הנשים היפות

הנשים היפות הוא ספרה של מעין קרת שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2003.

הנשים היפות
מידע כללי
מאת מעין קרת
שפת המקור עברית
סוגה ספר עיון
הוצאה
הוצאה הוצאת ידיעות אחרונות
תאריך הוצאה 2003
מספר עמודים 238
קישורים חיצוניים
מסת"ב מסת"ב 9655110222
הספרייה הלאומית 002290862

אודות עריכה

"הנשים היפות" מאגד ארבעה עשר מונולוגים של נשים מפורסמות - דוגמניות, שחקניות ורקדניות שסובלות או סבלו מהפרעות אכילה. זהו המסע של הכותבת ביניהן, בו היא שוזרת את סיפורה, (אנורקטית ודוגמנית מצליחה בעבר) כמארג בתוך הסיפורים האחרים. הספר מחולק למונולוגים של כל אחת מן הנשים בהם הן מספרות את סיפורן בעילום שם. כל מונולוג מתואר מנקודת מבט של אותה האישה בצורה אישית, אינטימית ולא שיפוטית.

אין בספר אסמכתה רפואית או פסיכולוגית אלא רק תיאור אישי של המחלה, ב"גובה העיניים" של החולות, עם האהבה והשנאה שלהן למחלת הבולימיה או האנורקסיה.

המחברת מעוררת מעין הזדהות ותחושת "חלק" מכל אחת מהן, דרך האמפתיה והשיתוף אותם היא רוחשת לנשים. מה שמחדד את המאפיינים של המחלות הללו - מחלות שנחשבות כמדבקות אך אינן ויראליות אלא כסוג של "העתקה", מעין סוג של מראה אחת של השנייה בחברה בה כולן רוצות להיראות אותו הדבר. כך שאופן הכתיבה הוא מעין תיאור גם בתוכן וגם בצורה של מרכיביהן השונים של הפרעות האכילה.

"יש דוגמנית אחת בפריז, אולגה, והיא מפורסמת ורזה יותר מכל הדוגמניות שראיתי בעירום ויש לה את הגוף הכי מפחיד. תמיד הזזתי את הראש הצידה כדי לא לראות את העצמות שלה, את הסחוסים החרוטים בעור, את המוזלמניות הזאת, את הפטמות תלויות על בית החזה איפה שפעם היו שדיים, את עצמות האגן בוקעות כמעט מעבר לעור שבקושי מכסה את הכל. אבל כשהיא לובשת על עצמה שמלות של דולצ'ה וגבאנה ומענטזת בעגלוליות שהגוף שלה נטול ממנה, אפילו אני שוכחת את העירום הכחוש שראיתי רק לפני רגע".[1]

הספר נפתח בסיפורה האישי של מעין קרת כמה שנים אחרי, בגיל 26, אמא לילד, מספרת על עברה כדוגמנית בבירות העולם שם נחשפה למחלה. היא מתארת את נקודת הפתיחה, את הדרך, את ההתפכחות ואת תהליך היציאה מהמחלה. מיד אחר כך ישנה קפיצה בזמן להיום, לרגע בו מביטה היא במראה ונראית לעצמה שמנה, ומשם, כמו רצף בלתי נשלט, היחס לילד משתנה, וכך גם היחס לבית, לחיים שלה, לשגרה שלה, הכל משתנה בלי שליטה עד להתבהרות חזרה בשיחה עם בן זוגה שבה חוזרת לה הפרספקטיבה ומשם חזרה להיותה בחורה חובבת אוכל, אנורקטית לשעבר.

בפרק השני מסופר סיפורה של איילה, דוגמנית כבת שמונה עשרה וחצי, אותה פוגשת קרת בבית קפה פריזאי שוקק חיים בו כולם נראים אופנתיים. המונולוג מתאר את השתתפותה של איילה כנערה צעירה בתחרות יופי, את הרצון העז לרזות בעקבות כך, את הדיאטות השונות שהובילו לאט לאט להפחתת הקלוריות, את תגובת הסוכנות, ההורים, ואת האשפוז. בהמשך מספרת איילה על חוסר היכולת אחרי האשפוז לעמוד קרוב מדי לאנשים שכאילו רוצים לחדור לטריטוריה שלה, על דוגמניות אחרות שפגשה שגם הן חיות על יוגורט ותפוחים ועל יחסים עם גברים, יחסי אהבה ואינטימיות אותם היא בקושי יכולה לנהל שהרי אין היא יכולה לנהל אותם עם עצמה.

המצבים שדחפו אותי להקיא היו טוק שואוז שהשתתפתי בהם בטלוויזיה. כל פעם שהוזמנתי לדבר כשחקנית מצליחה מול מראיין מפרגן, חייכתי וציחקקתי, וכשהגעתי הביתה טרפתי כל מה שהיה מולי ובסוף הקאתי. לא יכולתי להסתכל על עצמי בטלוויזיה, הצביעות וההתחסדות הגעילו אותי. לא יכולתי לשמוע את עצמי, לראות את עצמי, הייתי חשופה.[2]

כל פרק מתחיל בתיאור המפגש בין המחברת והאישה איתה היא מדברת. המפגש מלווה בהרהורים של מעין כמעין "הכנה" לאספקט שאותה בחורה מביאה מהמחלה. עם זאת התחושה בתור דוגמנית שאת חסרת טריטוריה, כמעין קולב, בובה שכולם יכולים לגעת בה ולהעיר לה. עם זאת קיימת בה הכמיהה לעדינות נשית והדחקה של כל דבר "חייתי" או וולגרי, אם זה הרצון להתאים את עצמה לאמא שלה כילדה, ויותר מאוחר לאנשים אחרים, לבגדים, הרצון לרצות, לבטל חלקים בעצמך רק כדי למצוא חן בעיני אחרים, אם זה הריגוש הממכר כשאת על הבמה או לפני המצלמה והריקנות מיד אחר כך ועוד. למעשה כל בחורה מביאה בעדותה אספקט נוסף של המחלה על כל צורותיה ודרכיה, וכך נוצרת תמונה כללית של אנורקסיה ובולימיה ברמה האישית והפרטנית ביותר.

הספר מתאר תופעה תרבותית בה הרזון הפך לסמל סטטוס לאישה, לחברה בה הכמיהה להיות רזה הפכה להיות הכמיהה הנשגבת ביותר לכל אישה. חברה בה הכמיהה היא להיראות כמו דוגמנית או שחקנית. הספר מביא בגוף ראשון את אותה הקרבה אותה עושות הדוגמניות והשחקניות כדי להמשיך לספק את האשליה ואת הפנטזיה, את המחיר הכבד אותו הן משלמות על ידי תיאור מצב חווייתי-תודעתי של נערות ונשים שמייצגות בגופן גם תופעה חברתית.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מעין קרת, הנשים היפות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000, עמ' 167.
  2. ^ קרת, הנשים היפות, עמ' 81.