הגיע לברלין. לאחר מכן פעל להקמת "ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון - צ"ס", מפלגי פועלי ציון - ימין ושרידי צ"ס מברית המועצות, והיה מזכירה בין השנים 1923–1926. ב-1926 עלה לארץ ישראל ושימש מזכיר מועצת פועלי פתח תקווה עד 1928, אז עקר לתל אביב. ב-1930 הצטרף לקיבוץ יגור. מילא שורת תפקידים בקיבוץ המאוחד, בהיותו ביגור בשנות ה-30 של המאה ה-20 עבד במחצבת 4.5 בנשר, ביחד עם כ-40 עד 50 עובדים מיגור שיצאו מדי יום לעבודה במחצבה[5]. בהם מזכיר התנועה ומרכז ועדת הביטחון. היה ציר אספת הנבחרים, חבר הוועד הלאומי, מראשי סיעה ב' ואחדות העבודה לאחר הפילוג ב-1944.
בר-יהודה נבחר לכנסת הראשונה והשניה מטעם מפ"ם, ולאחר מכן, ממהלך הכנסת השנייה ועד מותו בתקופת כהונת הכנסת החמישית, מטעם אחדות העבודה - פועלי ציון. שימש גם כמזכ"ל "אחדות העבודה-פועלי ציון" בין השנים 1960–1962. בשנים 1955–1959 כיהן כשר הפנים, ובשנים 1962–1965 כיהן כשר התחבורה. במסגרת תפקידו כשר הפנים הוציא הנחיות למרשם האוכלוסין לרשום כיהודי "כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי. ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות" מה שגרם למשבר קואליציוני עם שרי המפד"ל ולפרישתה מהממשלה ביולי 1958.
בר-יהודה כיהן כחבר הכנסת לצד גרושתו בבה אידלסון, שכיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י.
נפטר בשנת 1965, בגיל 69, בעת היותו שר בממשלה ונקבר בהלוויה ממלכתית ביגור[6].
הנצחתו
עריכהעל שמו שכונת "בר-יהודה" בפתח תקווה - בין הרחובות ארלוזורוב, קפלן ודגל ראובן[7]. גשר בר יהודה החוצה את נחל הירקון בתל אביב, ועליו עובר רחוב אבן גבירול; דרך המתחילה בחיפה וממשיכה בנשר; מנחת בר-יהודה ("מנחת מצדה")[8]. ובית תרבות "בית בר-יהודה" ופאב בקיבוץ יגור[9].
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
ישראל בר-יהודה, באתר הכנסת - ישראל בר-יהודה, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "ישראל בר-יהודה (אידלסון)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1867
- ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ישראל בר־יהודה, או: מלחמת שלשים שנה על ו"ו החיבור, מעריב, 16 בינואר 1953
- רפאל בשן, ריאיון עם ישראל בר־יהודה: על המסים – ועל הכיסים, מעריב, 14 במרץ 1958
- רפאל בשן, ריאיון עם שר הפנים י. בר־יהודה: מה בפי "אבא של העיריות"?, מעריב, 26 ביוני 1959
- רפאל בשן, ריאיון עם ישראל בר־יהודה: "מי שמחפש צדק – יהרסוהו", מעריב, 20 בינואר 1961
- השיחה האחרונה, מעריב, 7 במאי 1965
- ז. מסחרי, כפר אז"ר, האיש לא ידע ליאות: לזכרו של ישראל בר־יהודה (אידלסון), דבר, 13 במאי 1965
הערות שוליים
עריכה- ^ גורן, עמ' 14.
- ^ גורן, עמ' 32–38.
- ^ לאופר, ימי מלך, עמ' 159; מנחם פרידמן ושמואל היילמן בספרם "הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו", על פי צבי הרכבי, ספר יקטרינוסלב, ירושלים – תל אביב תשל"ג, עמ' 119; יחיאל הררי, סודו של הרבי, עמודים 75-77
- ^ גורן, עמ' 53–54.
- ^ יואל רגב, "אדם מול סלע, חוצבים, סתתים, ומחצבות בתולדות היישוב העברי "1856-1948 הוצאת ארץ-ארץ תשע"ט 2019 עמודים 181
- ^ ישראל בר־יהודה, דבר, 5 במאי 1965, המשך; ישראל בר־יהודה הובא למנוחות ביגור, דבר, 7 במאי 1965. הוועדה המרכזית התייחדה עם זכרו של י. בר־יהודה, דבר, 10 במאי 1965.
- ^ נקראה שכונה בפתח־תקוה על שם ישראל בר־יהודה, דבר, 17 ביולי 1968.
- ^ שדה־תעופה ע"ש ישראל בר־יהודה נחנך במצדה, דבר, 14 בינואר 1966.
- ^ "בית בר יהודה" ביגור ייחנך בסוף החודש, מעריב, 6 במרץ 1969.