ועידת סן רמו

כינוס מנהיגי המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה כדי לדון בחלוקת נכסיה של האימפריה העותמאנית המובסת

ועידת סן רמו הייתה ועידה בין-לאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שהתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

צירים לוועידה
המזרח התיכון על פי המפה המקורית של הסכם סייקס–פיקו

החלטות עריכה

הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס–פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי 1916. ב-24 באפריל 1920, ו' באייר תר"פ, החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. הוועידה החליטה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת "הקמה מחדש" (reconstituting), של בית לאומי, בשונה מ'ייסוד' הבית הלאומי לעם היהודי של הצהרת בלפור, על בסיס "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל".[1] הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, למרות הסתייגויותיה של צרפת.

כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן ולכונן מנדט בריטי בשטח המחוזות העות'מאניים לשעבר בגדאד, מוסול ובצרה שייקרא המנדט הבריטי על מסופוטמיה. בוועידה עצמה לא הוגדרו גבולות,[2] אלה נקבעו מאוחר יותר, כשהגבול הסופי בין סוריה שבשלטון המנדט הצרפתי וארץ ישראל (פלשתינה) במנדט הבריטי נקבע בהסכם ניוקומב-פולה.

כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה ונלחמה בקרב מייסלון ב-23 ביולי 1920 נגד צבא סורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל הראשון מזרחה. פייסל, שנותר נאמן לבריטניה, הומלך מאוחר יותר על עיראק, תוך ביטול המנדט הבריטי על מסופוטמיה.

נוסף על החלטותיה, דחתה הוועידה את תביעותיה של גרמניה להכפיל את צבאה מ-100 אלף ל-200 אלף איש.

תחילת הממשל האזרחי בארץ ישראל עריכה

בעקבות הוועידה עברה בריטניה לממשל אזרחי בארץ ישראל בראשות הנציב העליון הרברט סמואל ב-1 ביולי 1920. הוא ירש את סמכויות השלטון הצבאי. חבר הלאומים העניק לבריטניה את המנדט על פלשתינה ב-12 באוגוסט 1922, תוך הדגשת המטרה של הקמת בית לאומי לעם היהודי, כנזכר בהצהרת בלפור.[3]

הסכם סוור והסכם לוזאן עריכה

החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. חוזה הכניעה לא הושלם מעולם למרות כניעת הסולטאן, מכיוון שמוסטפא כמאל אטאטורק ארגן צבא טורקי עצמאי שהצליח להדוף את היוונים במערב, את הצרפתים מדרום ואת הארמנים במזרח, ובסופו של דבר גרם לנסיגת כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני 1923, הכיר בהישגיו של אטאטורק והביא ליצירת מדינה חדשה, היא טורקיה של ימינו.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ועידת סן רמו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע".
  2. ^ "גבולות המדינות האמורות ובחירת המנדט בהן ייקבעו על ידי מעצמות הברית הראשיות. ובמסגרת אותם גבולות שייקבעו על ידי הצדדים מסכימים להפקיד את ניהול פלשתינה, תוך יישום הוראות סעיף מעצמות הברית הראשיות, בידי בעל מנדט שייבחר על ידי המעצמות האמורות." החלטת ועידת סן רמו, מתוך "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  3. ^ כתב המנדט של חבר הלאומים באתר מרכז המידע של האו"ם על "סוגיית פלשתינה"