הספר הלבן (1922)

(הופנה מהדף הספר הלבן הראשון)
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הספר הלבן, הנקרא גם הספר הלבן של צ'רצ'ילאנגלית: Churchill White Paper), הוא ספר לבן (הראשון מבין שלשה) שפורסם בחודש יוני 1922 על ידי שר המושבות של בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, בו הבהיר צ'רצ'יל את פרשנות ממשלת בריטניה להצהרת בלפור לקראת אישור כתב המנדט על ארץ ישראל. המסמך נתן להצהרת בלפור פרשנות מצמצמת לאכזבת התנועה הציונית אשר נאלצה להסכים לו[1]. ב-24 ביולי 1922 אישרה מועצת חבר הלאומים את כתב המנדט הכולל את אחריות המנדט על ביצוע הצהרת בלפור, בכך היה הספר הלבן הראשון למסמך בינלאומי מחייב.

שמו של הספר נגזר מכינויו באנגלית: "White paper" - כינוי למסמך המוצג בפני הפרלמנט, לשם אישור המדיניות המפורטת בו. את התואר "ראשון" קנה לו הספר הלבן מפאת היותו הראשון מבין שלושה מסמכים אשר פורסמו בנושא.

רקע עריכה

 
צ'רצ'יל בביקורו בארץ, לצד הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 גברה ההתנגדות בקרב ערביי ארץ ישראל לשלטון המנדט הבריטי וליחס המועדף כראייתם אל תושביה היהודים של הארץ. התסיסה בקרב ערביי הארץ הגיעה לשיאה בחודש מאי של שנת 1921 עם פרוץ מאורעות תרפ"א לאחר ביקורו של צ'רצ'יל באזור, ביקור בו דרשו הערבים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את עליית היהודים לארץ. הבריטים, שנחפזו לשגר כוחות צבא להחזרת הסדר אל כנו, חיפשו פתרון קבע למצב הבעייתי באזור אחריותם. הספר הלבן הראשון מהווה למעשה התייחסות פרטנית לארץ ישראל, התייחסות המהווה חלק מתוכנית שלמה להסדר פוליטי חדש במזרח התיכון. כחלק מהסדר זה התכוון צ'רצ'יל להעניק את עיראק של ימינו לאמיר ההאשמי פייסל איבן חוסיין בעוד בארץ ישראל המזרחית - עבר הירדן המזרחי, תוקם מדינה ערבית אותה יקבל אחיו של פייסל עבדאללה.

תוכן המסמך עריכה

בספר הלבן הראשון מובאות מספר נקודות עיקריות:

  1. בריטניה ממשיכה לתמוך בעקרונות הצהרת בלפור בדבר הקמת "בית לאומי" ליהודים בתחומי ארץ ישראל. צ'רצ'יל מדגיש בספר כי לראייתה של בריטניה היהודים נשארו בעלי זכות על הארץ וישוכנו בה "בזכות ולא בחסד". בהתייחסו לחשש כי בריטניה תיסוג מהעקרונות שהובעו בהצהרה, נכתב: "הכרח, אפוא, להכריז פעם נוספת שחששות אלה בלתי מבוססים, ושההצהרה שבנידון, שאושררה על ידי מדינות ההסכמה בעקרונות ועידת סן רמו ושוב בהסכם סוור, אינה מיועדת להשתנות".
  2. זכותם של הערבים כתושבי הארץ לא תיפגע וכי השטח בו יוקם הבית הלאומי היהודי יוגבל לתחומי ארץ ישראל ולא בכל שטחה. לצורך כך אף ציטט מהחלטת הקונגרס הציוני העולמי ה-12 שקבעה כי "רצונו המוחלט של העם היהודי לחיות עם הערבים בתנאים של אחדות וכבוד הדדי ולהפוך ביחד איתו את המולדת המשותפת לארץ פורחת שבניינה יבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע".[2]
  3. בעקבות טענות ערביות על פגיעה בפרנסתם כתוצאה מהמוני העולים היהודיים לארץ, קבע צ'רצ'יל כי העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למכסה אותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית, מבלי שהדבר יהפך לעול על כתפי תושבי הארץ הקיימים.
  4. הצהרת בלפור אינה קובעת שיש להפוך את ארץ ישראל כולה לבית הלאומי של העם היהודי אלא, שיש להקים בית כזה בארץ ישראל.

התגובות לספר עריכה

לפני אישור המסמך בפרלמנט, העבירו אותו הבריטים לאישור ראשי ההסתדרות הציונית וכן לידיה של משלחת מנהיגים ערבים אשר שהו באותה העת בלונדון. מנהיגי ההסתדרות, ובראשם הדוקטור חיים ויצמן, התחבטו בינם לבין עצמם על אישור המסמך אשר "גוזל" חלק מהאדמה אשר הובטחה ליהודים. הבריטים איימו על ההנהלה הציונית שאם לא תיתן ההסתדרות הציונית את הסכמתה, ישונה סעיף 4 של כתב המנדט. בעקבות לחץ זה, אישרו חברי ההנהלה הציונית לוויצמן לחתום על הסכמת ההסתדרות הציונית לספר הלבן.

היישוב היהודי הגיב לספר הלבן בהרחיבו את ארגון "ההגנה" מארגון מקומי של יודעי סוד לארגון כלל-ארצי אשר משתף נציגים מכל רחבי הקשת הפוליטית ואשר ישמש כמעין נציגות רשמית ליישוב היהודי בארץ ישראל. מתוקף כך הקימו אנשי היישוב את ועד ההגנה הארצי - "מרכז ההגנה" אשר שימש כמכלול הנציגים של הארגון המורחב. פעולה נוספת שננקטה בקרב היהודים בארץ היא תחילתן של הכנות צבאיות מקיפות אשר כללו אגירת נשק והסלקתו וקיום אימונים צבאיים, וזאת לאחר שהבינו כי בדעת הערבים להשיג את מבוקשם באמצעות פרעות קשות ביהודים.

הערבים, מצידם, לא הסכימו להתפשר על רעיון מתן חלקת ארץ ליהודים והחזירו אותו לבריטים תוך שהם משיבים את המשלחת חזרה אל המזרח התיכון.

נוסח המנדט, מיולי 1922 כלל היחסות לכך שניתנת רשות לבריטניה לעכב או למנוע את יישום תנאי המנדט בעבר הירדן המזרחי בכפוף לאישור מועצת חבר הלאומים[3].

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ לואיז פישר וימימה רוזנטל (ע), "מאורעות תרפ"א , אישור המנדט ושינוי במדיניות הבריטית", חיים ויצמן, הנשיא הראשון - מבחר איגרות ונאומים, ירושלים: ארכיון המדינה, תשנ"ה
  2. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 119.
  3. ^ כתב המנדט, סעיף 25