הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת

הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת המכונה לעיתים קרובות "הסכם שביתת הנשק של 22 ביוני 1940"[1], הוא הסכם של שביתת נשק שנחתם ב-22 ביוני 1940 ובשעה 18:36[2] ביער קומפיין שבצרפת. היטלר בחר במקום זה, מאחר ששם נחתם הסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית למדינות ההסכמה שסיים את מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. הסכם זה נחתם על ידי פקידי גרמניה הנאצית והרפובליקה הצרפתית השלישית במהלך מלחמת העולם השנייה, ונכנס לתוקף רק ב-25 ביוני 1940.

טקס החתימה ב-22 ביוני 1940. קייטל (משמאל) מוסר מסמך לשארל הונציגר. לשמאלו של קייטל יושב ריבנטרופ.

בין החותמים מהצד גרמניה היו הפיהרר, אדולף היטלר, וילהלם קייטל, מפקד הוורמאכט, שר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ, הגנרל אלפרד יודל, מפקד הלופטוואפה ושר התעופה, הרמן גרינג, המזכיר האישי של היטלר, רודולף הס, המפקד העליון של OKH, ולטר פון בראוכיטש והאדמירל, אריך רדר. נציגי צרפת היו שארל הונציגר, ליאון נואל, ז'אן ברג'רה ומוריס לה-לוק.

ההסכם נחתם בעקבות הניצחון המוחץ של הנאצים בקרב על צרפת בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. בעקבות שביתת הנשק הוקם גוף ממשל צבאי בשטחי צרפת הכבושה (אנ'), גוף זה ניהל את הנמלים הצרפתיים שהיו על חוף תעלת למאנש והאוקיינוס האטלנטי, וכן הוקם המשטר של צרפת של וישי.

הקרב על צרפתעריכה

  ערך מורחב – המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

הצבא הצרפתי, שהיה אחד מהצבאות הטובים ביותר בעולם אבדו בכיתור בצפון. עמם אבד מיטב הציוד הממוכן. החזית השתרעה על פני מאות קילומטרים, מסדאן ועד התעלה, וכוח האדם היה מוגבל. בעל הברית העיקרי, בריטניה, פינה את עיקר כוחו בדרך הים (על אף שהדיוויזיה ה-51 (היילנד) נותרה על אדמת צרפת), ובעלי הברית המשניים, בלגיה והולנד, נכנעו. לרשות וייגאן עמד כוח בן 64 דיוויזיות צרפתיות, ודיוויזיה אחת בריטית. לא הייתה לו כל עתודה ליצירת הגנה לעומק. אם ייפרץ קו ההגנה, לא תהיה כל אפשרות לסתום את הפרצה.

במהרה הכוחות הצרפתיים החלו לסגת אך גרמניה איימה לכבוש את פריז ובשל כך ממשלת צרפת העבירה את מקום משכנה מהבירה, פריז לבורדו ב-10 ביוני, עוד באותו יום הכריזה הממשלה על פריז כעיר פתוחה על מנת למנוע את החרבת העיר ואתריה.

עד 22 ביוני 1940, היום בו נחתם הסכם שביתת הנשק ספרו הגרמנים כ-27 אלף חיילים שנהרגו, יותר מ-111,000 פצועים וכ-18,000 נעדרים. לעומת זאת הצרפתים נחלו הפסד צורב בהרבה והצבא הצרפתי ספר כ-92,000 הרוגים, למעלה מ-200,000 פצועים. גם חיל המשלוח הבריטי, הובס ואיבד 66,426 חיילים מהם 11,014 נהרגו או מתו מפצעיהם, 14,074 פצועים ו-41,338 נעדרו או נפלו בשבי. ננטשו כ-700 טנקים, 880 תותחי שטח, כ-500 תותחים נגד מטוסים, 850 תותחים נגד טנקים ועוד.

הבחירה ביער קומפייןעריכה

מיואש מהתגובה העוינת בקבינט להצעה בריטית לאיחוד פרנקו-בריטי, ובשל אמונתו כי שריו אינם תומכים בו עוד, התפטר ראש הממשלה פול ריינו ב-16 ביוני. אחריו והוחלף על ידי המרשל אנרי פיליפ פטן, שמסר הודעה ברדיו לעם הצרפתי, בה הודיע על כוונתו לבקש שביתת נשק עם גרמניה. כאשר הפיהרר, אדולף היטלר קיבל את הודעת ממשלת צרפת כי ברצונם לנהל משא ומתן על שביתת נשק בחר האחרון ביער קומפיין כמיקום בו יתנהל המשא ומתן, היטלר בחר ביער קופמיין מפני שזה המקום בו נחתמה שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918) ובחירה זו הייתה מעיין נקמה של גרמניה על כך שצרפת השפילה אותו בהסכם שביתת הנשק של 1918. קרון הרכבת של קומפיין, בו נחתם ההסכם נחתם.

העיתונאי ויליאם שיירר נכח באותו אירוע ודיווח כי "אני רק חמישים מטרים ממנו (היטלר) ואני ראיתי את הפרצוף הזה פעמים רבות ברגעים הגדולים בחייו, אך היום הפרצוף הבליא את הבוז, השנאה ותחושת הניצחון"[3]. ב-21 ביוני ישב היטלר באותו כיסא בו ישב הגנרל הצרפתי, פרדיננד פוש כאשר שוחח עם נציגי האימפריה הגרמנית המובסת. לאחר שהאזין לקריאות הפתיחה של השיחות, במחווה של בוז כלפי הנציגים הצרפתיים החליט היטלר לעזוב את הקרון (כמו שעשה פוש ב-1918) ונתן להמפקד העליון של הוורמאכט, וילהלם קייטל להמשיך במשא ומתן לבדו. המשא ומתן נמשך יום אחד וכבר ב-22 ביוני 1940 נחתם ההסכם וזאת לאחר שיחה עם נציגי ממשלת צרפת, שנאלצו לברוח לבורדו ובפרט עם שר הביטחון הצרפתי, הגנרל מקסים וייגאן.

תנאיםעריכה

 
כתבה בעיתון על ההסכם

לגרמניה הנאצית היו מספר סיבות להגיע להסכם שביתת נשק, ראשית הנאצים רצו להבטיח שצרפת תפסיק להילחם בהם בשטחי אפריקה הצפונית הצרפתית, סיבה נוספת הייתה שהנאצים העדיפו להשאיר ממשלה צרפתית שתפטור את גרמניה מהנטל שבניהול צרפת, במיוחד שהנאצים חפצו בכיבוש בריטניה כחלק ממבצע ארי-הים.

על פי ספרו של העיתונאי, ויליאם שירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" הגנרל הצרפתי, שארל הונציגר התלונן כי תנאי שביתת הנשק שהוטלו על צרפת היו קשים בהרבה מאלו שהוטלו על גרמניה ב-1917, ככה לשמל הגרמנים דאגו שהשטח הכבוש שברשותם ישלוט על נמלי תעלת למאנש ועל הנמלים שלחופי האוקיינוס האטלנטי, בנוסף לכך על הצרפתים היה להסגיר את כל האנשים שקיבלו מקלט מדינה בצרפתי ואת כל עלויות הכיבוש הגרמני היו הצרפתים צריכים לשלם (כ-400 מילון פרנקים צרפתיים מדי יום). עם זאת, אחד הוויתורים הבודדים של גרמניה לצרפת היה לאפשר פעילות מינמלית, אך קיימת של צבא צרפת, וויתור נוסף מצד הגרמניים היה שחיל הים הצרפתי נאלץ להתפרק מנשקו אך לא להיכנע.

בנוסף לכך, הוקמה ממשלת בובות ששלטה על שטחי דרום צרפת, ממשלת זו כונתה לימים "צרפת של וישי" שנוהלה בפועל על ידי גרמניה הנאצית אך באופן רשמי הייתה ממשלה עצמאית.

סעיף 19 לשביתת-הנשק הצרפתית-גרמנית דרש מהמדינה הצרפתית למסור לרשויות גרמניה כל אזרח גרמני שהיה נמצא תחת שטח צרפתי, מרביתם היו מועמדים לגירוש למחנות הריכוז שהוקמו בגרמניה[4], מפקד הוורמאכט, גייטל קיבל הבטחה בעל פה שהדבר יחול בעיקר על אותם פליטים ש"קידמו את המלחמה" ובכך רמז ליהודים, אם לא די בכך קייטל דרש ואף קיבל הבטחה למסור יהודים גרמנים שנהנו ממעמד פליט בצרפת[5].

המשלחת הצרפתית, בראשות הגנרל שארל הונציגר ניסתה לרכך מעט את התנאים המחמירים של ההסכם אך קייטל השיב כי הם צריכים או לקבל את ההסכם כמו שהוא או לדחות אותו על כל סעיפיו. לנוכח המצב הצבאי הנואש בו נמצאה צרפת, לא נותרה להונציגר ברירה אלא להסכים לתנאים. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב00:35 ב-25 ביוני 1940, יותר מיומיים לאחר חתימת ההסכם, לאחר שנחתם הסכם שביתת הנשק בין צרפת לאיטליה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית.

במסגרת ההסכם עם איטליה, סוכם כי המושבה הצרפתית בסומליה (סומלילנד הצרפתית) תהיה נייטרלית במלחמה בין מדינות הציר לבעלות הברית. במושבה זו הוצבו כ-10,000 חיילים חמושים היטב, תחת פיקודו של הקולונל פול לואי לז'נטיום. בתחילה ניסה לז'נטיום להמשיך בלחימה על אף הסכם הכניעה, וב"פקודה כללית מס' 4" שהוציא לכוחותיו, גינה את הסכם שביתת הנשק, והכריז על כוונתו להמשיך בלחימה לצד הבריטים[6]. אך הוא לא זכה בתמיכת צבאו והפקידות הצרפתית האזרחית בסומלילנד, ששמרו על נאמנות למשטר וישי.

תולדות קרון קומפיין בהמשך המלחמהעריכה

 
הקרון מובל להצגה בפני הציבור בברלין

כמה שבועות לאחר הטקסים בקומפיין הועבר הקרון לברלין והועמד בגני הלוסטגארטן (אחד מאתרי המצעדים ההמוניים של המפלגה הנאצית) לתצוגה בפני הציבור. שרידי האתר בקומפיין, כולל המוזיאון, הכתובת ופסל אלזס נהרסו ורק פסלו של פוש הושאר כדי "לחזות" בכל אלה (פוש מת ב-1929 בפריז). גורלו הסופי של קרון קומפיין לא ברור. תושבים שווייצרים ושוודים בברלין העידו שראו אותו נהרס בהתקפת חיל האוויר הבריטי את ברלין ב-22–23 בנובמבר 1943. עדויות אחרות טוענות שהועבר לקרווינקל בתורינגיה ושם נהרס על ידי חיילי ה-SS עם התקרבות צבא ארצות הברית[7].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ For a list of sources using such name, see Talk:Surrender of France.
  2. ^ Maury, Jean-Pierre. ""Convention d'armistice" – Text of the armistice signed in Rethondes on 22 June 1940". mjp.univ-perp.fr. University of Perpignan. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2015. .
  3. ^ Shirer, William, The Rise and Fall of the Third Reich: A History of Nazi Germany, Simon & Schuster, 2011, ISBN 978-1-4516-5168-3 p. 742
  4. ^ "The Varian Fry Foundation Project/IRC". בדיקה אחרונה ב-7 בדצמבר 2013. 
  5. ^ Lacouture 1991, pp.233–234
  6. ^ פול לואי לז'נטיום אתר "מסדר השחרור" (צרפתית)
  7. ^   The Coach That Made History (Extended Cut), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 0:06)