פתיחת התפריט הראשי

הסדר למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה, הוא הסדר הנערך לעובד המדינה בישראל או למועמד להיות עובד המדינה, ובשיתוף עימו, על ידי היועץ המשפטי של המשרד הממשלתי הנוגע בדבר. מטרת ההסדר היא לוודא שעובד הציבור לא ימצא במצב של חשש לניגוד עניינים בין עבודתו הציבורית ועניינים עליהם הוא מופקד בתפקידו הציבורי לבין עניין אחר שלו או תפקיד אחר שהוא ממלא.

היסטוריהעריכה

העיקרון האוסר על עובד הציבור להימצא במצב של חשש לניגוד עניינים בעבודתו הציבורית מוצא את ביטויו במספר הוראות חקוקות.[1]

בשנת 1980, כאשר לא חלה החובה לעריכת הסדר לניגוד עניינים, קבע בית המשפט העליון כי ההוראות החקוקות הקיימות הן "בית קיבול" לעיקרון האוסר על המצאות במצב של חשש לניגוד עניינים, אך הוא לא מסתיים רק בהן. מדובר בעיקרון מהותי המהווה חלק מהמשפט הציבורי, ואשר ממנו נגזרות זכויות הפרט מזה וסמכויות השלטון מזה. כן האיסור החל על עובד ציבור להימצא במצב של חשש לניגוד עניינים מבוסס על כללי הצדק הטבעי, האוסרים על עובד הציבור להימצא במצב בו קיימת אפשרות למשוא פנים או דעה משוחדת, וכן קיום יחסי אמון בין עובד הציבור לבין הציבור, מהם נובע כי עובד הציבור חב כלפי הציבור חובות מסוימים. מקורות נוספים עליהם מבוסס הכלל הם כללי המינהל התקין וחובת ההגינות ותום הלב.[2]

ביוני 2006 פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה.[1] בעקבות פרסום ההנחיה, קבעה נציבות שירות המדינה נוהל עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים.[3]

אופן עריכת ההסדרעריכה

בעת גיבוש ההסדר נערכת בחינה פרטנית של מכלול פעילויותיו העסקיות והציבוריות של העובד מול התפקידים והסמכויות שיש לו בשירות הציבורי. כן במסגרת ההסדר, נדרש העובד לפרט כל מידע רלוונטי שיש בו כדי לתרום לבירור האם קיים חשש לניגוד עניינים בין תפקידו בשירות הציבורי לבין ענייניו הפרטיים. בין היתר, נדרש העובד לפרט את עסקיו ועיסוקיו, השקעותיו, שותפיו, הספקים עימם הוא עבד, הלקוחות להם נתן שירותים וכל מידע רלוונטי אחר.

על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ככלל, קיימים שני שלבים עיקריים בעריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים: בשלב הראשון - יש לאתר את הנושאים בהם עלול להיווצר ניגוד העניינים בין תפקידו של המועמד לשירות הציבורי לבין ענייניו האחרים, ולברר את מהותו של ניגוד העניינים בכל אחד מנושאים אלה; בשלב השני – יש לנסות למצוא פתרון הולם ל"נטרול" ניגוד העניינים שאותר.

היועץ המשפטי לממשלה הבהיר שאין שחובת עריכת ההסדר חלה גם כלפי מי שכבר הועסק ולא ערך בעבר הסדר שכזה, או לגבי עניין אישי שהתעורר לאחר עריכת ההסדר.

באשר לשאלה מהי מידת הקרבה המקימה חשש לניגוד עניינים - המדובר בדבר שיש לבחון באופן פרטני, כל מקרה לגופו. היועץ המשפטי לממשלה קבע כי "ברוב המקרים יש לראות כקרוב, לכל הפחות, את בן זוגו של המועמד, את הוריו, את צאצאיו ואת מי ש'סמוך על שולחנו'. לפי נסיבות המקרה ייתכן שיהיה צורך להרחיב את מעגל הקרובים ולכלול בו קרובים נוספים כמו אחים ובני זוגם, דודים, צאצאי צאצאים וכיוצא בזה".[1]

פתרונות במקרה של ניגוד ענייניםעריכה

אם מדובר בניגוד עניינים במערכת שמקורו ציבורי ניתן לפסול בעל התפקיד מלכהן בתפקידו; להעביר תחום סמכות ואחריות לבעל תפקיד אחר; להימנע מהשתתפות בקבלת החלטות או בביצוען; לבצע את הפעולה בשיתוף עם בעל תפקיד אחר; וכן ביצוע חובת גילוי.

אם מדובר בניגוד עניינים אישי, ניתן להגביל העיסוק בעניין האישי או בתפקיד האחר, החזקה ב"נאמנות עיוורת", גילוי מידע אודות רכוש ואינטרסים.[1]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, הנחיה מס' מספר הנחיה: 1.555
  2. ^ בג"ץ 79/531 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה, פ"ד לד (2) 566.
  3. ^ נוהל עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים, הודעה מס' סו/22, נציבות שירות המדינה