מוזלמן

מוּזֶלְמָן ("מוסלמן") היה כינוי נפוץ בקרב אסירי מחנות הריכוז היהודים בשואה לתיאור מצבו של אסיר הנמצא על־סף מוות מחמת רעב ותשישות גופנית ונפשית. אדם שהגיע להיות מוזלמן כבר לא היה כשיר לעבודה, ולכן בסלקציה היה נשלח להשמדה.

פסל של מוזלמן באתר מחנה הריכוז נוינגמה בהמבורג

המוזלמן היה מעין מת־חי שכבר איבד כל תקווה לחיות. על גופו לא היה כמעט שומן, אלא רק עור, ומוחו לא היטיב לתפקד. על כן לרוב למוזלמנים היה מבט חולמני, והם לא היטיבו לתקשר עם סביבתם. תנועותיו של המוזלמן היו איטיות, פניו נפולות, הוא לא שלט על הפרשותיו, ונראה כשלד. המוזלמנים אף התקשו לעמוד, ובעת מסדרים חבריהם היו צריכים להשעינם על הקיר, ועדיין התקשו לעמוד מבלי להתנדנד מצד לצד.

הפירוש המילולי של המילה "מוזלמן" בגרמנית הוא "מוסלמי", כינוי שמקורו כנראה בהתמוטטות המוזלמנים התשושים וחיפושם אחר מזון בהשתטחות על הקרקע, כשם שמוסלמי משתטח בעת התפילה. אחרים הציעו כי הכינוי נובע מאימוץ השקפה פטאליסטית שנקשרה עם האסלאם.^{[דרוש מקור]}

גורמי סיכון

מוזלמנים בעת השחרור במחנה אבנזה, 7 במאי 1945

אסירים רבים במחנות הריכוז הפכו ל"מוזלמנים" זמן קצר לאחר הגיעם למחנה. רבים הגיעו למצב זה היות שלא עמדו בתנאים ששררו במחנה הריכוז והוכנעו על ידי העבודה הקשה, הרעב, העונשים הגופניים והמאמץ הפיזי. היו אלו בעיקר אסירים שהיו רגילים קודם לכן לרמת חיים גבוהה והתקשו להסתגל לתנאי החיים הקשים במחנה. רבים אחרים הגיעו לכך עקב מחלה, היות שחששו לפנות לבית החולים שממנו היו עלולים להישלח בסלקציה אל מותם. כך החלו אותם אסירים לדעוך, משקל גופם פחת וגופם התנוון עד כי הגיעו להיות מוזלמנים.

הגרמנים השתמשו בעבודת כפייה חסרת רחמים לשם ניצול הפועלים מצד אחד והמתת אלה שכבר לא יכלו לעבוד מצד שני. השיטה כונתה "השמדה באמצעות עבודה". בין מרכזי עבודות הכפייה הגדולים ביותר באירופה הכבושה בידי הנאצים היה מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. התנאים במחנות העבודה היו קשים מנשוא, מנות המזון היו קטנות והאסירים חיו ברעב ואף מתו מרעב. הלבוש היה מועט, וברוב המחנות טיפול רפואי לא היה קיים כלל. הרבה מהשומרים במחנות התעללו בעובדי הכפייה באכזריות יתרה. בעקבות תנאים אלו, אנשים איבדו צלם אנוש, והפכו ל"מוזלמנים". המוזלמנים לא שרדו יותר מכמה ימים או שבועות, ולכן הגרמנים היו שולחים אותם להשמדה, מכיוון שלא היו מועילים יותר.

תנאי החיים שהובילו למצבם של המוזלמנים מתוארים ביצירתו של ניצול השואה ק. צטניק, "סלמנדרה":

במשך שבועות היו האסירים לחוצים ודחוסים זה לזה על אִצטבות־הקרשים. אותם סמרטוטים שחולקו להם בהגיעם – אותם לבשו יומם ולילה עד בוא אחריתם. מתוך כך פרו ורבו הכינים ששרצו על קרשי האיצטבות, על התנור ועל הקרקע, אלא שאת משכנותיהן איוו להן על גופי האנשים. שם דרו והתרבו. הכינים גרמו לחפפית. האסירים קרעו בשרם בציפורניהם, התגרדו ושרטו את עורם בפיות פעורים מרוב תענוג. הם נשמו ונשפו מעוצם ההנאה, מרטו את הגוף המכוסה חפפית, ותוך כך נתהוו בו פצעים פתוחים, והכינים זחלו וחדרו לתוך החורים הללו ואכלו את בשרם לתיאבון.

— ק. צטניק, סלמנדרה, עמ' 151–152

תיאור המוזלמן על פי עדויות

אסירים מוזלמנים בבוכנוואלד בזמן השחרור, 16 באפריל 1945

דמותו של המוזלמן מתוארת מספר פעמים בספרו של ק. צטניק, "סלמנדרה":

בני אדם שמשקלם כמשקל עצמותיהם, ומעיהם דקיקים כקורי עכביש. המוזלמן לא חש עוד רעב ולא יכול לאכול. זהו סימנו המובהק: כשראו אחד נושא איתו שתי מנות־לחם, ידעו כי אסיר זה כבר היה למוזלמן. לא שנפל לו פתאום בירושה אוצר גדול כזה, אלא להפך: עתיד הוא להורישו לאחרים. אך בלע המוזלמן אל קרביו, מיד התריז. לפיכך היו המוזלמנים שרויים על־הרוב במחראה, מכנסיהם מלוכלכים תמיד בצואה רירית, בידם האחת לופתים הם בכל כוח את מנת-הלחם, ובידם האחרת מקנחים את שלשולם. מתוך פיהם וחוטמם, מתוך עיניהם ומתוך כל פתחי-גופם זבה הייתה ליחה. אל המוזלמן צריכים היו לדבר פעמים מספר עד שהגיעו הדברים אל מוחו. אך על לחמו הוסיף לשמור מכל משמר. תת-ההכרה שלו, זה חוש־הקיום האושוויצרי המיוחד קודם הגיעו לדרגת מוזלמן, היה ער בקרבו לשמור על מְנת־לחמו לבל יגנבוהָ. אף כי עדיין לא אכל את מנת־אתמול, ולא יאכלנה עוד.

— ק. צטניק, סלמנדרה, עמ' 151–152

מוזלמנים במחנה מאוטהאוזן בעת השחרור

תיאורים נוספים מופיעים בספרו השני של ק. צטניק, "בית הבובות":

”למן האות הראשון של המוזלמניות, ועד הסוף הממשמש ובא. העיניים. עיני־המוזלמן הנודעות, צילום־הרנטגן של איש המחנה: בתחילה משתקפת בהן הנשמה המסתיידת והולכת, ואחר־כך – הסתיידות־הגוף”.

”אין נשמתו של אדם נעשית מוזלמנית, אלא ברגע שהוא מתחיל להתהלך יחף במחנה”.

”מעולם אין המוזלמן עוצם את עיניו. משהתחיל להביט בהן כ'פילוסוף' – שוב אינו פוסק מלהביט כך... אימתי מת המוזלמן? כלום רק אז, כשמטילים אותו לתוך המשאית, או בעודנו מסתובב במחנה כ'פילוסוף'? ושמא אין המוזלמן מת כלל, שכן המת אינו יכול למות?... (המוזלמנים) אינם שומעים כשמדברים אליהם, אלא רק מביטים בוהים”.

תיאור מצמרר של המושג "מוזלמן" מופיע בעדותו של מרק מאיר דבורז'צקי, שניתנה במשפט אייכמן:

היה אדם בין החיים ובין המוות, וצעדיו הם אטיים. תנועותיו הן אט אט; הוא צריך לשים את הכף אט אט; בשעה שהוא שומע שאלה - הוא אומר כעבור 5 דקות מפני שהמחשבה היא לאט לאט; זהו אדם המפריש צואה 30 עד 40 פעם ביום מתוך חולשה, עד שהוא הולך וגווע כנר, כבה כמו נר. הנה הוא עומד ומדבר, והנה - איננו.

מוזלמן ואוריינטליזם

השימוש במושג "מוזלמן", שפירושו המילולי "מוסלמי", הוביל את עבד אל-והאב אל-מסרי לתאר את המונח כביטוי לאוריינטליזם ששלט, כביכול, בשוכני אושוויץ. במאמר שהתפרסם ב"אל אהראם" המצרי, הציג אל-מסרי את הטיעון לפיו האירופאי לעולם מזהה את ה"אחר" שלו בראש ובראשונה בדמות המוסלמי - גם ובעיקר כאשר מדובר בשואת היהודים. זהו יישום ישיר של המשוואה שפותחה על ידי אדוארד סעיד, לפיה בתרבות ה"אירופאית", ההפך מאירופאי הוא ערבי, או מוסלמי.

We see here an epitome of one central dimension of the Western mentality. Whenever it destroys its victims it perceives them as "other," and the other, since the time of the Crusades, has always been the Muslim.

— http://weekly.ahram.org.eg/1998/1948/362_mssr.htm

ניתן לשער כי תהיה אשר תהיה, הסיבה לשימוש במונח "מוסלמי" התאפשרה בעיקר בגין מיעוט מוסלמים באושוויץ. בנוסף, נראה כי אל-מסרי טועה בהניחו (במובלע) כי מי שהנהיג את המונח "מוזלמן" היו הגרמנים.