פתיחת התפריט הראשי

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

אילוסטרציה של מאניפולוס בן 120 חיילים, אורך: 18 מ', רוחב: 5.5 מ'

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה (315 לפנה"ס - 107 לפנה"ס; ידוע גם בשם "הצבא הפוליביאני" על שמו של ההיסטוריון פוליביוס שתיאר אותו) עבר שינויים רבים. ללוחמה בשיטת הפלנקס היו מספר חסרונות גדולים. בשטח הררי התקשה הפלנקס לשמור על מערך מסודר, וכוח המחץ שלו נפגע משמעותית. כמו כן, הייתה יכולת התמרון של הפלנקס מוגבלת מאוד, ולכן הייתה פגיעה מאוד להתקפה מן האגף או מהעורף. התבוסה שספגו הרומאים בקרב נהר אלייה, והצורך להילחם בשטחים הרריים בעקבות הפלישה הקלטית לחלקים נרחבים של איטליה בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס גרמו לפיתוח תורת לחימה חדשה.

התורה החדשה הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה, שנקראה מאניפולוס (Manipuli). המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה.

תוכן עניינים

מבנה הלגיוןעריכה

על פי פוליביוס[1] הורכב עיקר כוחו של הלגיון מארבעה סוגי חיילים רגלים:

  1. וליטים (Velites)‏ - 1,200 חיילים, חמושים בכידוני הטלה, חרב ומגן עגול. הוליטים הורכבו מהחיילים הצעירים והעניים ביותר. סימן היכר של הווליטים היה עור הזאב שנהגו לעטות על גופם.
  2. האסטאטים (Hastati)‏ - 1,200 חיילים מבוגרים יותר, שהצטיידו במגן גדול בצורת מלבן מקומר (סקוטום), בחרב ובשני כידונים להטלה (פילום). רובם לא יכלו לממן שריון מתקדם, והשתמשו בלוח ארד שהודק לגופם בעזרת רצועות.
  3. פרינקיפים (Principes)‏ - חיילים מבוגרים ואמידים יותר מההאסטאטים, שהיו חמושים בצורה דומה ומנו גם כן 1,200 איש. חיילים אלו יכלו לממן שריון איכותי, ולרוב הצטיידו בשריון שרשראות (Lorica hamata).
  4. טריאריים (Triarii) - החיילים המבוגרים והמנוסים ביותר (וגם העשירים ביותר). הם מנו 600 איש, ונשאו חניתות דקירה (האסטה) במקום כידוני הטלה. בדומה להאסטאטים ולפרינקיפים, לבשו הטריארים מוקיים. לרוב רק על רגל אחת.

על האגפים הגנו 10 להקות (Turmae) בנות 30 פרשים (Equites) כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור[2].

טקטיקת הלחימה של הלגיוןעריכה

סכמה של הערכות הלגיון לקרב[3]

בתחילת הקרב, היה הלגיון כולו מורכב משורת וליטים רציפה בחזית, ומאחוריה 3 שורות, של 10 מאניפולים כל אחת, העומדים זה מלצד זה עם רווחים ביניהם.

כאשר הגיע הלגיון לטווח מגע נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. על פי חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים, נסוגו הווליטים לאגפים[4]. אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את כידוניהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור, והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.

המלחמה הפונית השנייהעריכה

מאז המאה הרביעית, גבר הלגיון הרומי על כל אויביו, והמבנה המניפולארי הוכיח את עצמו במשך מעל למאתיים שנה. אולם, העימותים עם חניבעל בזמן המלחמה הפונית השנייה, אילצו את הצבא הרומי לערוך שינויים מבניים. בזמן המלחמה הפונית השנייה, הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי שוב ושוב בזכות שימוש יעיל בחיל פרשים, טקטיקות לחימה חדשניות וניצול מדויק של החולשות במבנה המניפולארי. קרב קאנאי מהווה דוגמה טובה לניצולן של חולשות אלו. על אף גמישותו, היה המאניפולוס פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. אם נפלו הפרשים המגנים על האגף, היה נאלץ הלגיון לפנות ולהילחם כאשר צידו מופנה אל האויב. המאניפולים בקווים האחוריים לא הצליחו לפנות בצורה יעילה, וללכד את שורותיהם אל מול האויב.

המחסור בכח אדםעריכה

האבדות הכבדות במלחמה הפונית השנייה גרמו למחסור חמור בכח אדם בצבא. בעקבות האבדות, גויסה כמות גדולה של לגיונות חדשים בשנות המלחמה. לדוגמה, בשנת 216 (השנה בה נערך קרב קאנאי), גויסו לצבא הרומי שבעה לגיונות חדשים. בסך הכל, בתקופה הקצרה שבין השנים 214–218 גויסו לצבא 26 לגיונות חדשים[5]. לשם השוואה, בשיא המלחמה הפונית השנייה, מנה הצבא כולו כ־20 לגיונות, שהיוו כשליש מאוכלוסיית הגברים ברומא כולה.

מחסור חמור זה גרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים בגיוס החיילים. בשנת 213, ירד ההון הנדרש להצטרפות לצבא מ-11,000 איסרים ל-4,000 איסרים. גויסו גם חיילים שלא יכלו לממן את ציודם, ולכן מומן ציוד זה עבורם מקופת המדינה. תהליך זה נמשך עד שבשנת 123 ירד ההון הנדרש ל-1,500 איסרים בלבד. תוך כדי תהליך זה וכתוצאה ממנו, היטשטשו גם ההבדלים בין סוגי החיילים השונים, עד שנעלמו כליל.

הקוהורטהעריכה

לאור השינוי שעבר על הצבא, הטאקטיקה של הלגיון החלה להתבסס על הקוהורטה, כתחליף למאניפולוס. הקוהורטה הופיעה לראשונה בזמן המלחמה הפונית השנייה כצירוף של שלושה מאניפולים, אחד מכל סוג. לאחר מכן, התקיימה הקוהורטה כיחידת משנה נפרדת בת 480 חיילים, עם שש קנטוריות, בנות שמונים חיילים כל אחת.

הקוהורטה נערכה לקרב עם שלוש קנטוריות מלפנים ושלוש מאחור. היא הייתה יכולה לבצע תפניות בקלות, ולהתגונן מפני התקפות מאחור ומהאגף. הלגיון כולו כבר לא היה כבול לתוכנית הקרב המוכתבת ממערך בן שלושה קווים, עם סוג חיילים שונה בכל קו. בזכות היחידה ההומוגנית החדשה, הלגיון יכול היה להיערך במספר קווים משתנה (לרוב בין אחד לשלושה), בהתאם לתנאי הקרקע ותוכנית הקרב. הלגיון כולו היה מורכב מ-10 קוהורטות ובסה"כ מנה כ־5,000 חיילים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פוליביוס, ספר 6, פרקים 21-24
  2. ^ פוליביוס, ספר 6, פרק 25
  3. ^ על פי שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמוד 248
  4. ^ דלבריק, היסטוריה של אמנות המלחמה, עמ' 423-424
  5. ^ בראנט, כוח אדם, עמוד 418