הפילוג הפונדמנטליסטי-מודרניסטי

הפילוג הפונדמנטליסטי-מודרניסטי (אנגלית: Fundamentalist–Modernist controversy, וגם schism או conflict) היה קרע רעיוני ולעתים מוסדי, שהתגלע ברבות מהכנסיות הפרוטסטנטיות בארצות הברית בשנים 1922 עד 1936, בין המודרניסטים, שדגלו בפרשנות ליברלית לעיקרי הדת, לבין יריביהם הפונדמנטליסטים, שאחזו בתוקף בעמדות נוקשות. המחלוקת החלה להתעורר כבר בדור שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, עם עליית השקפות שדגלו בהתאמה מודעת של הדת הנוצרית לעולם המשתנה, בהיבטים כמו אימוץ של ביקורת המקרא, קבלת האבולוציה והדגשת ההיבט המוסרי והחברתי על פני הצורך באמונה על-טבעית. כנגד אלו התגבשה תנועת ריאקציה שדרשה דבקות מוחלטת באורתודוקסיה ואף קידשה עקרונות חדשים, בעיקר אמונה חסרת-תקדים בנכונותו המילולית המוחלטת של המקרא. עימותים ראשונים בין הצדדים נערכו ב-1890, אך מאבקי שליטה בזרמים הגדולים הביאו להסלמה ולהתנגשות בהיקף גדול רק בשנות ה-1920, כשמספר כנסיות נקרעו בעימותים פנימיים. המחלוקת הסתיימה בניצחון המודרניסטים ברוב החזיתות, ופילגה את הנצרות הפרוטסטנטית באמריקה לשני מחנות, כשהפונדמנטליסטים נדחקו לשוליים ונאלצו להקים מוסדות נפרדים.

קריקטורה פונדמנטליסטית המתארת ​​את האבולוציה של מודרניסט מנצרות לאתאיזם: כפירה באלטעות המקרא מובילה אותו לבסוף לשלילת אלוהים.

רקע

ארצות הברית של ערב מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אומה כפרית ברובה, הומוגנית יחסית מבחינה אתנית (רוב התושבים הלבנים היו צאצאי מתיישבים שהגיעו מבריטניה) ואחידה למדי מן הבחינה הדתית: ההתעוררות הגדולה השנייה, בין 1795 ל-1835 בערך, הביאה מיליונים להצטרף אל הכנסיות הפרוטסטנטיות האוונגליקליות שהדגישו את מרכזיות ההתלהבות והרגש בחוויה הדתית. "אימפריה אוונגליקלית" שכללה את המתודיסטים, הבפטיסטים, הקונגרגציונליסטים, הפרסביטריאנים וזרמים קטנים יותר, שההבדלים התאולוגיים ביניהם נדחקו הצידה בלהט התחייה, שלטה לא רק בהיבט הצר של חיי הדת הכנסייתיים; היא הכתיבה את המוסר והערכים של הציבוריות האמריקנית ושלטה ברוב האקדמיה, שסמינרים תאולוגיים להכשרת אנשי דת היוו חלק ניכר ממוסדותיה. גם העימות המתגבר עקב ההתנגדות לעבדות, שהוביל לקרע של ממש במספר מקרים – המתודיסטים האפיסקופליים , הבפטיסטים והפרסביטריאנים התפלגו לענפים צפוניים ודרומיים ב-1844, 1845 ו-1857 בהתאמה – לא האפיל על הקונצנזוס הבסיסי בנוגע להשקפה הדתית.

שני הדורות שלאחר מלחמת האזרחים חזו בהשתנות פניה של אמריקה במידה חסרת תקדים. בין 1860 ל-1920 האוכלוסייה שילשה עצמה ויותר, מ31.5 מיליון נפש ל-106 מיליון; כמעט 30 מיליון מהגרים נחתו בחופיה, ואלו לא היו בני ארצות צפון ומערב אירופה הקרובים בתרבותם, אלא הגיעו ממזרח היבשת ומדרומה. רובם היו אירים ואיטלקים קתולים, ונלוו אליהם גם מיעוטים גדולים של נוצרים אורתודוקסים ויהודים. התרחשה תנופת תיעוש וסלילת מסילות ברזל, ועמה תנועת אוכלוסין גדולה מן הכפר לעיר. סגנון החיים השתנה כליל: מעמד הפועלים העירוני בילה את חופשתו בימי ראשון לא בכנסייה, שהייתה מוקד הקהילה הכפרית, אלא באפיקי הצרכנות והשעשועים שהציע לו הכרך. התיעוש כפה רציונליזציה גורפת על החיים, ואף האקדמיה השתנתה ואימצה את המודל הגרמני של הפרדה תכליתית בין פקולטות. בעוד שהאוניברסיטאות ראו עצמן בעבר בראש ובראשונה כמוסדות נוצריים, ולימודי המדע והתאולוגיה היו שלובים (חוקרים אמריקניים במחצית הראשונה של המאה ה-19 תיארו תכופות את המוטיבציה שלהם כ"התעמקות בנפלאות הבורא"), שיעורי הדת הופרדו עתה מיתר הנושאים. הנרי אדמס תיאר את גודל השינוי כשכתב ב-1905 ש"נער אמריקני שנולד ב-1854 היה קרוב יותר לשנת 1 מאשר לשנת 1900."

ב-1859 יצא לאור "מוצא המינים" של צ'רלס דרווין, שהציג הסבר נטורליסטי ומדעי לשאלת מקור החיים בדמות תורת האבולוציה. ב-1844 נתגלה קודקס סינאיטיקוס, והעניק משנה תוקף למחקר המדעי של ביקורת המקרא ולהכרה כי הנוסח המקובל של כתבי הקודש עבר שכתובים והשחתות. הרציונליזם, הגילויים המדעיים החדשים והשינויים החברתיים הביכו וזעזעו את אנשי הדת, מהתאולוגים במגדלי השן של הסמינרים להכשרת כמרים ועד לדרשנים בכנסיות. באיחור מה, הגיעו לארצות הברית פירות מחשבתם של ההוגים הפרוטסטנטים הליברלים הבולטים בגרמניה, שהתנסו כבר בהתמודדות עם הנאורות ובהטמעתה לתוך המחשבה הדתית: פרידריך שליירמאכר ותלמידו אלברכט ריטשל, ועמם פרדיננד כריסטיאן באור ויתר מבקרי המקרא של אסכולת טיבינגן. עם זאת, השפעתם הייתה חלשה למדי: הענף המודרניסטי האמריקני צמח רובו ככולו מתוך הזירה המקומית.

"התאולוגיה חדשה" והפונדמנטליזם

חלוצו של המחנה הליברלי, המטיף הקונגרגציונליסטי הוראס בּוּשְנֶל שכונה "שליירמאכר האמריקני", החל לגבש ולפרסם את משנתו כבר ב-1849. בושנל היה שמרן למדי, מעולם לא עסק בביקורת המקרא והתנגד לאבולוציה, אך הטיף לכך שיש הבדל בין "לשון עובדתית" לבין השפה המטאפורית שבה נוסחו כתבי הקודש. את האחרונה לא ניתן היה להבין כנושאת עובדות אובייקטיביות, אלא כמעין שירה שנועדה לעורר רגש. הוא סבר שהבנת שפת המקרא כסמלית היא המפתח לגישור ההבדלים הדוגמטיים בין הכנסיות השונות, אפילו האוניטרים, והדרך היחידה שתאפשר לאדם משכיל להיוותר מאמין. בושנל, שחידושו היה בכך שחדל להתייחס כתאולוגיה כמדע אובייקטיבי הנסוב סביב עובדות ברורות (כפי שהיה נהוג בכל ההשקפות עד זמנו), הוקע על ידי רוב בני-זמנו ככופר.

ממשיכי דרכו הגיחו איש איש בנפרד, כל אחד בסביבתו. הבולטים שבהם לא היו תאולוגים אקדמיים אלא כמרים בכנסיות, שנדחקו לפתח פרשנויות דתיות חדשות לנוכח השינויים שעברו על קהילותיהם. תאודור מוּנְגֶר, וושינגטון גְלאדֶן, ניוטון סמית, אסא גריי והוגים אחרים גיבשו במהלך שנות ה-1870 וה-1880 את הנקודות הבסיסיות שהמחנה הליברלי, או המודרניסטי, הסכים עליהן: התגלות האל הייתה תהליך רציף שלבני-האדם הייתה הבנה מוגבלת שלו, בשל הקושי לתקשר בין האינסופי לסופי, ולכן הבנה זו דרשה עדכון ללא הרף וכל יומרה ל"אורתודוקסיה" לא הייתה אלא דבקות מנוונת בנוסחאות מתות; קבלת האבולוציה (או כל מסקנה אחרת של המדע) לא חייבה אתאיזם נטורליסטי אלא להפך, הייתה דווקא הוכחה למעורבות האל המתמשכת בעולם הנברא, בעוד שהיכולת לחשוב ולהרגיש העידה כי בכל זאת מותר האדם מיתר בעלי החיים; אלוהים היה אימננטי בתוך הבריאה והקדמה האנושית, וחזונות הגאולה והאפוקליפסה במקרא היו בעיקרם מטאפורות לחברה מושלמת וצודקת, שיצירתה הייתה המצווה העליונה המוטלת על האדם. נקודה אחרונה זו יצאה מן הכח אל הפועל במה שכונה "הבשורה החברתית" (Social Gospel), כשכנסיות רבות הצטרפו לפעילות למען שיפור תנאי הפועלים, איסור על שתיית אלכוהול ועוד רפורמות חברתיות.

"התאולוגיה החדשה", כפי שכונתה ההשקפה הליברלית בעקבות מנשר בשם זה שחיבר מונגר ב-1883, צברה אהדה במוסדות להכשרת אנשי דת בעשור האחרון של המאה ה-19. אנשי סגל ופרחי סמינר שנדרשו להתמודד עם ממצאי הביקורת, האבולוציה והסוגיות החברתיות מצאו בה מזור. היא נקלטה, והופצה על ידי מחנכים, במוסדות יוקרתיים כמו בתי-הספר לתאולוגיה של אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת שיקגו ואוברלין קולג'. התנופה הליברלית החרידה את השמרנים מרבצם, והניעה אותם להתארגן ולגבש מענה סדור. הם נשענו במידת-מה על הדרום הנחשל, אך הנהגתם הגיעה מלב האליטה האינטלקטואלית של הסמינרים הגדולים בצפון. הריאקציה האנטי-מודרניסטית הייתה היפוכה של "התאולוגיה החדשה" מכל בחינה ובחינה.

ארצי'בלד אלכסנדר הודג', נשיאו של הסמינר הפרסביטריאני היוקרתי והוותיק בפרינסטון, הוסיף לדבוק בכך שהתאולוגיה היא מדע מדויק ושלשון המקרא היא אובייקטיבית ועובדתית. הודג' ראה בעצמו כממשיך של מסורת הרפורמציה ותו לאו, אך מודעותו לביקורת הטקסט הביאה אותו להשקפות שהיו חדשניות למעשה. ב-1881 הכריז ש”כל הקביעות בכתבי הקודש, מכל הסוגים, חפות מכל טעות.” גישת האלטעות של הודג' – שאותה מיתן בנכונות להכיר בטעויות סופרים, בעוד שרק "כתבי-היד המקוריים" הנעלמים היו מושלמים, אם כי דקות זו לא חדרה לתודעה הציבורית – לא הובעה מעולם בשום הצהרת אמונה פרוטסטנטית קודמת, אך התאימה היטב לדור שעבורו סמכות המקרא כבר לא הייתה מובנת מאליה ונדרש היה לבססה ולהגן עליה. בנוסף ל"תאולוגיית פרינסטון" של הודג', נספחה למחנה השמרני גם תנועת ההתקדשות (ומאוחר יותר גם התנועה הפנטקוסטלית), שהדגישה את התמורה האישית בנפש המאמין, שנבעה כל כולה מהשפעה אלוהית, ושהייתה אחוזה חשד עמוק כלפי העולם, אותו תפשה כנגוע בחטא וברשע. ההתקדשות שללה מניה וביה את ההגיון שב"בשורה החברתית", התמקדה בפרט ודחתה את האפשרות שהחברה כולה, להבדיל מנבחרים קרואים, תוכל להשיל את תכונותיה הנפסדות.

לבסוף, בעוד שהליברלים סברו באופטימיות שגאולת האדם תהיה התגשמות של תהליך רציונלי וטבעי לשיפור החברה האנושית, בקרב השמרנים שגשגו תפישות פרה-מילניאליות ואפוקליפטיות, שהתמקדו בחלקים הקודרים ביותר של המלחמה בשטן ביום הדין המתוארים בחזון יוחנן. הן היו אחוזות פסימיות עמוקה כלפי העתיד, וראו את העולם הזה כרקוב, מושחת, ומתקדם רק לעבר חורבנו. השקפה פרה-מילניאלית ששילבה התנגדות לביקורת המקרא, ושנפוצה בקרב חלק מן השמרנים, הייתה הדיספנסציונליזם, שפותח יובל שנים קודם באנגליה על ידי ג'ון נלסון דרבי. הדיספנסציונליזם שילב בטחון באפוקליפסה קרובה עם הטענה, שמקור הסתירות במקרא הוא בכך שאלוהים הנהיג מערכות ציוויים שונות לכל עידן היסטורי, שברואיו נכשלו שוב ושוב מלעמוד בהן, ושעולמות אחרים כבר נבנו ונחרבו. השמרנים הוסיפו לחייב אמונה בעיקרים על-טבעיים כמו לידת הבתולין, היות הצליבה קרבן שכיפר על כל חטאי האנושות, גן עדן וגיהנום ועוד, שיריביהם המודרניסטים התקשו לקבל והתייחסו אליהן כמטאפורות או בדיות של דורות העבר.

הענפים האנטי-ליברליים אורגנו לתנועה רופפת בזכות פעילותם של מספר אישים, שדאגו להפגיש בין נציגי המגמות השונות וניסו לארגנם לידי כח מאוחד. ראש וראשון לאלו היה המטיף דְּווַייְט מוּדי. מודי אף הקים מוסדות להכשרת כמרים שהיו עממיים ונגישים יותר מהסמינרים, ופנו לאוכלוסייה משכילה פחות, ולכן היו חסינים כמעט ל"תאולוגיה החדשה". הם הכשירו דור של אנשי דת נוקשים בהשקפתם. תנועת-הנגד, שהתגבשה בראשית המאה ה-20, נשענה לא רק על שמרנות פשוטה אלא גם על חשד עמוק כלפי המודרניות בכלל ועל נוסטלגיה חזקה לעבר. אנשיה נודעו בדיעבד בשם "פונדמנטליסטים", דהיינו "הנאמנים לעיקרים". מקור השם היה בסדרת מנשרים רבי-תפוצה בשם "העיקרים" (The Fundamentals), שפורסמו על ידי חוגים שמרניים בשלושה מיליון עותקים בין 1910 ל-1915. המנשרים נשלחו בחינם למחנכים, כמרי כנסיות ודמויות משפיעות אחרות, ועסקו בהגנה על האורתודוקסיה בתחומים כמו לידת הבתולין, אלוהיותו של ישו, מציאותה ומעמדה האלוהי של רוח הקודש וכדומה. הסדרה תוארה על ידי פטרונה הראשי, איש העסקים והפרסביטריאני האדוק לימן סטיוארט, כיוזמה שנועדה להתריע בפני נוצרים בכל מקום מפני סכנות הכפירה הליברליות. המונח "פונדמנטליסטים" עצמו נטבע ב-1 ביולי 1920 על ידי הכומר הבפטיסטי קרטיס לי לווס, בהתייחס לכך שצירי הוועידה של הזרם "היו פונדמנטליסטים" הנכונים להילחם בעד יסודות הדת המקובלים.

לקריאה נוספת

• Frances FitzGerald, The Evangelicals: The Struggle to Shape America. Simon & Schuste, 2017. עמ' 95-142.