הפרקציה הדמוקרטית
הפרקציה (הסיעה) הדמוקרטית הייתה סיעה אופוזיציונית של אינטלקטואלים צעירים בהסתדרות הציונית שפעלה בין השנים 1901–1904. הסיעה נקראה כך כתגובה לסירובו של הרצל לאפשר עיסוק בנושאים תרבותיים, עמדה שנתפסה על ידי מייסדי הסיעה כשוללת את הדמוקרטיה, ומכאן כינויים.[1]
הסיעה הופיעה לראשונה בקונגרס הציוני החמישי, בדצמבר 1901, לאחר התפטרותו של יעקב ברנשטיין-כהן מראשות לשכת הדואר של התנועה הציונית הרוסית. חברי הסיעה, שבהם היו גם חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, דייוויס טריטש, ואפרים משה ליליין, ביקשו להתייחס גם לאלמנטים תרבותיים-רוחניים כהשלמה לדרכו של הרצל, שהתבסס כמעט לחלוטין על מגעים מדיניים.
הפרקציה הייתה מושפעת מתפיסותיו הרעיוניות של אחד העם, שפיקפק בסיכויי התנועה הציונית לתת מענה למליוני יהודים ('צרת היהודים') ושלכן הסיק כי כל מה שניתן לעשות בארץ ישראל הוא 'מרכז רוחני' שישפיע מאורו על תפוצות הגולה. זו גם הסיבה שאחד העם לא רק שלא הצטרף להסתדרות הציונית אלא מתח ביקורת חריפה וארסית על הרצל וחזונו, בטענה שאת "אלטנוילנד אפשר לייסד גם בניגריה".
בניגוד לעמדת אחד העם, סברו לפחות חלק מתלמידיו, חיים וייצמן הוא הבולט ביניהם, שאין סתירה בין המאמץ המדיני של הרצל לבין תביעותיו הרוחניות של אחד העם, וכי על התנועה הציונית לעסוק בענייני תרבות ורוח, כך שהעם היהודי ישחרר עצמו גם על ידי פיתוח תודעה לאומית דרך מדע, חינוך, תרבות ואמנות. הפרקציה דרשה הדגשה והבלטה של היסודות הלאומיים-רוחניים בציונות, לא להיכנע לדעות קדומות דתיות ולשמור על הדמוקרטיה הפנימית בהרכב הקונגרסים ובמוסדות הציוניים.
הפרקציה הובילה את המאבק למען גיבוש תרבות לאומית יהודית ציונית, וחבריה היו הראשונים שהעלו לסדר היום את שאלת האמנות היהודית ואת מקומהּ בתהליך התחייה הלאומית. ביוזמת הפרקציה נכללה לראשונה האמנות החזותית במסגרת הדיון על התרבות בקונגרס הציוני החמישי. כחלק מהיוזמה, ערכו בובר וליליין באחד מאולמות הקונגרס את תערוכת האמנים היהודים הראשונה[2] ובהם א.מ. ליליין, יהודה אפשטיין, יוזף ישראלס, אלפרד נוסיג, לסר אורי והרמן שטרוק, אשר נועדו להדגיש את המוטיבים הלאומיים-יהודים שביצירותיהם. בקונגרס זה נשא בובר את ההרצאה המרכזית על האמנות היהודית; לטענתו, טיפוח האמנות היהודית חשוב לא פחות מפעולות מדיניות, מפני שבכוח האמנות לחנך ולעצב את התודעה הלאומית, את היהודי החדש שבכוחו יהיה לבנות את מולדתו. בהרצאתו סיפק בובר סקירה היסטורית קצרה, תיאר את המצב הנוכחי, הציג אידאולוגיה מנומקת ואף שורת הצעות מעשיות לטיפוח החינוך האסתטי של העם היהודי – בין היתר, עריכת תערוכות על טהרת האמנות היהודית והקמת הוצאות ספרים שיוציאו לאור אמנות יהודית. באותו נאום הכריז בובר על ייסוד הוצאת הספרים של הפרקציה הדמוקרטית, Jüdischer Verlag (שאותהּ הקים בשיתוף עם ברתולד פייבל ואפרים משה ליליין), אשר תקדיש חלק ניכר ממשאביה להפצת האמנות היהודית, וביקש את תמיכתהּ הכלכלית של ההסתדרות הציונית בהּ.[3]
קישורים חיצוניים
עריכה- תמונות באתר: תמונת "הרצל עם חברי הפרקציה הדמוקרטית" ותמונת "חברי הפרקציה הדמוקרטית ב-1901"
- הפרקציה הדמוקרטית, באתר תנועת העבודה הישראלית
הערות שוליים
עריכה- ^ ניר קידר, משפט כחול לבן, תל אביב ובאר שבע 2017, פרק א'
- ^ Gilya Gerda Schmidt, The Art and Artists of the Fifth Zionist Congress, 2003
- ^ אבנר הולצמן, מלאכת מחשבת: תחיית האומה: הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית, תל אביב: זמורה-ביתן והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 1999, פרק שני: תמורות במעמדה של האמנות הפלסטית במחשבת הספרות העברית: ה. מקומה של שאלת האמנות בפולמוס התרבות הציוני, עמ' 78–82.